חשיבה חופשית

על הנושא הזה כבר רציתי מזמן לדון כאן, והנה מותו של אריק שרון החזיר אותי לשאלה מה הטעם? איזה טעם היה להאריך את חייו בשמונה שנים, כמה שאנחנו מכנים צמח, או כפי שהגדירו הרופאים - מצב הכרה מינימלי. ושאלה נוספת שאני שומע בפי כל - האם היו מחזיקים כך גם מי שלא היה ראש ממשלה מכהן?

אז התשובה לשאלה השניה היא כן. מאות "צמחים" מוחזקים שנים במוסדות רפואיים ושיקומיים. אני מכיר מישהו בגילי שהוא מאושפז כבר שלוש שנים בבית החולים הרצוג כצמח - לאחר אירוע מוחי. הסיכוי שיתעורר לאחר זמן כה רב שואף לאפס אם בכלל. ומערכת הבריאות משלמת גם על אדם בשר ודם, לא רק על ראש ממשלה.

וכאן אני מגיע לשאלת המעורבות המשפחתית. שואלים מה הטעם בכלל להאריך חיים כאלה ובעצם השאלה האמיתית היא מדוע המשפחה רוצה בזה. ואביא דוגמה ממשפחתי.

חמי ז"ל, אביה של זוגתי, היה בריא כשור. בגיל 75 הוא נהג עדיין לצעוד פעמיים ביום מסלול הליכה ארוך, עד שיום אחד הוא חזר הביתה חבול וקצת מבולבל. עובר אורח שראה אותו נופל החזיר אותו הבייתה. מאז הדרדרה בריאותו במהירות - עד לצורך בדיאליזות שלוש פעמים בשבוע, יחד עם תהליך מתקדם של אובדן זיכרון (דמנציה).

לאחר מספר חודשים של סבל שלו (הוא היה מבקש סכין מאישתו כדי לסיים את חייו) ושל המשפחה, פנה אחד הרופאים הבכירים בבית חולים (שלא אזכיר את שמו מטעמים מובנים) אל אישתו והציע את האופציה לעצור את הסבל על ידי הפסקת טיפולי הדיאליזה. במקרה כזה הוא יסיים את חייו תוך כשלושה שבועות ונדאג שלא יסבול, כך אמר. אישתו ההמומה אמרה לו שהיא לא יכולה לעשות החלטה כזו בעצמה ושיחליטו הילדים.

אני נטיתי לחשוב שהדבר עדיף בגלל הסבל הגדול שלו, אבל המשפחה לא היתה מסוגלת להחליט על כך. וודאי תאמרו שחשבתי אחרת כי הוא לא אבא שלי. אבל אהבתי אותו וחשבתי שזה יגאל אותו מייסוריו. אחרי כל טיפול דיאליזה הוא רצה למות ובין השאר סבל מצמאון תמידי. יתכן מאוד שזה גם מה שקרה עם משפחת שרון. הם לא יכלו להחליט על הפסקה של טיפול אקטיבי שמאריך את חייו.

וודאי תשאלו מה קרה לחמי בהמשך. אז, אישתו והמשפחה לא היו מסוגלים לטפל בו בעצמם. ומכיוון שהתחיל לסבול גם מאלצהיימר שהלך והתקדם (ומצב רמת האוריאה הגבוהה שלו בדם ושמגיעה למוח - גם לא עזרה לעניין), לא הייתה ברירה אלא לאשפז אותו במוסד סיעודי לתשושי נפש. אני זוכר שבשבועיים הראשונים התאפק מיציאות. כי מאז שנכנס לשם הכריחו אותו להסתובב עם חיתול, למרות ששלט ביציאות. בהתחלה הוא ביקש מאישתו בביקוריה שתעזור לו לברוח משם. כמה דקות לאחר הביקורים שלנו הוא לא זכר שהיינו. הוא חי לא חי שם למעלה מארבע שנים.

ובארבעת השנים הללו משרד הבריאות השתתף רק ב- 50% מההוצאות הגבוהות. וגבה 30% מגובה כל אחת מהמשכורות של רעייתי ואחיה וגם 30% ממשכורתי ממשכורתה של גיסתי. וחוצמזה ניקו 200 ש"ח מתוך 800 ש"ח המסכנים שקיבלה זוגתו קיצבה מביטוח לאומי. התרעמתי על כך מאוד. זוגתי ואני רק חזרנו לארץ עם משכורות נמוכות של מרצים מתחילים. והיו לנו הוצאות על גני ילדים ודיור. והוריי גם הם לא צעירים - הרי צריך לשריין משהו גם להם אם יהיו זקוקים לזה חלילה. אבל למדינה לא איכפת. אם יש לקרובי המשפחה חשבון חסכון בבנק - שקודם ינצלו אותו עד תום לטובת האישפוזים ואז נראה.  ושירקב אחר כך בן/בת הזוג לעת זקנה. זו המדיניות.

אז נשאלת השאלה בשביל מה זה טוב להאריך ככה חיים. סבל איום לחולה. וסבל ונטל למשפחה. אני מזכיר את הנטל כי הוא בנוסף לסבל. תגידו, בשביל מה זה טוב? מדוע צריך לנסוע לשוויץ כדי לסיים את החיים (למי שמסוגל ויש לו כסף לזה). מרבית האנשים לא מסוגלים או לא מספיקים לעשות צוואת אי-הארכת חיים אקטיבית.

במקרה של חמי אני יכול לציין אולי רק שתיים שלוש דקות של שמחה בחייו העלובים במשך ארבעת השנים ששהה בתשושי נפש. הוא לא סיים משפטים כי לא זכר את התחלתם. אבל חצי שנה לפני שנפטר, כשבאנו לבקר אותו עם בני שהיה כבן חודש, הוא התרגש נורא ובכה. וכשחזרנו לאחר חודש וזוגתי אמרה לו שזה הבן שלנו, הוא ענה בהפתעה - "כן אני זוכר". ושבועיים לאחר מכן הוא לא זכר אותי ולא האמין שאני בעלה של זוגתי.

כיום תוחלת החיים בישראל גבוהה יחסית. 81.5 לגברים ו-84 לנשים. אבל צריך להסתכל גם מהי איכות החיים. במוסד הסיעודי שאושפזתי לאחרונה לצרכי שיקום, מת בממוצע ישיש/ה אחד/ת כל שבוע. לרבים מהם האריכו את חייהם בסבל במשך כ-  8-10 שנים. אז בשביל מה זה טוב להאריך תוחלת חיים בלי איכות חיים? זה רע לחולה. רע למשפחה ורע לחברה.

ולסיום כתבתי את זה:

ולהמתקת הגלולה המרה אסיים בשיר חיי אדם של דן אלמגור. מוכר יותר הביצוע של בני ברמן אבל אני מעדיף את זה של העופרים:

לכבוד הפוסט הזה שייכתי את הבלוג לקטגוריות "סקס ויצרים" ול "אוכל". הכיצד? מה הם קשורים?אז חוצמזה שיש כאלה שמשייכים סקס לאוכל, מייד תבינו את העניין.

זהו המקרר במטבח המחלקתי בעבודה: 

וכשפתחתי אותו לפני כמה ימים לקחת  את שקית האוכל שלי, ראיתי (כפי שאתם רואים בתמונה) שקית יוצאת דופן של סופר פארם. זה כבר עורר את סקרנותי והצצתי לתוך השקית. ומה היה בשקית? ראו בצילום הבא:

ועל הטבעת הוגינלית הזו אזהרה באדום - לא למאכל. 

אז מה לעזאזל היא עושה במקרר של חדר האוכל המחלקתי? האם למישהי יש הערב דייט עם גניקולוג?

וזה מזכיר לי סיפור אחר. כשחזרנו מפוסט דוקוטרט במכוני הבריאות האמריקאים, המעבדה שלי עדיין לא הייתה מצויידת. לכן נאלצתי לשמור במקרר בבית שלנו על ספריית מבחנות הדנ"א היקרה מפז, שאספתי בארבעת שנות ההשתלמות. תא החמאה במקרר המטבח שלנו עבר הסבה, והוכנסה בו אחר כבוד קופסא המכילה מבחנות זעירות של דנ"א מאדם ומעכברים. מזל שבתנו בת השנה עדיין לא הייתה מסוגלת להגיע למבחנות ולבלוע אותן.

זה מזכיר לי כבר סיפור טרגי על מקרר אחר במעבדה. במקרר היה מאוכסן חומר תוצר הנדסה גנטית, שהיה מועמד להתחלה של ניסויים קליניים כנגד סרטן - לאחר שריפא בהצלחה עכברים וקופים מסרטן. ובאותה עת, בתו של דיקאן הפקולטה חלתה בסרטן והייתה כבר בשלב סופי נואש.

אז הדיקן שידע על זה, הופיע במעבדה ודרש שאתן לבתו את החומר הזה. עד כדי כך היה נואש. עם כל הצער, סרבתי לו כמובן. כי אני לא נותן תרופה פוטנציאלית, ללא שנערכו בה עדיין ניסויים קליניים, ולא אושרה לשימוש על ידי ה FDA ומשרד הבריאות. לא רק שזה חסר אחריות, אלא אפילו הייתי עשוי לבלות שנים רבות בכלא על זה. 

אז הדיקן הפסיק לדרוש והתחיל להתחנן שרק אראה לו היכן במקרר נמצא החומר. "אבוא בלילה, אפרוץ את המעבדה שלך, אגנוב את החומר, ואזריק אותו לבתי".

נשבע לכם שהוא היה עושה זאת אם הייתי נותן לו. 

די, אני חושב שהיה לכם מספיק ממקררים.

סיפור שנכתב לתחרות כתיבה בז'אנר מד"ב

בכלל לא התכוונתי לכתוב את הסיפור הזה. אבל כמעט בדקה התשעים הגיתי בהבזק של רגע את הרעיון לסיפור והקדשתי כשעה מחיי לכתוב אותו. הרי הוא לפניכם 

(ב-693 מילים):

בחירה קשה

בני התקשר אלי. "מירי ואני החלטנו להביא ילד לעולם. בוא בבקשה למכון הגנטי בהדסה, אנחנו מחכים לך שם". עולמי חשך עלי. האם יש להם בעיה גנטית? "שיהיה במזל טוב, אבל מדוע אתם זקוקים שאגיע בדחיפות"? שאלתי. " אנא בוא בבקשה, נסביר לך שם", נשמע קולו מעבר לקו. אמרתי לו שאני כבר יוצא ולבי פועם בטרוף.

הגעתי למכון הגנטי. בני הכניס אותי לחדר מעבדה עם קירות חרסינה ירוקה. מירי כבר ישבה שם על כסא. "מה קורה שאלתי בחרדה"? ובני משיב "לא, אל תדאג, לא קרה דבר. מירי ואני החלטנו שאנחנו רוצים ילד או ילדה, אבל לא רוצים להשאיר זאת  בידי הגורל. החלטנו ללכת על הפריה חוץ גופית לאחר סלקציה באבחון טרום השרשה". אני מדען, לא הייתי צריך הסבר נוסף. הם רוצים להפרות ביציות במבחנה ולאבחן גנטית עוברים בני שמונה תאים, כדי לבחור את המתאים להם ביותר. הם רוצים את העובר המושלם, הנקי מפגמים גנטיים, ובעל התכונות הטובות ביותר.

"לשם מה הכנסתם אותי לזה? אתם רוצים שאני אבחר לכם את הנכד שלי"? בני לא ענה והוציא מהאינקובאטור שמונה צלחות מעבדה ממוספרות, הניח אותן מתחת למערכת המיקרוסקופ ואמר: "בכל צלחת יש עובר אחד זעיר מהביציות שהוצאנו ממירי ושהופרו במבחנה בתאי הזרע שלי. עכשיו רק צריך לבחור איזה מהם הרופא יחדיר לרחם של מירי, כדי שתלד את התינוק שאנחנו הכי רוצים".

לא הספקתי להביע את הסתייגותי החריפה מהעניין, והנה הבן מקיש על מקלדת המחשב ומערכת לייזר הקרינה הולוגרמות תלת-מימדיות של שבעה תינוקות בני יומם במרכז החדר. הם נראו כל כך מתוקים ואמיתיים. לא יכולתי שלא להתרגש. "אתה רואה, כבר אנחנו יודעים שעובר אחד לא ישרוד את ההיריון. הוא חלש מדי וכנראה בעל פגם גנטי" – אמר הבן. היה זה עובר מספר B2. התבוננתי בשבעת התינוקות בחרדה ואמרתי " האם אתם מצפים שאני אבחר אחד מבין התינוקות החמודים האלה ונמית את השאר"?

בני לא השיב והקיש פעם נוספת על מקלדת המחשב. B2 הושמד ובמרכז החדר הופיעו שישה ילדים בני חמש. אחד לא שרד, היה זה עובר B7. פגם גנטי גרם לו ללקות בסרטן הדם והוא נפטר טרם הגיע לגיל חמש. ילד חמוד אחד מבין השישה פנה אלי בחיוך שובה לב " סבא, אני אוהב אותך". זה היה הילד מעובר B5. הוא כבש את לבי. זינקתי אליו לחבקו, אך חיבקתי את האוויר באכזבה. זו הייתה רק הולוגרמה.

בני הקיש שוב על המקלדת ושישה נערים ונערות בני חמש עשרה ניצבו במרכז החדר. חלקם עם חצ'קונים על הפנים. אחת ג'ינג'ית עטורה בפירסינגים  בגבה, באוזן, בלשון ובטבור. היה לה נזם באף וכמה קעקועים גדולים פזורים בגופה. הייתה זו עובר B3. "אותה אנחנו לא רוצים, נכון מירי"? והבן מחק את קיומה מהמחשב ומהמציאות. "נו, כבר שללנו שלושה עוברים. איזה מזל שאנחנו לא צריכים לעבור את זה באמת" – אמרה מירי.

ישבתי, כולי מזועזע ממה שקורה כאן. רציתי לקום ולברוח, אבל הסקרנות לא נתנה לי. בני הקיש פעם נוספת על המקלדת. שתי בחורות ושני בחורים נאים ניצבו בחדר. הם אחרי שחרור מצה"ל. עובר B8 כבר לא היה ביניהם.  המחשב ציין שהוא היה טיפוס של גיבור מתנדב ללא תקנה בסיטואציות שאף אחד אינו מעז. "שמע", אומר הבן "איזה מזל, כיצד היינו עומדים בפני השכול"? והקיש משהו על המקלדת שהשמידה אותו.

הבן הקיש שנית על המקלדת. חמש שנים נוספות חלפו. חמש הולוגרמות הופיעו בחדר. הן כללו את עובר B5 כשהוא מחובק עם בן זוגו.  היה זה הקטן שכבש את ליבי בגיל חמש. "אנחנו לא רוצים אותו, נכון מירי? אנחנו רוצים נכדים, דור המשך". כמעט לחץ על מקש ההשמדה ואני צעקתי " אל תשמידו אותו. חכו ונראה מה יקרה לאחרים שנותרו".

הקשה נוספת על המקלדת ועובר B1 שוכבת על ערש דווי, כולה עור ועצמות, פניה חיוורות, מחוברת לשקית אינפוזיה עם כימותרפיה. עובר B4 מאושפזת בשלוותה בפעם החמישית לאחר ניסיונות התאבדות קודמים. עובר  B6 מרותק למיטתו משותק בכל גופו, מחובר למכשיר הנשמה. הוא חלה במחלת ניוון שרירים. "חייבים לחסוך להם ולנו את הסבל", אמרה מירי. שלוש הקשות של בני על המקלדת הביאו לקיצם של שלושה עוברים.

נותר רק עובר B5, שהוריו לא רצו בו אך הצלתי אותו מהשמדה. עכשיו אני לחצתי על מקש במקלדת. חמש שנים חלפו, B5 ובן זוגו אוחזים מאושרים בתינוק חמוד שהם אימצו.       

קמתי מכיסאי תשוש ורועד ואמרתי לבני וזוגתו "הבחירה נעשתה, הלא כן? אין אתם זקוקים לי עוד" וכשהתבוננתי לעברם נדהמתי. עמד לפני זוג בגיל העמידה. מיהרתי והבטתי המום ובתדהמה במראה שממול. לעיניי השתקף ישיש שפוף אוחז ברעד במקל הליכה. זו לא הייתה הולוגרמה, זה הייתי אני.

***

דרך אגב, ללא קשר לתחרות הכתיבה. מה אתם הייתם עושים? 

ראשית עדכון למי שקרא את הפוסט הקודם ומתעניין מה עלה בפרשת הלינץ'. העד שהזעיק את מגן דוד אדום העיד במשטרה והוזמן לעדות נוספת בפני צוות חקירה שמונה למקרה הזה. המשטרה עלתה כבר על חלק מחלאות האדם האלה כי מסתבר שצולמו במצלמות החנויות הסמוכות. נראה שהמשטרה מתקדמת בכיוון הנכון. נקווה שיוגשו כתבי אישום ובעיקר שמערכת המשפט תעניש במלוא החומרה. יש לחסל תופעות כאלה בעודן באיבן ללא כל רחמים והנחות. ועתה מעבר חד לנושא הפוסט.

***

האם יודעים אתם כמה מיקרים של אבהות מזוייפת קיימים במשפחות, שבהן האב ללא ידיעתו אינו האב הביולוגי? התופעה הזו שמכונה באנגלית Non-Paternity או בראשי תיבות NP נפוצה בעולם בין קצת יותר מאחוז אחד (בישראל ומדינות אירופה) עד ל- 10.4% (בחברת השחורים האמריקאית).

 מקור: קפה TheMarker

אני לא עומד לדון בתופעה עצמה אלא בכך שאדם יכול לגלות כרעם ביום בהיר שאביו אינו אביו, שבנו איננו בנו או שאישתו ילדה לו בן מאבא אחר - וזאת ביום אחד בעקבות בדיקה רפואית שגרתית ואולי חוסר זהירות של המערכת הרפואית (ואולי לא חוסר זהירות? אלא סיבה אחרת). כן, המערכת הרפואית יכולה לגרום בלא להתכוון לפירוק משפחות.

אך לפני כן אקדים בסיפור אמיתי שקרה למישהו שאני מכיר. האדם הזה הוא בן יחיד שנולד וגודל על ידי הוריו. שנים לאחר שהם נפטרו, מבקש ממנו חבר של הוריו השוכב על ערש דוויי בבית חולים, להגיע אליו בדחיפות. אותו חולה מספר לו שהוא ורעייתו שנפטרה היו חברים מאוד טובים של הוריו. עוד הוא מספר שהוריו לא הצליחו להביא ילדים לעולם בגלל עקרות של אביו. בעצה אחת, שני הזוגות הגיעו להסכמה שהחבר ישמש כאביו הביולוגי. למעשה הדבר נשמר כסוד מפניו כל חייו, עד שאותו חבר מצא לנכון לספר לו על כך - על כך שבעצם הוא אביו הביולוגי.

למחרת נפח אביו הביולוגי את נשמתו. נשאלת השאלה מדוע אותו אב ביולוגי סיפר לו על כך ערב מותו? התשובה אינה ברורה. יתכן שהוא רצה למנוע אפשרות של גילוי עריות בעתיד. ואולי משום שאולי האמת הייתה מתגלה בדרך אחרת - למשל על ידי עיון בתיק הרפואי. בימיינו, בעידן הדיגיטלי, עיון בתיק הרפואי כבר אפשרי לכל אחד בקופות חולים מסויימות.

למעשה, רק בורות של רוב הציבור בביולוגיה מונעת ממנו לגלות את האמת. אך, היום בעידן האינטרנט ניתן לגלות הרבה "סודות"  על ידי כל אחד. 

אביא למשל דוגמה פשוטה והיא סוג הדם, שהוא מידע הידוע או קל לקבל מידע עליו. כידוע, קיימים ארבעה סוגי דם נפוצים: סוג A, סוג B, סוג O וסוג AB.  כל אחד יורש גן אחד לסוג דם מכל אחד משני הוריו. הגן לסוג דם A או B דומיננטים על סוג דם O.

לא אלאה אתכם בגנטיקה של סוגי הדם, ולמעשה כל מי שמתעניין יכול ללמוד על כך מויקיפדיה. אבל לענייננו - מי שיש לו סוג דם AB חייב שלאחד מהוריו הביולוגים יהיה סוג דם A ולשני סוג דם B. לכן, מי שיש לו סוג דם AB ולאמא סוג דם A, האב הביולוגי חייב להיות בעל סוג דם B, או להיפך.

אבל, מי שיש לו סוג דם AB ולאמא יש סוג דם A או B ולאבא סוג דם O (שהוא מאוד נפוץ) - סימן שאביו אינו אביו הביולוגי. גם אם ההורים שניהם בעלי אותו סוג דם (A או B), הבן או הבת שלהם לא יכולים להיות בעלי סוג דם AB. אני מקווה שגילוי העובדה הזו, שכל אחד יכול בעצם לדעת או לגלות - לא יפרק כאן משפחות של קוראים בבלוג. הרי בבלוג הזה אנחנו לא מתעלמים מהאמת.

וודאי תשאלו כיצד הורה ממוצע יכול לדעת את סוג הדם של ילדיו? ובכן כל ילוד דמו נבדק ובין השאר גם לסוג דם. כל הבדיקות והתיקים הרפואיים נמצאים במאגרים דיגיטלים. ההורים המנויים על שירות כניסה למאגרים האלה דרך קופות החולים, יכולים לקבל את כל הנתונים הרפואיים של ילדיהם עד גיל 16, בתור אפוטרופוסים שלהם מבחינה חוקית.  

והרי עוד מקרה אמיתי שהתרחש לפני מספר שנים. מגיע זוג בליווית הנכד והסבתא מצד האמא ליועצת גנטית. הנכד (שהוא בנם השני) נולד עם מחלה גנטית חמורה עם עיוותי עצמות קשים, בעיות עיכול ונשימה - הדורשת טיפולים רפואיים רבים, והמאופיינת במשך חיים קצר בהרבה מהממוצע ובסבל של החולה ומשפחתו.

כאשר נולד ילד כזה, נהוג לערוך בדיקה גנטית של מי השפיר בכל הריונותיה הבאים של האם - כדי לאבחן האם הוולד ישא את הגן הפגום ויהיה חולה במחלה. במידה והתשובה חיובית, מומלץ לזוג לבצע הפלה.

במקרה הספציפי הזה לא היה ידוע עדיין מהו הגן האחראי למחלה, אבל במקרים שעדיין לא ידוע מיהו הגן האחראי למחלה, ניתן לערוך בדיקה מורכבת בשם לינקייג' גנטי . הבדיקה הזו מבוססת על קיום שונות ברצפי דנ"א מסויימים הסמוכים יחסית למיקום המשוער של הגן הפגום והם מכונים סמנים.

רצפי הסמנים האלה הם מאוד וריאביליים (שונים) בקרב האוכלוסיה ומסתבר שכאשר הילד חולה, הוא מכיל הרכב סמנים מאוד נדיר באוכלוסיה, שאותם ירש הן מהאם והן מהאב. לכן במקרה ולדנ"א של העובר יש זוג סמנים זהים כאלה, ניתן לומר שהעובר נושא את המחלה.

כלומר, הדנ"א של הילד החולה נושא במקרה של המחלה צירוף נדיר של סמנים שאותם חייבים לשאת שני ההורים הבריאים בעותק אחד מתוך השניים שלהם. ילד חולה מקבל שני עותקים פגומים מהוריו. ההורים עצמם אינם חולים משום שלכל אחד מהם יש עותק אחד תקין של הגן ובהתאם לכך עותק דנ"א אחד שיכיל סמנים "בריאים".

משום מה הסבתא (שכנראה ידעה משהו, ומיד תגלו מה) גילתה מעורבות יוצאת דופן. לאחר שנטלו דגימות דם מהילד החולה, משני הוריו, בנוסף לדגימה ממי השפיר של האם ההרה - המעבדה הגנטית הייתה אמורה לבודד מהדגימות את הדנ"א ולקבוע, על פי איפיון הסמנים בכל אחד מהנבדקים, האם העובר יהיה חולה במחלה.

וכאן מתחיל הסיפור המעניין באמת. כאמור לצורך הבדיקה יש לבדוק את הדנ"א של האם, האב והילד החולה, בנוסף לבדיקת הדנ"א במי השפיר (שהם מלאים בתאים שהשתחררו מהעובר). אבל אל היועצת הגנטית הגיעה כאמור גם הסבתא מצד האם שבקשה מההורים לצאת לרגע, כי היא רוצה לשוחח שיחה אישית עם היועצת הגנטית. 

בשיחה בארבע עיניים, הסבתא דרשה שתוצאות הבדיקה יגיעו אליה, כדי שבמידה וימצא כי העובר יהיה חולה - היא תכין את הזוג לבשורה המרה ולהפלה. אין היא סומכת לדבריה על הזוג. היועצת הגנטית כמובן סירבה, כי על פי חוק המידע צריך להמסר ישירות להורים.

אבל תוצאות הבדיקה נשלחו לקופת החולים והאבא הגיע לקחת את תוצאות בדיקת המעבדה מקופת החולים ולמסרה ליועצת הגנטית היושבת באחד מבתי החולים.

בטופס בדיקות המעבדה היו מצויינים הרכבי הסמנים הגנטיים של כל אחד מההורים, של העובר (ממי השפיר שלו) ושל אחיו החולה. לאדם הממוצע הרכבי הסמנים הגנטיים לא אומרים דבר. אך, לאחר פירוט הסמנים בכל אחד מהנבדקים, היתה רשומה המסקנה כדלקמן:

העובר אינו נושא סמנים למחלה (לפיכך הוא אמור להיוולד בריא).

אך עוד היה רשום כי הסיבה לכך היא NP. שכאמור מדובר בראשי תיבות ל-

 non-paternity.

כלומר, האב אינו נושא בכלל סמנים של הגן הפגום.  המשמעות: אף אחד מילדיו אינו יכול להיות חולה. אז כיצד אחד משני ילדיו שכבר נולדו חולה במחלה?

התשובה לכך פשוטה - הוא אינו אביו הביולוגי של הילד החולה אלא הילד הוא בנו של מישהו אחר.

עכשיו אתם מבינים מדוע הסבתא מצד האם רצתה לקבל את התוצאות ולהסתיר אותן מהזוג? היא הייתה רק מספרת לאב שיוולד להם ילד בריא. אבל כפי שנאמר בפתגם הידוע: לשקר אין רגליים.

במזל האב לא ידע ולא התעמק במשמעות ה- NP שבתוצאות הבדיקה. אך אם היה קצת יותר אינטליגנטי וסקרן, היה חוקר קצת באינטרנט ומגלה את האמת.

ועתה שאלה לי אליכם הקוראים, מה עדיף: מידע רפואי שקוף הזמין בתיק רפואי דיגיטלי, או הסתרת מידע רפואי ובדיקות רפואיות מעיניי הנבדק?

וודאי תשאלו מדוע המעבדה הגנטית ציינה בטופס התשובה NP? התשובה לכך פשוטה: כדי לחסוך הוצאה כספית נכבדת למערכת הבריאות בעתיד - לזוג הזה אין צורך בייעוץ גנטי (שיש לו עלות כספית) ובבדיקה גנטית יקרה בהריונות בעתיד לאם ההרה לאב הזה.

אז האם המערכת הרפואית צריכה לממן בדיקות רפואיות יקרות על חשבון כספי המיסים של הציבור רק כדי להסתיר שמישהו אינו האב הביולוגי?

אשמח לקבל בתגובות את דעתכם.

האם יש לחייב רופאים לטפל בנשאי וחולי איידס? מסתבר שהטיפול בנשאי וחולי איידס אינו מובן מאליו ויש רופאים המתנגדים לעשות זאת.

נערך משאל בין רופאים לגבי דעתם והוא פורסם ברשת רפואה במאמר הבא:

הנושא שעמד בשבוע החולף בראש החדשות, דיון בלשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית על טפול בנשאי HIV (איידס) עורר דיון במחויבות הבסיסית של הרופא לטפל בכל חולה. סקר בזק שנערך במחצית השנייה של שבוע זה, ברשת רפואה, מוצא כי:

37% מהרופאים הם נגד לחייב רופאים לטפל בנשאי HIV
 ואילו 63% הם עדיין בעד לחייב 

רוב הרופאים (63% ) הם בעד לחייב רופאים, כי "רופא חייב לטפל בכל חולה וחולה, באשר הוא, ללא קשר לסיכון או עמדה או הסכמה מוסרית עימו", כי "שבועת היפוקרטס אבסולוטית", ובכלל" עצם העלאת השאלה האם ניתן לא לטפל בחולים מסויימים היא עבירה אתית חמורה", "הרי אנחנו רופאים ולא סוחרי שירותי בריאות".  אלה מקצת מדברי הרופאים הגורסים שעל הרופאים לטפל בחולי ונשאי HIV.

בעקבות דיון סוער בהסתדרות הרפואית בשאלה האם ניתן לאסור על רופאים לסרב לטפל בנשאי הנגיף מחשש שיידבקו, וטיעונים של רופאים החברים בלשכת האתיקה, כי למרות שבועת הרופא  המחייבת טיפול בכל חולה, רופא אינו מחויב בכל מצב לטפל בנשאים וחולי איידס וכפי שיו"ר הועדה פרופ' אבינועם רכס אמר:  "אי אפשר לקשור רופא למטופל בשרשרת".

רשת רפואה, באמצעות חברת המחקר פארמהקווסט, ביצעה סקר בזק "נושא במחלוקת" שכלל שאלה אחת: "האם אתה בעד או נגד לחייב רופאים לטפל בנשאי וחולי  HIV?" לשם בדיקת עמדות הרופאים בסוגיה זו ומצאה כי 2  מכל 3 רופאים הינם בעד לחייב רופאים לטפל בנשאי וחולי HIV .

ובכל זאת אחד מכל שלושה רופאים יסרב לטפל.

מה דעתכם?