בפוסט הזה אני עומד לתאר את אחת התופעות החמורות ביותר של החלטות הורים לגבי חיסון ילדים, או בעצם אי-חיסון ילדיהם. מדוע התופעה חמורה? כי היא עשויה לפגוע לא רק בילדיהם, אלא באוכלוסיה כולה.

מקור: ויקיפדיה

ראשית אני רוצה להפריך מיתוס והוא שכל מי שמתחסן הוא באמת מחוסן. באחוז מסויים של המתחסנים, מערכת החיסון לא מייצרת מספיק נוגדנים מסיבות שונות. אבל אם כל האוכלוסיה התחסנה, גם אלה שמערכת החיסון שלהם לא יצרה נוגדנים מתאימים, בעצם מחוסנים מפני המחלה. זאת לא משום שגופם עצמו מחוסן, אלא משום שמרבית האוכלוסיה בסביבה מחוסנת. במקרה שרוב האוכלוסיה מחוסנת, הנגיף או החיידק הגורמים למחלות, אינם יכולים להתרבות ולהתפשט - כי אין להם מספיק "חממות אנושיות" (אנשים שבהם הם יכולים להתרבות ולהדביק לאחר מכן אנשים אחרים).

לפיכך, מניעת התפרצות מגיפות מבוססת על כך שרוב האוכלוסיה מחוסנת. אבל, מדאיגה מאוד התפשטות התופעה, שיותר ויותר הורים מחליטים לא לחסן את ילדיהם - משיקולים אידיאולוגים, פילוסופיים או מטימטום. אני נוקט בלשון זו, כי חלק מאלה שאינם מחסנים את ילדיהם נוהגים ככּת. אז אני אומר לכל אלה - אתם חסרי אחריות לא רק  כלפי ילדיכם, אלא כלפי הציבור כולו.

הסיבה לכתיבת פוסט זה היא תחילה של התפרצות מקרים של חזרת וחצבת בימים האחרונים. החיסון למחלות אלה ניתן  בגיל שנה ובכיתה א', בתרכיב משולש נגד חזרת חצבת אדמת (המכונה – MMR).

מקור: summitpediatrics.blogspot.com

 לפני שהחלו לחסן במאה הקודמת בתרכיב הזה, החצבת הייתה מחלה שכיחה המועברת על ידי נגיף (וירוס). אלא שלעתים מחלת החצבת מסתבכת לכדי דלקת בקרום המוח, הגורמת לנזק בלתי הפיך במערכת העצבים. נגרמים פרכוסים ואפילו פגיעה שכלית. במקרים קשים גורמת המחלה לדלקות גם במערכת העיכול והנשימה. המחלה עשויה לגרום אפילו למוות - אחד עד שלושה ילדים מכל 1000 חולים מת מהמחלה. לפני מספר שנים, כאשר הייתי סטודנט ועבדתי כאח באחד מבתי החולים, הייתי עד למותה של ילדה בכתה ז' מסיבה זו.

הוראת משרד הבריאות היא לתת שתי מנות חיסון בילדות. מי שמקבל את שתי המנות מחוסן ב-99%. ומי שלא קיבל את שתי המנות - עלול להידבק.

בחודשיים האחרונים דווחו מקרים רבים של התפרצות מחלת החצבת בילדי גן ובית ספר. הסתבר שכל החולים האלה לא חוסנו בעבר ולמעשה אנחנו נמצאים בפיתחה של מגיפה. עכשיו לפתע הורים מודאגים פונים לחסן את ילדיהם. חיסון כזה בעת מגיפה עשוי להיות לא יעיל, מדוע? כי לוקח למערכת החיסון שבועיים -שלושה עד שנוצרת רמת נוגדנים מספיקה. בזמן זה הגוף אינו מוגן עדיין בפני הנגיף.

אחזור לעניין חוסר האחריות של ההורים שאינם מחסנים את ילדיהם. המבוגרים שבכם זוכרים את מגיפת שיתוק הילדים שהפילה את אימתה במחצית הראשונה של שנות החמישים במאה הקודמת -עד שפותח התרכיב לחיסון בפני המחלה.

מאז שמחלת שיתוק הילדים (שדרך אגב גם תוקפת ומשתקת מבוגרים) מוּגרה בעיקבות חיסון האוכלוסיה, דווחו מדי מספר שנים על התפרצויות חדשות של המחלה אצל ילדים ומבוגרים אחדים. מסתבר שאלו לא היו מחוסנים, ובעצם נמנעה מגיפה כללית באוכלוסיה, משום שרוב הציבור מחוסן. וודאי אחדים מכם זוכרים שקיבלתם גם זריקות דחף, או טיפות על הלשון, כאשר דווח על התפרצויות מקרים אחדים של המחלה. חיסון הדחף, הוא בעצם חשיפה חוזרת לזן הנגיף המומת או המוחלש, כדי להעלות את רמת הנוגדנים בדם.

 

מקור: polio.org.il

הורים יקרים. חלקכם מונעים חיסונים מילדיכם, בשל הסיכוי הנדיר ביותר (אחד למיליון) של תופעות לוואי כתוצאה מהחיסון. האם הסיכוי שילדיכם יהיה אחד מ-300 שיחלה במחלה וימות, אינו גדול יותר וצריך להפחיד אתכם?

מחלות רבות כמעט עברו מהעולם בגלל החיסונים. המנעות מחיסונים עשויה להחזיר מחלות נשכחות בצורה של מגיפות שלא מהעולם הזה.

כשהייתי ממש צעיר ויפה, הספרית שלי רצתה למכור לי משהו מיוחד. היא אמרה במבטא צרפתי: "למרות שהשיער שלך שופע, אני ממליצה לך לחזק אותו. יש לי משהו מיוחד, וואלה" ושלפה אריזה שהכילה 10 אמפולות גדולות שבהן נוזל צהבהב. "אני אשפוך ואמרח לך עכשיו אמפולה אחת על השיער" ולפני שהספקתי לדבר, היא כבר שברה את האמפולה ושפכה לי אותה על השיער.

הרגשתי ריח מוכר, כמו זה שנדף מהשיליות שחקרתי ותיארתי בפוסט קודם. "מה את עושה? מה זה מה ששמת לי על השיער?" שאלתי בחרדה. בלי להניד עפעף, היא ענתה לי: "זה משהו פֶּר אֶקְסֶלַנְס. זה אֶקְסטרַקְט (מיצוי) משיליות. יש בו הורמונים וחומרים דליקטֶס, שישמרו את השיער שלך".

בהיותי אז חוקר שיליות, התפלצתי לשמע הדבר וכמעט נפלתי מהכיסא. כמובן שלא הסכמתי לרכוש את שארית הערכה, ולרוקן פעם בשבוע על השיער, לפני חפיפה.

בשיליה אכן מצויים הורמונים וכל מיני חומרי גידול וצמיחה, אבל לשים את זה על הקרקפת לא הייתי מסוגל. למרות שהספרית חפפה את ראשי לאחר מכן, דמיינתי במשך שעות, ששיליה שוכבת מעל הראש. הגעיל אותי הריח הספציפי שהרגשתי נודף מהראש.

האם אתם יודעים מה מכילים המוצרים הקוסמטיים שלכם? האם אתם יודעים מהם סודות השמפו והקרמים שאתם מורחים? אפילו אם אין בהם מרכיבים מהחי, האם ראיתם את האקסטרקט הצימחי הרירי, לפני שהכניסו אותו לקרם שלכם? מראה וריח אקסטרקט כזה בהחלט אינו מלבב. שלא נדבר גם על כל מיני מתחלבים וכל מיני דטרגנטים כימיים שמוכנסים למוצר, ושמידת הבטיחות בשימושם מוטלת לעיתים בספק. אם אתם מאלה שמקפידים שעל המוצר יהיה כתוב "לא נוסה על בעלי חיים", אז אתם משמשים בעצם שפני נסיון.

שתי הכתבות שכתבתי כאן אודות צמחונות, זכו לתגובות רבות מצד הקוראים. חלקן תגובות זועמות ורגשיות (שלוו אפילו בחילופי תגובות בין בלוגרים מגיבים לבין עצמם, בבלוגים שלהם - כאילו שמדובר בכת). אבל הועלו גם טיעונים מדעיים כביכול, אודות מאמרים הסותרים את חלק מדבריי. אז לפני שאסכם את תשובותי וטיעוניי בפוסט שאפרסם בקרוב, אביא ברשותכם שתי כתבות שפורסמו.

 את כתבתו של המדען, ד"ר גיל סתיו - ביולוג, אקולוג, אנטומולוג והידרו-ביולוג.

כתבה שניה היא על קשר בין צמחונות לאנורקסיה - מחקר שהתבצע בבית חולים רמב"ם בחיפה ובמקומות אחרים.

 מקור: ויקיפדיה

אני יודע שהתגובות שלהן זכיתי, נבעו מכך שהכתבה השניה שלי בנושא הצמחונות הייתה במומלצים, וכעת רוב המגיבים כנראה לא יראו את כתבת ההמשך הזו, כי הם לא בין הקוראים הקבועים בבלוג - ובכל זאת אני לא אשאיר את הנושא הזה פתוח מבחינתי. והרי הכתבות (ההדגשות הן שלי, למי שאין סבלנות או זמן לקרוא אותן במלואן):

כתבה ראשונה: לאכול חסה, סטייק או את הלב

אתם יודעים מה הבדיל צברים משאר הגויים, כאשר הוקמה מדינת ישראל?:

א. הם בחלו מלבישת חליפות ועניבות.

ב. הם נעלו סנדלים תנכיות. נעלים ונעלי ספורט בקיץ -  פשוט חם מדי.

ג. הם לא שתו ולמעשה בחלו במנהג זה של הגויים.

כשהייתי ילד לא היה המושג הזה פאב. בכל הרצליה היה מקום קטן ונאלח אחד, מוחבא מאחורי קונדיטוריה, שקראו לו "בית מרזח". בית מרזח היה כינוי גנאי וכדי שהוא ישמע היום יותר ידידותי, קוראים לו פאב. אפילו שם עברי עדיין לא המציאו לו. אומרים שבשפה קיימות מילים רק לדברים שצריך אותם. אז תופעת השתייה בישראל היא חדשה יחסית ועדיין לא המציאו מילה עברית למקום השתיה.

כשהייתי ילד מי הגיע לבית המרזח? שיכורים מבוגרים וזקנים, אנשים מאוסים יוצאי עליות רוסיה ופולין. בארצות אלה כמובן שתו ושותים לשכרה.

מי עוד היה שותה? אצל כסית בתל אביב ישבו אמנים, סופרים ומשוררים מסויימים ושתו לשכרה. הם שתו בהקפה ובעל כסית אפילו ויתר לתפרנים שבהם. הם שתו מפני שהאמנים היו תפרנים ושתייה באה במקום אוכל. אז חוץ מהאוכלוסיה הבוהמית הזו, מרבית הצברים לא שתו. אפילו בפסח סיבּנו במנהג שתיית ארבע כוסות ושתו אולי בקושי שתי כוסיות.

כשביקרתי לראשונה בצרפת וביקשתי במסעדה מים, הסתכלו עלי בפליאה וכשלא רציתי לשתות יין, הסתכלו עליי בתדהמה. מה זאת אומרת, אם אתה צמא שתה יין.

אני עצמי שתיתי ושותה מדי פעם כוס יין בארועים מיוחדים, במסעדה טובה וזהו.  

פעם, כשהייתי בפוסט דוקטורט בארה"ב, הזמינו אותנו לבית משפחה אמריקאית, לחג ההודיה. הישקו אותי בכמה כוסות יין, שהיה טעים מאוד.  אבל מיד כשהתחלתי להרגיש שראשי מעט סחרחר - הפסקתי לשתות מייד. יודעים מדוע? כי אני מפחד לאבד שליטה. אני חייב להיות תמיד בשליטה. אני לא צריך תרוצים כדי לנהוג בחוסר אחריות. אני ממש לא מרגיש צורך להשתטות.

לצעירים פעם היה שלל מקומות לבילוי. החל מבתי קולנוע ובתי קפה ועד לריקודים בדיסקוטק. אז דיסקוטק שימש מקום לריקודים בלבד ולא לריקודים בגילופין. פעם ידעו לשמוח גם ללא אלכוהול.

ומה היום? לצעירים לא מספיק ביקור בפאב אחד. הם מעבירים לילה בסבב פאבים.

ואני קורא לזה סבב בתי מרזח.

פעם, בצבא היה יין קידוש בשפע בליל שבת. היום רק תירוש - כדי שלא יהיו לנו חיילים "מסובבים".

מסובבים...

הפוסט הזה יהיה קצר והוא מוקדש ברובו לבלוג. ראשית, אם עדיין לא שמתם לב - שיניתי מעט את העיצוב של הבלוג. הוספתי גם לרשימות בשוליים הימניים, את נושאי הפוסטים שאפרסם בקרוב.

דבר שמשמח אותי - בחודש האחרון כמעט הוכפל מספר הכניסות הממוצע לבלוג. גם מספר המנויים והקוראים הקבועים עלה החודש בכ- 36% ועומד כרגע על 75. אמנם יש פה ושם קוראים שאיזשהו פוסט לא מצא חן בעינייהם ומחקו עצמם מהרשימה. זה מצער, אבל קוראים חדשים מצטרפים במקומם, וסך הכל מספר הקוראים הקבועים במגמת עלייה.

אני גם מאוד שמח לקבל תגובות הקוראים, גם אם הם לא מסכימים איתי, ובתנאי שהם פונים בצורה תרבותית ולא בסיגנון מתלהם, מתנשא וחוצפני. פנייה בסגנון כזה היא ריגשית, ודווקא על פי רוב מסתירה חוסר ידע ומעידה על קריאה חלקית בלבד של הפוסט. ולכם הקוראים שמתביישים לשאול או לבקש הבהרות, אומר: "לא הביישן למֵד".

בחודש האחרון פתחתי גם בלוג ביקורת חדש בנושאי אקטואליה. הוא עדיין בחיתוליו ונחבא אל הכלים, אך כבר רשומים בו 15 מנויים וקוראים קבועים. מקווה שגם הוא ינחל הצלחה.

בחודש האחרון קרה מקרה מאוד מעציב - הכלבה האהובה שלנו נפטרה בטרם עת וכתבתי פוסט על כך. לאחר היסוסים אימצנו לפני יומיים כלבה חדשה. בעצם בינתיים לקחנו אותה כמשפחה אומנת מהכלביה (שבה כלבים שאינם מאומצים תוך עשרה ימים מורדמים). לקחנו אותה לתקופת נסיון, בעיקר משום שאנחנו צריכים לבדוק כיצד היא מסתדרת עם כלב הטרייר שלנו. זוהי כלבה האסקית סיבירית גזעית יפיפיה, כבת שנתיים. היא כלבה ידידותית ונינוחה, אך מלאת חדוות חיים. בינתיים המפגש עם הטרייר עלה יפה ממה שציפינו. לפי ההדרכה שקיבלנו, הפגשנו ביניהם לראשונה בטיול מחוץ לבית ורק אחר כך הובלנו את שניהם לבית.

אני מאוד מקווה שהאימוץ יעלה יפה ושאוכל להקדיש גם לה פוסט כאן.

שבוע טוב חברים.