אני זוכר שבפורים נכנסתי לסלון שבו שהתה המשפחה, עם מסכה על הפנים ואיזה סדין שיצרתי ממנו גלימה. המסכה הזו הייתה מסכת גומי שרכשתי בארה"ב לקראת הלואין. והמסכה הזו הייתה מסכה של שד או שטן. מעוררת חלחלה.
וכשנכנסתי כך לחדר, הבן שהיה כבן חצי שנה ושכב על הספה הרחבה, הזדעזע כולו וכמעט נפל מהספה. הוא אפילו לא בכה מרוב הלם. כמובן שהורדתי מיד את המסכה והגלימה כדי שיראה שזה רק אני וחיבקתי אותו.
מספר שנים אחר כך שוב התחפשתי במסכה הזו והבן שוב הזדעזע בפחד. הוא ידע שזה אני, אבל ביקש שאוריד אותה ואסלקה, כי היא גורמת לו לפחד. לאחר מכן אמר לי שהמסכה הזו זכורה לו. והזכרון הזה, לא יאומן, הוא בעצם מגיל חצי שנה.
וכשבגיל 6-7 הבן קיבל קלטת וידאו עם סיפורים שונים. אחד מהם היה סרטון על חייל עריק שנרדם בחלל גדול בגזע עץ, והתגלגל לממלכתו של בעל זבוב (השד). ובעל זבוב הסכים שהחייל יפדה את נפשו תמורת זה שיענה נכונה על שלוש שאלות שלו. כשהבן צפה בקטע הזה, הוא התמלא חלחלה ולא רצה לצפות עוד לעולם בקלטת הזו. נראה שפחד משדים נתבע בו. חשבתי אז מה יהיה כשיהיה מבוגר. הוא יאמר, "לחם מים, לחם מים", ישא קמעות, ישתטח על קברי צדיקים?
לכן ערכתי איתו מספר שיחות על שדים. הזכרתי לו את האירועים עם המסכות. דיברנו על כך שאיש לא ראה באמת שדים. דיברתי איתו על ההסטוריה של סיפורי שדים. על לילית ואשמדאי של היהדות המאוחרת. על כך שבתנ"ך בקושי הוזכרה המילה שטן. וכי השטן מככב בהרחבה במובן הידוע היום רק החל מהנצרות וימי הביניים החשוכים. ושכמעט לכל אחד יש את השד הפנימי שלו ומה זה אומר, ועוד כהנה וכהנה. אני חושב ששיחות אלו הורידו את רמת הפחד שלו ושהוא יודע היום שכל זה הוא רק סיפורי אגדות ודמיון.
וזכורה לי מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר הבת הייתה בת שנתיים. ולפני המלחמה חילקו לנו מסכות אב"כ וממ"ת לילדה. לצעירים שבכם, ממ"ת היה מעין תא כזה מניילון עם רשת שהאיוורור היה דרך פילטר. לימים הסתבר שהממ"ת אינו יעיל כנגד חומרי לחימה כימיים, והחליפו אותו לברדס תינוקות עם מפוח חשמלי.
וכשחשבנו לפני פרוץ המלחמה שלהכניס את ילדתנו התינוקת לדבר כזה כשמסכות מפחידות על פנינו עשוי להיות מאוד טראומטי - פנינו לרופא הילדים הנהדר שלה, והתייעצנו איתו מה לעשות. הוא נתן לנו בשקית שני כדורים. הוא ביקש שניתן לה חצי כדור כזה אם וכאשר זה יקרה בפעם או בפעמיים הראשונות.
ואכן הדבר התגשם באישון לילה. הערנו את הילדה ונתנו לה חצי כדור מרוסק בכפית יחד עם מים. לאחר מכן חבשנו את המסכות והכנסנו אותה לממ"ת. והילדה הייתה עליזה ומשועשעת בהשפעת הכדור. למחרת בלילה, כשהיתה שוב אזעקה - הכנסנו שוב את הילדה לממ"ת, אך הפעם ללא הכדור כי היא הייתה רגועה וחשבה שזה משחק. אנחנו מברכים את הרופא הזה, כי אחרת יתכן והייתה נשארת לה טראומה לכל החיים.
וכשהגיע הזמן לרענן את הערכות שלנו, הבן שכבר נולד, היה כבן שלוש. וכשמדדנו את המסכות, הבן ברח מהמקום בחלחלה. הוא היה כל כך מפוחד כשמיד יצאנו אליו ושידלנו אותו לחזור ושלא יפחד. אינני יודע האם היה לזה קשר למסכה ההיא של השד מפורים.
לבת היו פחדים גדולים החל מגיל חודש למשך שנים - מאנשים (סגל רפואי) לובשי חלוק לבן. כשהבאנו אותה לחיסון היא צרחה כל כך עד שצעקותיה נשמעו מחוץ לבנין המרפאה. הדבר הסתיים כאשר רופא הילדים הנהדר שלה (זה שנתן לנו את הכדורים לפני מלחמת המפרץ) חיבק אותה והראה לה את עשרות ציורי הילדים שהעניקו לו כמתנה. הוא שאל אם גם היא רוצה לצייר לו ציור, כי הוא ישמח מאוד לתלות אותו.
והוא נתן לה דף וצבעים. והיא ציירה לו ציור בחדר הקבלה. לאחר שסיימה, היא נכנסה והעניקה לו את הציור בגאווה. הוא מאוד שמח ומיד תלה אותו באחד מקירות הציורים. מאז הפסיקה לפחד מבעלי חלוק לבן.
פוביות של הורים שמועברות לילדים
כשהכרתי את זוגתי, היא פחדה מאוד מכלבים. במיוחד מכלבים קטנים. כשהיינו הולכים ברחוב והייתה רואה כלב מתקרב, היינו צריכים לחצות את הרחוב למדרכה השניה. הפחד הזה נעלם כאשר הבת רצתה להביא כלב לאח שלה כמתנת בר מצווה. לאחר תחנונים נאותה להביא כלבה מקסימה גדולה. כמובן שתוך ימים התאהבה בה והפחד מכלבים נמוג. ואחר כך, כאשר אימץ אותנו כלב טרייר קטן ומסכן - היא הסכימה מיד לאמץ גם אותו.
וגם אח של זוגתי מפחד עד היום מכלבים. וכשהוא מגיע אלינו עם משפחתו לביקור - אנחנו צריכים לנעול את הכלבים באחד החדרים עד שיעזוב.
וזוגתי מפחדת עד היום מחתולים. מסתבר שגם האמא שלה פחדה מחתולים. זה החל מאז שהייתה כבת שנתיים, וחתולה שרטה אותה בבית סבתה. מכאן ראו כיצד פחדים מועברים מהורים לילדים כפוביות. רצה הגורל וזוגתי תמשיך כנראה לפחד מחתולים. כי לפני מספר שנים, התנפלה עליה חתולת רחוב כאשר טיילה עם הכלבים. החתולה שרטה אותה. כנראה רצתה להגן על החתלתולים שהיו חבויים בשיח הסמוך. החתולה וחתלתוליה נעלמו מהשיח תוך זמן קצר ולא ניתן היה לאתר אותם. לכן הייתה צריכה להתחסן כנגד כלבת. ולאחר החיסון הראשון התעלפה בעבודה. אני לעומת זאת מאוד אוהב חתולים והם אוהבים אותי ממבט ראשון. אבל גם הבת מפחדת מחתולים.
וזכור לי שטיילנו פעם ביחיעם כל המשפחה. והייתה איזו ילדה שהתאהבה בכלבה שלנו ובאה ללטף אותה. וכשחזרה, אמא שלה הייתה בהיסטריה ושטפה מיד את ידיה של הילדה מתוך ג'ריקן שהיה להם, לאחר שסיבנה את ידיה. והיא ציינה שכלבים הם מזוהמים וחייבים לשטוף היטב את הידיים לאחר שנוגעים בהם. ואחר כך בקשה מבעלה לשטוף את הידים והרגליים של הילדה כל כמה דקות מסיבה זו או אחרת.
הסתכלתי עליהם וריחמתי עליהם, כולל על בעלה המסכן שצריך להתמודד עם אישה בעלת OCD כמוה. ועל הילדה המקסימה שהפחדים של אמא שלה יונחלו לה.
הקנייה לטראלית של פחדים ופוביות
ישנה גם דרך נוספת שגורמת לילד פחדים ופוביות - ההשפעה החברתית סביבתית.
הבן הזמין כעשרה חברים למסיבת פיג'מות כשהיו בני 11-12. לפתע כשיישבו בסלון, חלף לו תיקן (ג'וק) לידם. ואני שומע צעקות בהלה ואחד עשר בנים שעלו ועומדים על הספות רועדים מפחד. זה היה בסך הכל ג'וק, אפילו לא עכבר. הבן אף פעם לא הגיב ככה לתיקנים. למעשה היה די אדיש אליהם. בשבילו זו הייתה חיה שצריך להכחיד בבית וזהו. אבל מאז אותו ארוע, גם הוא התחיל לפחד. עד היום, כשהוא כבר חייל הוא עדיין מפחד. הוא לא יקפוץ על הספה, אבל לא מסוגל לתפוס ולסלק ג'וק. ואם לבית נכנס איזשהו חרק, אחותו צריכה לעשות את המלאכה - לא שהיא מתלהבת יותר מדי.
וזה מזכיר לי כששני הילדים היו קטנים, הוא כבן תשע והיא כבת שתים עשרה, הצטרף אליהם חבר של הבן. הייתי באותה עת בתל אביב בישיבה, כאשר קיבלתי טלפון היסטרי מהבת שנחש נכנס לבית. האמא גם היא הייתה בישיבה בעבודה בירושלים, אך היא סגרה את הנייד. אני אף פעם לא סוגר את הטלפון בישיבות ולכן התקשרו אלי. מבוהלת סיפרה שהם נכנסו ונעלו עצמם בחדר השינה שלנו. ניסיתי להרגיע וטסתי מיד מתל אביב לירושלים. עוד בדרך ברמזורים, איתרתי במחשב הנייד שלי לוכד נחשים ידוע באיזור ירושלים. הוא התקשר לילדים וביקש תאור של הנחש. לפי מה שתארו לו, היתה סבירות גבוהה שלא מדובר בנחש ארסי. תאמתי עם הלוכד שיגיע בעוד חצי שעה, כאשר כבר אגיע לבית.
נכנסתי בזהירות לבית, כי לוכד הנחשים עדיין לא הגיע. עומד מוכן עם הנעל למקרה שהנחש יקביל את פני. הודעתי לילדים הנעולים בחדר השינה שהגעתי, אני לא רואה את הנחש ושלוכד הנחשים עוד מעט יגיע.
לוכד הנחשים ערך חיפוש כשעה בכל הבית הגדול, במקומות המחבוא האפשריים, כולל במחסן. הייתה לו גם איזה סוג של משרוקית שנחשים יכולים לשמוע. אבל הוא לא הצליח למצוא את הנחש. יתכן שהנחש יצא כמו שנכנס. אבל גם בי עלה חשש שנכנסה נחש נקבה להטיל ביצים באיזה מקום מוסתר בבית, ושאז כעבור כמה זמן יבקעו נחשים מהביצים.
אבל הילדים היו באימה כתוצאה מכך שהנחש לא נמצא. באותו לילה הילדים פחדו ללכת לישון בחדריהם וישנו יחד איתנו במיטתנו. במשך כמה לילות נוספים הילדים ישנו יחד בחדר ילדים אחד, כי עדיין פחדו. רק לאחר כשבוע חזרו לישון כל אחד במיטתו. אך מאז הקפידו להשאיר דלתות כניסה בבית סגורים. נחשים לא מטפסים ונכנסים דרך חלונות. אבל בתחילה גם סגרו את כל החלונות כשלא היינו בבית.
אבל כדי שלא יפתחו פוביות לנחשים, לקחנו אותם איתנו עוד באותו סוף שבוע לצימר בצפון, וביקרנו במרכז זוחלים. היה שם נחש לא ארסי צהוב גדול. ביקשנו מהמטפל במקום להוציא את הנחש הצהוב ולתת אותו לילדים כדי שיאחזו אותו וילטפו אותו. הם עשו את זה בתחילה בפחד, אבל ראו שהוא אינו מזיק ואפילו אמרו שמאוד נעים לחוש את העור החלק והקריר שלו. נתנו לבן לאחוז גם בגור של תנינים (לאחר שהמאמן הסביר לו איך לאחוז בו). הוא עשה זאת בגבורה וצילמנו אותם. הבת פחדה לעשות זאת. אז הבן שעדיין מפחד מג'וק אינו מפחד מתנין.
וזה מזכיר לי שהמורה לביולוגיה בתיכון הביא לכתה נחש חנק קטן, שהתעקש שכל התלמידים והתלמידות יחזיקו את הנחש ויחושו כיצד הוא חונק את אצבעותיהם. ומטרתו הייתה בעצם להתגבר על פחדים קמאיים מנחשים.
ובכלל אני ממליץ להורים לקחת את ילדיהם לכל מיני פינות ליטוף של חיות ולתת לילדים להאכיל את החיות. ובמסיבות ימי הולדת של שני הילדים, הבאנו איש עם אוסף חיות (כולל כאלו שילדים וגם הרבה מבוגרים מפחדים מהם), במקום ליצן או קוסם - שסיפר, הדגים ונתן לילדים להחזיק אותם וללטפם. מסתבר שהיו ילדים שפחדו קודם מחיות ולמסיבות ימי ההולדת האלו, שהיו אטרקציה, הייתה הצלחה רבה בשינוי יחסם של הילדים לחיות.
את שני הילדים לקחנו גם לרכיבות ארוכות על חמורים, סוסים ופרדות. זוהי גם דרך נהדרת להיכרות תקשורת שפת גוף עם חיות.
וכאנקדוטה, באחד מהטיולים שלנו נתקלנו בעדר של עיזים. עז אחת התאהבה בכלבה הגדולה שלנו שגודלה היה כמעט כמו עז. והעז הלכה בעקבות הכלבה שלנו שנבהלה. מאז הכלבה פחדה מהעיזים של הרועים בשדות הקרובים לבית שלנו. היא קיבלה פוביה לעיזים.
הבסיס הביולוגי של הפחד
אז מה הבסיס למקור הפחד? מקור הפחד נעוץ בזה:
הפחד מוטבע באזור במוח המכונה אמיגדלה. זהו אזור פרימיטיבי שאנחנו חולקים עם החיות. פחד שמוטבע שם קשה לסלק, והוא הופך לפוביה. וכנגד פוביות קשה להלחם בהגיון. וזה חומר למחשבה איזה פוביות יש לכל אחד מכם.
אז אתם כהורים הזהרו מהעברת פחדים ופוביות שלכם לילדים. הזהרו גם מטראומות ופחדים שמתעוררים בילדים, ולטפל בזה מיד כאשר התרחש הארוע. לא לחשוב שזה יעבור מעצמו. לא סתם מכריחים טייס שמטוסו התרסק לטוס שנית מיד. לעיתים צריך מעוף ויצירתיות מצד ההורים בזמן אמת. אתם אלה שתוכלו למנוע אחר כך עשרות טיפולים אצל פסיכולוג, אם בכלל יעזרו.
הפוסט הזה הוא המשך בסידרה על תפיסת עולמנו הנקבעת על ידי חמשת החושים שלנו. כפי שנוכחתם בפוסטים קודמים ותווכחו בפוסטים עתידיים, כל אחד מחמשת החושים יכול להטעות אותנו. לא רק שיכול, אלא חלק מההטעיות האלו הן מובנות בדפוסי המוח שלנו. לכן אין אנחנו יכולים לראות את המציאות לגמרי כהוויתה.
חלק ניכר מהאשליות ועיוותי התפיסה שאנחנו חווים ביום יום אינם נובעים רק מחוש אחד "שמשתגע", אלא מהתנגשות הקליטה ממספר חושים, או מזליגה של ניתוח קליטה מחוש אחד לחוש השני. לתופעה זו, בה החושים "זולגים" זה לתוך זה ומשתלבים קוראים סינסטזיה, ועל אף שלרוב שמים לב אליה רק בתופעות קיצוניות (למשל, יש אנשים שרואים ריחות וטועמים אותיות), היא משפיעה על כולנו.
דוגמה מעולה להתנגשות חושית שכזו מגיעה מאפקט מקגורק, כפי שניתן לראות בסרטון הבא, שמדגים ומסביר אותו (האם זה בָּה או פָה?):
אנשים בעלי קוצר ראייה גבוה, אשר מרכיבים משקפיים טוענים לעיתים קרובות שכאשר הם ללא משקפיים הם גם לא שומעים טוב – לאור אפקט מקגורק הנובע מהשימוש של המוח בקריאה של שפתיים לצורך שיפור ופיענוח השמיעה, אתם יכולים להבין עכשיו מדוע המשקפיים דרושים להם גם לשמיעה טובה.
דוגמה נוספת וחזקה מאוד להתנגשות בין שני ערוצי מידע במוח (אם כי לא לסינסתזיה כשלעצמה) מגיעה מאפקט סטרופ, המדגים את הקושי באמירת שם של צבע, המופיע כמילה המתארת צבע אחר. למשל על פי האפקט, נדרש לאדם זמן תגובה ארוך יותר לומר "כחול" כאשר המילה "אדום" כתובה בכחול, מאשר כאשר המילה "כחול" כתובה בצבע כחול. באותו אופן תקראו אדום יותר מהר מאשר אדום.
נסו למדוד את עצמכם - כמה זמן לוקח לכם להגיד את שמות הצבעים (לא המילים!) המופיעים בתמונה הבאה:
ועכשיו כמה זמן לוקח לכם להגיד את שמות הצבעים?
הפעם קשה יותר נכון?
לעומת זאת, אם אתם לא יודעים רוסית, אתם תצליחו להגיד את שמות הצבעים במהירות גבוהה בהרבה בתמונה הבאה (ויודעי רוסית שביניכם יתקשו):
בשנות החמישים השתמשו בארצות הברית בתופעה זו כדי לזהות מרגלים סובייטים על ידי כתיבת מילים ברוסית בצבעים שונים ובקשה מהנבדקים להגיד מהו צבע המילים. אם הם היו יודעים רוסית, זה היה מפריע להם בקריאת המילים. מחוכם, הא?
ומה ההסבר הביולוגי?
החוקר סטרופ, שעל שמו נקרא האפקט, מצא שלמרות שיש במוח הפרדה בין איזור ראיית צבע לבין איזור קריאת מילים - יש קשר עצבי ביניהם.
בפוסטים האחרונים כתבתי על חוש הראייה המופלא ועל כך שבשמו אנחנו מבססים את הרציונליות.
אבל, נשאלת השאלה עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על מה שאנחנו רואים? בכתבה זו נדון בהטעייה של החוש הזה, שרובה ככולה אינה נובעת מכשלים של העין, אלא מכשלים של המוח שלנו. מהטעייה תפיסתית הנובעת בחלקה ממוגבלות המוח, אך בחלקה הגדול נובעת גם מדעות קדומות וחינוך של הסביבה. לעיתים אנחנו רואים את מה שאין ואיננו רואים את מה שיש.
עד כמה אפשר לסמוך על הראייה, ראו בסירטון הבא:
ואם עדיין לא השתכנעתם, ראו כיצד הסיגריות מתרחבות ומתכווצות:
כבר כתבתי כי המוח שלנו מסנן את מה שאנחנו רואים. אצל אחדים יותר ואצל אחדים פחות. אם כך, מכמה דברים אנחנו מתעלמים בחיים? כמה דברים מתרחשים והם אינם גלויים לעיניינו?
המוח שלנו מסנן 1:
סיפרו כמה העברות כדור היו בין השחקניות עם החולצה הלבנה?
(הקליפ הזה נמחק פעמיים ביד זדונית, לכן אביא הפעם את הקישור לקליפ הזה)
אז נניח שאדם העומד בשעה מסויימת מאחורי דלפק ומשרת אתכם מתחלף לפני עינייכם (ולא שמתם לב) והוא מבצע רצח, עוזב את זירת הרצח במהירות ושוב מתחלף עם האדם שעומד בדלפק. אתם בהחלט עשויים לתת לו בביטחה אליבי בבית המשפט. לתביעה יכולות להיות עדויות אחרות סותרות ומבלבלות, אך האם תהייה הרשעה, כאשר יש עדויות ראייה בוטחות שבשעת הרצח הרוצח היה כביכול בזירה אחרת?
למעשה לכ- 70% מהאנשים יש אינטואיציה מוטעת. הם רק חושבים שיש להם אינטואיציה בריאה, ראו בסרטון כמה אנשים טענו שהם ירגישו אם מישהו יסתכל עליהם מאחור:
א. רבים מהאנשים סוברים שהם רואים ושמים לב לדברים הרבה יותר מאשר הם באמת. הדבר נובע מעיוורון של חוסר תשומת לב.
ב. מסתבר שלמעשה ככל שבני אדם מציגים עודף ביטחון עצמי, הם למעשה אנשים שהכי פחות צריכים להיות בטוחים בעצמם ובשיפוטם. הם דווקא אנשים שטעו הכי הרבה במבחנים האלה. רבים משתתפים בסדנאות להעלאת הביטחון העצמי. אבל חישבו מה יקרה לביטחון העצמי של המשתתפים בסדנאות האלה, אם נראה להם את הסירטונים האלה.
ג. בכל נקודת זמן נתונה, רוב האנשים אינם מבחינים במרבית הפרטים מסביבם. הדבר נובע ממגבלות המוח בפירוש קליטת העולם על ידי החושים שלהם.
כל זה צריך לעורר ספקות כבדים למידת האוביקטיביות של האדם ובמיוחד לגבי אלה שהכי בטוחים באובייקטיביות שלהם. למעשה קופים מפרשים נכון יותר את מה שהם רואים מאשר האדם בתחומים מסוימים. כך גם חיות אחרות.
כאמור, הדבר צריך למשל לעורר מחשבה עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על עדויות של עדים בבתי משפט. אולי היה כדאי שההגנה תערוך לעדים כמה מהמבחנים האלה בפני השופט, כדי לערער את מידת האמון בעדותם...
כאשר קורים לבני אדם אירועים יוצאי דופן שקשה להסבירם, הם נחלקים לשלושה סוגים בהתייחסותם לדברים. הסוג הראשון תולה את הדבר ביד השגחה עליונה, אלוהים או ישויות אחרות. הסוג השני, שמתייחס אל עצמו כאתאיסטי, פוסל את קיומם של הדברים שקרו, או מטיל ספק עקב סובייקטיביות בהסתכלות על הדברים שקרו, או מדחיק אותם כלא היו. הסוג השלישי רושם לעצמו את הדברים ושואל שאלות. אין הוא מתעלם מהם, גם אם אינו יודע להסביר - הוא רואה בהם תופעות על-טבעיות, כי בהחלט אי אפשר להגדירן כרגע כטבעיות.
הסוג השלישי נחלק לשני תת-סוגים: הראשון תוהה מעט על הדברים ועובר לסדר היום. השני נוטה לחשוב שקיימים מימדים נוספים בעולם הנגלה לנו. הסוג הזה מנסה לחקור ולהבין מהם המימדים האלה.
הבעיה היא מוגבלותו של האדם (מוגבלות פיזית של המוח) בתפיסת עולם רב מימדי. אין ויכוח שבעולמנו קיימים לפחות ארבעה מימדים: יש את האורך, הרוחב והגובה של גופים - מה שאנחנו מכנים תלת מימד. אבל, רבים האנשים שמוחם בקושי מסתדר עם תפיסת התלת מימד כהלכה. למשל, יש אנשים שבקושי מסתדרים עם גאומטריה דו-מימדית ובשום פנים ואופן אינם מסתדרים עם גאומטריה תלת-מימדית. ענף הגאומטריה התלת- מימדית היה בעבר אחד הענפים לבגרות במתמטיקה. אבל, ביטלו אותו בגלל המוגבלות של הראיה והתפיסה המרחבית של אנשים רבים.
וקיים מימד ידוע רביעי שהוא מימד הזמן. גם כאן יש לאנשים רבים בעיית תפיסה נכונה של מימד הזמן, ביחס לשלושת המימדים האחרים. אין הדבר נובע מטפשות, אלא ממוגבלותו של המוח האנושי בתפיסה רב-מימדית.
כמה מכם יכולים לתפוס את תורת היחסות של אלברט איינשטיין? האם אתם יכולים להבין את התופעה שאם תנועו במהירות האור פשוט תעלמו? - לא יהיה לכם משקל (מסה) ותהפכו לאור. מסה היא עוד מימד הקיים בעולמנו. ואתם אם תהיו עדים להעלמות פתאומית של גוף שהתחיל לנוע במהירות האור, האם רובכם לא יקשור את הדבר לתופעה מיסטית?
נכון, עדיין אין לנו טכנולוגיה לנוע במהירות האור. אך האם חשבתם באיזו מהירות נעה המחשבה שלכם? למשל ידועים מקרים של אנשים הנקלעים למצבים של "הסוף" המתקרב. בשניות אחדות בודדות, המוח שלהם מגלגל כסרט את כל מהלך חייהם. גלגול חיים שלמים במחשבה בשניות - חשבתם פעם מה צריכה להיות מהירות המחשבה הזו?
ובכלל מהי מחשבה? האם אתם יכולים לתאר אותה כדבר פיזי? על פי כל הגדרה לא תוכלו לעשות זאת, גם לא להסביר אותה בעזרת כל הביולוגיה הידועה לנו על המוח (ואנו יודעים רבות ובעצם עדיין לא יודעים כלום). אז אולי גם המחשבה היא מטפיזיקה?
האם כל אחד מכם יכול להיות בטוח שכל העולם הנגלה לו אינו דמיון? שאולי בעצם כל מה שאת/ה רואה, שומע, מריח וחש הוא פרי הדמיון ובכלל אינו קיים במציאות? כיצד אפשר להיות בטוח שהאינטראקציות עם העולם ואנשים אינה המצאה פרטית שלך? החלום הוא דוגמא איך המוח הופך דברים לא מציאותיים למציאותיים כביכול, עד שאנחנו מתעוררים.
האם לא קרה לכם שהתקשתם לעבור מהחלום למציאות? שלרגע אתם בטוחים שהחלום הוא כל כך מציאותי? האם אתם מודעים לכך שחלום "הרפתקאות" שנראה לכם כנמשך שעות וימים, בעצם מתרחש במוח בשניות בעת החלום. האם אין בזה סממנים של מיסטיקה?
כשאנחנו מתבוננים בהצגה של קוסם, אנחנו רואים בעצם אשליה שהמוח שלנו מתרגם כמציאות גמורה. רק הידע שלנו שמדובר באשליה, גורם למוחנו לקבל את הדברים כפי שהם כביכול. לקבל אבל לא בדיוק לתפוס ולהבין את הפער.
כשקוסם מניע חפצים כביכול על ידי המחשבה בלבד - אתם בטוחים שהתנועה הזו נעשית באמצעים פיזיים בלתי נראים ואפילו הקוסם מגלה לכם זאת, אך לא את האמצעים. אבל כיצד אתם מסבירים שישנם אנשים שבאמת יכולים להזיז חפצים בכוח המחשבה? נערכו עליהם ניסויים מבוקרים, תחת השגחה קפדנית, בחדרים אטומים שלא היו וראו מעולם.
הפיזיקה המודרנית מצביעה גם על קיומם של מימדים נוספים ואפילו של מימדים מקבילים. אני יודע שלחלק מהקוראים, דברים אלה כבר נראים בלתי נתפסים ומעוררים רצון לנטוש את המשך קריאת הפוסט. אני ממליץ לנסות לעשות מאמץ ולהמשיך לקרוא. לא אלאה אתכם רבות בנבכי הפיזיקה המודרנית, שאמנם למדתי משהו במסגרת לימודיי האקדמים הפורמליים, אבל אין זה תחום עיסוקי ואני רחוק מלקרוא לעצמי מומחה בתחום זה.
אתם וודאי מקבלים את קיומה של האינטואיציה. לכולנו יש אותה במידה זו או אחרת. אך, וודאי אתם אומרים שהיא נובעת מנסיונכם בעבר. אבל האם זה רק עניין הנסיון?
יש אנשים רבים הדוחים בשאט נפש קיום תופעת הטלפתיה. הם יאמרו שבעצם זו רק אינטואיציה. אז למגינת ליבם, אנשים אלה צריכים עכשיו לשנות את השקפת עולמם בנושא. המדע הוכיח שקיימת טלפתיה, בכוח שהוא הגדיר כפסיי (Ψ). נערכו תשעה ניסויים בלתי תלויים שהוכיחו את קיום הטלפתיה. המחקרים האלה פורסמו בכתב עת מדעי רציני ומכובד. פרטים על המחקרים האלה כבר הבאתי בפוסט קודם.
אז מדוע יש עדיין רבים שאינם מאמינים בהזזת חפצים בכוח המחשבה? מדוע למרות שהתופעה הודגמה בניסויים מבוקרים, רבים עדיין שוללים את קיומה מכל וכול? חלק מכך בהחלט נובע מכך שרבים מהטוענים ליכולות האלה הם שרלטנים ובעצם מדובר בתרמית. אבל, לא ניתן להתעלם מכך שחלק באמת יודעים לעשות את זה.
האם אתם יודעים על כך שתוצאות תנועת ומדידת חלקיקים משתנות בנוכחות ובהשפעת הצופה בהם? זו כבר פיזיקה ולא מטפיזיקה. הדבר הוכח בניסויים פיזיקלים רבים.
אז מדוע חלק מכם אינו יכול לקבל תנועה של חפצים בכוח המחשבה?
נכון, זה בלתי נתפס ובלתי מוסבר לגמרי. אך, כיצד אתם יכולים להיות בטוחים שלא מדובר כאן (כמו בכוח פסיי של הטלפתיה) בכוח פסיי -דלתא - אומגה - X למשל, שיתגלה אולי בעתיד?
וודאי רבים מכם יאמרו שהזזת חפצים בכוח המחשבה היא שטות גמורה. מדוע? כי הם אף פעם לא היו עדים לכך שעצמים זזים בכוח המחשבה שלהם? אבל, אני למשל, במצבי רוח מסויימים, או כשלעיתים מסתכל מרחוק על חפצים המונחים על שולחן או מדף - קורה שהם "מקבלים חיים משל עצמם" והם נעים, נופלים, נשברים או מתנפצים (לתופעה הזו קוראים טלקינזיס). אתם יכולים להאמין בכך או לא. אני כמדען הייתי רוצה להיווכח בכך בעצמי לגבי מי שטוען שדברים כאלה קורים לו.
אבל אומר לכם משהו. נדירים האנשים שיכולים להדגים לכם את הדבר בכל עת. למה הדבר דומה? בעבר הייתה לנו טלוויזיה שלפתע התחילה להגביר את הקול בצורה מפחידה ולאחר כמה דקות שבה לשדר בעוצמה הרגילה כמקודם. כשהזמנו טכנאי הטלוויזיה פעלה כרגיל והוא לא היה מסוגל להבחין מה אינו כשורה בה. רק לאחר שהטלוויזיה נלקחה למעבדת השירות, הבחינו בתופעה גם שם.
באותה מידה אני לא יכול להוכיח לכם שלפעמים אני עד לתנועת חפצים בכוח המחשבה שלי. יודעים מדוע? כי אני לא שולט בזה. אני לא יכול להדגים את התופעה בכל עת על פי הזמנה. אבל אני בהחלט משוכנע שהתופעה קיימת, כי חוויתי אותה בעצמי.
יתכן שתאמרו כי זה דמיון, אך האמינו לי שאיסוף השברים אינו דמיון ואפילו טירחה. וכבר אני רואה אחדים מכם שמסבירים את זה בקיום רעידת אדמה או משהו דומה. אבל מה לעשות שרעידת אדמה כזו לא נמדדה ולא דווחה, וכי רק חפץ אחד מתוך כמה "מחליט" לנוע פתאום?
ואיך תסבירו את התופעה שחוויתי מספר פעמים, שבהם הנחתי ספל קפה מלא שיתקרר מעט וכשחזרתי לשתות מהספל גיליתי שהוא מלא רק עד מחציתו? ושלאחר לגימונת קטנה, הספל כבר חסר עוד רבע? מה, יש איזשהו רואה ואינו נראה ששותה מהספל שלי? למזלי אינני היחיד שחווה חוויה כזו, אחרת בהחלט הייתי מודאג שנשתבשה דעתי.
ואת או אתה, שלא קרו לכם דברים כאלה, יכולים לקבל או לטעון שהכל עורבא פרח.
אתם יכולים להצמד "למציאות" שלכם, או לקבל אפשרות שקיימת גם מציאות אחרת ואפילו לא אחת.
כי לאדם, עם כל גדולתו, יש מיגבלה רצינית - תפיסת עולמו מבוססת בעיקרה על התשדורת הנקלטת מחמשת החושים שלו: הראיה, השמיעה, הטעם, הריח והחישה. אך התפיסה המתקבלת על ידי המוח מחמשת החושים אינה תמיד המציאות כפי שהינה באמת. המדע הוכיח את זה בדברים אינספור. אז המדע יודע את זה ולא סתם בפולקלור מזכירים את "החוש השישי". ואני אפילו לא יכול להיות בטוח שלא קיים גם חוש שביעי ושמיני.
לכן התבססות על התמונה המתקבלת מהחושים בלבד לצורך הוכחה, אינה מספיקה. כמה שנים היו כולם בטוחים שהשמש מסתובבת סביב הארץ ולא להיפך? האם אתם באמת יכולים לתפוס את מושג האינסוף? וכשהיקום נגמר מה יש מאחריו? לתוך מה מתפשט היקום כפי שזה קורה היום? האם אתם יכולים להבין מהם יקומים מקבילים עם מיתרים חופפים? הפיזיקה המודרנית כבר מצאה עדויות לקיום דברים כאלה, אך האם המוח שלנו יכול באמת לתפוס את זה?
כבר כתבתי בעבר בפוסטים שלי על תופעת הסינסתזיה החושית שנפוצה אצל אנשים מסויימים, ובמידה מסויימת אצל כל אחד מאיתנו במצבים מסויימים. התופעה הזו גורמת לאנשים לראות קולות (כצבעים וצורות) , להריח מילים, לראות מוסיקה.
על היכולת לחוש צמרמורות, או "נמלים הולכות על גופכם", קור וחום משמיעת מילים מסויימות או מוסיקה, או כתוצאה מראיית תמונות מסוימות - אתם וודאי לא מתווכחים.
מדוע אינכם מתפלאים כאשר מישהו מזכיר בנוכחותכם את המילה כינים - אתם מתחילים להתגרד בראש? הגירוד הזה הוא אמיתי ולא דמיון.
האם אתם יודעים שהמוח שלכם קולט הרבה דברים, אבל עושה סלקציה שלהם, ולכן אתם אינכם מודעים לקיומם? לאוטיסטים יש בעיה שמוחם מתקשה לעשות סלקציה ולנפות חלק מהאותות הרבים שנקלטים. אז חשבתם על כך שאולי מוחנו גם מנפה דברים משמעותיים מסוימים?
אז אם קראתם את כל מה שכתבתי, כיצד אתם יכולים להיות בטוחים שלא קיימת גם מציאות אחרת?
ולגבי הקשר בין על-טבעי, אלוהים ומדע, דעתי דומה לזו של אלברט איינשטיין. על כך צפו בסירטון שבקישור מתחת לתמונה.
אני מחשיב עצמי לאדם רציונאלי. אך אני בטוח שכל אחד מכם נתקל בדברים שקשה להסביר בצורה רציונלית. במקרים כאלה נכנסות לפעולה "אמונות" שמנסות לעשות את החיים קלים. כן, לומר "יד אלוהים בדבר", או "זהו הגורל" או הקארמה - כל אלה הם דרכים קלות להסביר דברים בלתי מוסברים. אלה המתעבים כל מה שקשור לאמונות בלתי מוכחות ולאפשרות קיומם של דברים אל- או על-טבעיים, מסתפקים באימרה "לכל דבר יש הסבר רציונלי", והם מסוגלים לחיות בשלום עם חוסר הסבר רציונלי מצוי, כיוון שהם יוצאים מתוך נקודת הנחה כי קיים בכל מקרה הסבר כזה - גם אם אין אנחנו יודעים כרגע מהו. בזה מסתיים הענין מבחינתם.
יש דברים שאני ממש לא מבין אותם, אך חלקם ניתן לנתח בעזרת כלים פרוידיאנים ידועים. למשל, אתה יושב בתא שרותים אחד מתוך שישה, שכל אחד מהאחרים פנוי עם דלת פתוחה. מדוע תמיד יש מישהו שכשנכנס לשרותים, הוא חייב לבדוק את תא השרותים הסגור? חסר לו מקום? חמישה תאים עומדים לרשותו, אבל הוא חייב לנסות להכנס לתא הסגור. אז לפרויד וודאי היה הסבר לתופעה הזו.
אבל יש דברים אחרים, שאיך שלא אגלגל אותם, לא אמצא תשובה שתסביר אותם. בפוסט זה אשתף אתכם במספר מקרים בלתי מוסברים, מתוך עשרות שקרו לי. יתכן מאוד שדברים דומים קרו גם לכם, אך אתם מדחיקים אותם מתוך פחד, או מתוך חשש שהסביבה תתייחס אליהם כהמצאה במקרה הטוב, או שתסתכל עליכם כמי שראוי להשלח להסתכלות פסיכיאטרית דחופה.
מכיוון שאני מדען, אני מנסה למצוא הסברים רציונלים לתופעות בלתי רציונליות לכאורה. אבל כאשר קורים דברים בניגוד לחוקי הפיזיקה, גם מדענים של הפיזיקה המודרנית צריכים להמציא תיאוריות של קיום "יקומים מקבילים", או של חלקיקי בוּזוֹנים "אלוהיים", או תיאוריות של "מיתרים" (וכשדברים לא מסתדרים כל כך איתם - הם מעלים את מספר המיתרים וכדומה).
בין אם אתם יודעים על מה אני מדבר כאן ובין שלא, אתם בהחלט עשויים לחשוב שהתיאוריות "המדעיות" האלה (שרובן מבוססות על חישובים מתמטיים, אבל לעיתים גם על מספר הוכחות ומדידות ניסוייות) הן הזויות לא פחות מכל "אמונה" הזויה בעל-טבעי. זה לפעמים די מזכיר לי דוקטורנט חרדי לביוכימיה שהכרתי, שערך עם חברו חישובים לתאריך המדוייק שבו יגיע המשיח. אני מודה שלא יכולתי לרדת לעומקם של החישובים האלה, וגם במשיח אני לא מאמין, ולכן אני מתייחס אליהם כעורבא פרח.
אז הרי מספר ארועים על- טבעיים שקרו לי. אין זה דמיון, גם לא חלום. בכולם נשאר לי תיעוד:
א. בשרותי הצבאי נסעתי בתא מטען פתוח של משאית ובשעת עליה פתאומית משופעת, עפתי לכביש בנסיעה. למרות שהוטחתי בחוזקה כלפי הכביש, חשתי שעוטף אותי מעין "ענן", המפעיל עלי כוח משיכה שלילי חזק, שבלם את עצמת הנפילה. מעין "מצנח" כזה שנפתח ובלם את עוצמת הנפילה. אף אחד, כולל העדים שהיו בסביבה, לא יכול היה להאמין כיצד יצאתי ללא פגע. אפילו לא שריטה. רק "מזכרת" אחת נשארה - מסגרת משקפיים מעוקמת. חווית תחושת כוח המשיכה השלילי הזה חזרה עליה בנפילות נוספות בחיי, שגם מהן יצאתי ללא פגע. מכיוון שאינני חתול, אין זה מובן מאיליו.
ב. גם כן בשרות הצבאי, לחייל שצעד לעברי נפלט כדור מהרובה. הקליע חדר לנעל שלי ולא גרם לי אפילו לשריטה, אפילו לא חור בגרב. בנעל נשאר למזכרת חור כניסה בקוטר המתאים של הקליע - בלי חור יציאה, אבל הקליע יצא... בניגוד לכל חוקי הבליסטיקה.
החייל שפלט את הכדור בנוכחות שני עדים נוספים, התחנן לפני שלא אדווח וכי הוא מבטיח לי שיחליף את זוג הנעליים הזה בזוג מתאים משלו. אך מה יכולתי לעשות, להחליף את זוג הנעלים השחורות שלי בזוג נעליים חומות? נשארתי עם זוג הנעליים עם חור הכדור, שהטמנתי אותם בקיטבג שלי עד סוף השירות. השתמשתי בזוג הנעליים השני שלי.
כשהחזרתי את הציוד ביום השחרור בבקו"ם, חששתי מהאפסנאי שיראה את חור הכדור וישלח אותי למשפט. קצת קשה לצאת בקלות ממשפט כזה ולהסביר מדוע לא דיווחתי על מקרה ירי שכזה. אבל לא. האפסנאי אפילו לא שם לב לחור שבנעל.
לא אפרט כאן יותר, אבל זה מקרה אחד מתוך שני מקרי ירי. משניהם יצאתי ללא פגע. במקרה השני שהיה בטירונות, לפי חוקי הבליסטיקה - הכדור היה אמור לחדור למוחי...
ג. לפני כשלוש שנים נהגתי ברכב החדש שקניתי לפני מספר חודשים, וכשראיתי שאני מתקרב לרמזור אדום בו עומדים שלושה טורים של מכוניות, התחלתי לבלום. אבל כלום..., דוושת הבלמים לא הגיבה... ניסיתי להוריד הילוך, לבלום גם בעזרת הבלם יד... הוא חרק ושום דבר לא קרה ... המכונית המשיכה בנסיעה. הרגשת פחד איום וחוסר אונים ...
ואז כאילו "כוח" אוחז בהגה, מסיט אותו ומתמרן את הרכב שלי בין המכוניות העומדות (ללא פגיעה בהן!) וגורם לרכב לעצור בפגוש של המכונית הראשונה, בטור האמצעי (שבמקרה היה מרווח גדול בינה לבין המכונית השניה שלאחריה) . הפגיעה הייתה שולית (כאילו פגיעה, במהירות אפס....למרות שהכביש היה בשיפוע ירידה חד, כפי שיש רבים כמוהו בירושלים!).
הזמנתי כולי רועד גרר שגרר את הרכב למוסך. בבדיקה לא נמצאה כל תקלה במערכות הבלימה. ביקשתי מהמוסך שיבצעו לרכב מבחן נסיעה ארוכה – שוב לא נמצאה בעיה.
בכל המיקרים האלה נשאר תעוד. מסגרת משקפיים מעוקמת, נעל עם חור כניסה של כדור בלי חור יציאה, מכונית ששעטה בירידה בלי מעצורים ונעצרה "בקלילות" בפגוש. בעל מכונית הטנדר שנפגעה אפילו לא הגיש תביעה לביטוח. אני הגשתי תביעה לחברת הביטוח שלי. בתביעה תארתי את הארוע כפי שהיה, ומשום מה לא נשלחתי להסתכלות פסיכיאטרית. חחחח
ועוד ארוע שקרה לפני מספר שנים. אני נוהג לצאת מהבית באופן קבוע בשעה 6:00 בבוקר. יום אחד איחרתי ויצאתי חמש דקות מאוחר יותר. איך שאני נועל את שער הבית, נשמע קול פיצוץ חזק. עליתי על הרכב ונסעתי במסלול הרגיל שלי לעבודה ולאחר חמש דקות הגעתי אל הגשר. מתחת לגשר אני רואה אוטובוס שפוצץ על ידי מחבל מתאבד ובסמוך לו נפגעו מספר מכוניות נוספות שחלפו בקרבת האוטובוס. הרוגים ופצועים, כוחות הביטחון ואמבולנסים התחילו להגיע.
התחלתי לחשוב מה היה קורה אם באותו יום הייתי יוצא כהרגלי חמש דקות מוקדם יותר. מדוע יצאתי דווקא ביום זה כמה דקות מאוחר יותר? כמובן הפשוט ביותר לומר "יד המקרה", אך לדייקן כמוני זה נראה בכל זאת דבר לא מוסבר. דרך אגב מקום הפיצוץ היה בדיוק לאחר הרמזור שבו המכונית שלי איבדה את הבלמים, כפי שסיפרתי לכם. שוב יד המקרה?
יש המאמינים בקיום מלאך שומר. ולאור המקרים הרבים שקרו לי, אם יש דבר כזה (וקשה לי להאמין שיש) המלאך שלי צריך להיות רב עוצמה ביותר. לא?
אחרי שסיפרתי את זה, ולמרות שאני לא מאמין באמונות טפלות, אקיש על העץ ואומר טפו...טפו...טפו, ליתר ביטחון. מישהו אחר, אולי היה אומר "הגומל" ועובר לסדר היום. אולי היה מתחיל לחבוש כיפה ולהניח תפילין, אך יש לי סיבות טובות אחרות לחשוב שאם יש אלוהים, אין הוא מתערב בחייהם של האנשים. אבל אני חייב לציין שאותי דברים כאלה מבלבלים ומטרידים. קשה לי לקבל עובדות בלי להבין ולהבין בלי עובדות.
אביא לסיום מקרה נוסף שקרה לי, הפעם בניגוד לחוקי הפיזיקה והביולוגיה. בילדותי עברתי ניתוח הרניה (שבר). אני זוכר שאח אחד נשא אותי על כפיים לחדר ניתוח. אחת האחיות נתנה לי להריח סם טשטוש שבכלל לא טשטש אותי.
הרופא המרדים דחף לפניי מסכה עם ריח גז מחניק (שאותו לא אשכח בחיים). הוא ציווה עלי לספור עד עשרים ולא נרדמתי (והריח, הריח נורא) ואז לספור מעשרים לאחור. אני לא זוכר מתי הפסקתי לספור, אבל לפתע התחילו הזיות: ראיתי את ראש אחותי הקטנה מרחף ללא גוף על פסגת הר כחול. צעקתי, וראיתי סביב ראשה עיגולי אור צבעוניים בצבעי הקשת מתפשטים מראשה החוצה כמו גלים.
ואז אני שומע את הרופא המרדים אומר לרופא המנתח "עצור. אל תמשיך". הוא כבר התחיל לחתוך אותי לפני שנרדמתי ואז נפלה עלי תרדמה עמוקה.
לאחר הניתוח לא התעוררתי במשך עשרים שעות. הצוות הרפואי כבר התחיל לדאוג. לפתע התעוררתי ופקחתי את עיניי. חרדה תקפה אותי - כי ראיתי את הורי ואחותי הקטנה ניצבים צמודים למיטה למרשות רגליי - אבל במהופך, רגליהם למעלה וראשיהם למטה. עצמתי את עיניי בבהלה ומשפקחתי אותם שנית, ראיתי אותם ואת העולם כפי שאני רואה אותו היום.
לתופעת הראיה במהופך יש הסבר ביולוגי. העיניים של כולנו רואות את העולם במהופך אבל המוח מתרגם את התמונה ומראה לנו אותה בכיוון הנכון. לאחר ההרדמה העמוקה, המוח שלי לא תרגם נכון את התמונה. אבל יש משהו שלא ניתן להסביר. הורי ואחותי עמדו צמודים למיטה שלמרגלותיה היה מעקה עץ במסגרת מתכת (כזה שתולים עליו את גליונות המעקב של החולים). לא ניתן לראות דרך מעקה כזה. אז כיצד ראיתי את רגליהם ונעליהם המוסתרות של הניצבים מעל המיטה ואת גופם המלא וראשם במה שאמור להיות הרצפה?
על תופעת "הראיה מרחוק" (שנחשבת לעל-טבעית) אכתוב בפוסט אחר.
***
למי שמתעניין בנושא, על הקשר שבין מדע אמיתי לתופעות מיסטיות, אכתוב בקרוב פוסט, שבו אמליץ על מספר ספרים רציניים בתחום. לא כתבו אותם אנשי ניו אייג' ומיסטיקה, אלא אנשי מדע מכובדים. ובכלל מי שיצלול במעמקי הפיזיקה המודרנית, בהחלט עשוי לחשוב לעיתים שקיים גבול דק מאוד ודיפוזי בין הפיזיקה ל"מטפיזיקה". למשל, החזרת זמן לאחור כבר הוכחה והודגמה מדעית (אמנם עדיין במסגרת שבריר השניה). אבל חישבו על זה: מה יכולה לעשות חזרה בזמן, בשבריר השניה שבה מתרחשת תאונת דרכים קטלנית?
כתבת המשך על "הפילוסופיה של תופעות על-טבעיות" כתבתי בפוסט החדש הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
