חשיבה חופשית

ישנה גישה כי יש להתייחס למזון כמו לתרופות, וכי מזון יכול לשמש תרופה. בארצות הברית הרשות המאשרת שימוש בתרופות נקראת הרשות למזון ולתרופות    (FDA-FOOD &DRUG ADMUNISTRATION). כולנו יודעים ששימוש לא נכון במזון עלול לגרום למחלות כרוניות כמו סוכרת, התקפי לב,שבץ מוחי ואפילו סרטן. כולנו יודעים כי שימוש לא נכון במזון עשוי לגרום לאנמיה ולחוסרים מסוכנים אחרים. מתוך התבוננות בעכברים, בפוסט זה אעסוק באפשרות המענינת של השפעת התזונה על דיכאון ובמיוחד על דיכאון שלאחר לידה. אין למיטב ידיעתי התייחסות לכך במדע, אך אני מעלה כאן בפניכם הגיגים אלה לראשונה.

הפוסט הזה נכתב מחוץ לתכנון, כי הרי כתבתי פוסט אחר לסופ"ש - על הכרותי האישית עם פרופסור ישעיהו ליבוביץ' ז"ל. אדם חכם ויוצא דופן. הקדשתי את הפוסט הזה לרגל שמונה עשרה שנים למותו שיחול מחר. צר לי מאוד שהפוסט הזה זכה לצפיה ולמספר תגובות מועט יחסית, ולמי שמעונין - ניתן לקרוא את זה כאן.

כולנו יודעים שאכילת אורז טובה במקרים של שילשולים - האורז סופח את עודפי המים במערכת העיכול. כולם יודעים שאכילת בננות עשויה לגרום לעצירות. קינמון טוב להורדת סוכר בדם. אכילת אשכוליות אסורה לאנשים הנוטלים סטטינים. אלא מה? מזון עדיין לא יכול להחשב כתרופה לשמה. מדוע? כי לגבי תרופות נערכו מחקרים מדוקדקים שהראו מהו המינון המדויק הדרוש לריפוי. פחות מדי אינו יעיל. יותר מדי מזיק וגורם לתופעות לוואי. לכן מזון ו"צמחי מרפא" - אינם יכולים להיות מוגדרים כתרופות, משום שלא נערכו מחקרים המצביעים מה וכמה צריך לאכול - כדי שיועיל ולא יזיק. על כך כבר כתבתי בפוסט על צמחי המרפא. לכן, בעיקרון לא צריך להגזים באכילת כל דבר. גיוון במזון היא מילת המפתח לבריאות. מי שמגביל את מזונו בצורה כל שהיא, עשוי להחשף לחוסרים, עודפים ולנזקים.

כאמור, מי שהדיאטה שלו עניה במספר סוגי מזון, מי שהוא שמרני במזונו ולא מגוון - צפוי לבעיות בריאותיות מתישהו בעתיד. בגלל חוסרים או בגלל חשיפה לעודף של חומרים מזיקים. ולכשיגלה זאת, הנזק עשוי להיות בלתי הפיך. לכן חשוב למשל להקפיד שהדיאטה של ילדים (וגם של מבוגרים) לא תהיה מבוססת על שניצל וציפס או פסטה.  חובה לגוון במזון מהחי ולצרוך גם כמות ומגוון ראוי של מזון צמחי. אבל הכל במידה, לא להגזים בכל כיוון.

ה-FDA וה-NIH (מכוני הבריאות הלאומיים) האמריקאים משקיעים במימון מחקרים המצביעים על קשר בין מזון, בריאות ומחלות. הם משקיעים למשל במחקרים על הקשר בין אכילת מזונות מעובדים (מהחי ומהצומח) הכוללים חומרים משמרים, צבעי מאכל, מונעי חימצון למיניהם, מתחלבים ועוד, לבין סרטן ומחלות אחרות. על המרכיבים הלא בריאים במזוננו, אכתוב בפוסט מיוחד בקרוב. 

כל מי שעשה דיאטה בחייו, לאחר ירח הדבש וההתלהבות הראשונית, קרוב לוודאי הרגיש דיכדוך קל עד כבד, שעל פי רוב הביא לסיום הדיאטה. חטא קטן כמו טבלית שוקולד או גביע גלידה במצב כזה שיפר פלאים את מצב הרוח. לעומת זאת רבים האנשים הסובלים מדיכאון מפסיקים לאכול וזה בעצמו גורם לדיכאון - מעגל סגור.

בהקשר לכך, כדאי לקרוא את הכתבה הזו ואת זו.

בהמשך אעסוק בתופעת הדיכאון לאחר לידה. דיכאון לאחר לידה היא תופעה נפוצה בדרגות שונות. מדרגה קלה עד דרגה קשה - המסוכנת לחיי הילוד.

התופעה של דיכאון לאחר הלידה אינה מאפיינת רק את האדם, אלא היא תופעה רווחת בכל עולם החי. ידועים מיקרים רבים שבהם החיה האם רוצחת את הוולדות לאחר הלידה. במיקרים קיצוניים זה קורה גם באדם.

כעת אתאר בפניכם תצפיות בעכברים במהלך המחקרים המדעיים שלי. אמא עכברה יולדת בדרך כלל שֶגֶר של ולדות עכברים, שמספרם נע בין 5-8 (לעיתים יותר), תלוי גם בזן העכבר.

  שגר עכברים בני יומם

במהלך שנות המחקר שלי שבהם הכלאתי עכברים, צפיתי בלידות שגרים רבים ובהתנהגות האם אל הוולדות. לעיתים מצאתי שהאם הרגה את אחד הולדות והרחיקה אותו/ה הצידה. הולד לא מת מפני שלא הניקה אותו, אלא פשוט משום שרצחה אותו, ולא ארחיב את התאור.

אנחנו חושבים שרצח כזה של ולד אחד מבין שגר של אחדים - קשור בכך שהאם מבחינה שמשהו אינו כשורה בולד הזה - כגון מום או מחלה. לכן היא מסיימת את חייו.

אבל קורה לעיתים (ובזנים מסויימים זה יותר נפוץ) שהאם הורגת את כל הוולדות. אין זה קשור לרעב, כי בדרך כלל היא אינה אוכלת אותם. הדבר מקביל לדיכאון שלאחר לידה. זוהי תופעה חייתית שקיימת גם במיני חיות אחרות.

האם הרג וולדות קשור בתזונה? אני חושב שכן, ומיד אסביר מדוע. עכברי מעבדה מקבלים אוכל מיוחד המכיל את כל מרכיבי המזון, הויטמינים והמינרלים הדרושים - בצורה של גלילי מזון מעובד מיוחד המותאם לעכברים.

אני לא רב ולא פוסק הלכה, אבל אני אשכנזי המבין בבוטניקה, בהגדרות צמחים ובמיקרוביולוגיה.

הבה נראה אם יש הצדקה באיסור אכילת קטניות ואורז, כמנהג האשכנזים בפסח.

על פי דין התורה ודברי חז"ל, רק בחמשת מיני דגן ישנו חשש חימוץ, בעוד מינים אחרים אינם יכולים להיות חמץ. חמשת מיני הדגן הם חיטה, שעורה, כוסמת, שבולת שועל ושיפון. הרמב"ם כתב זאת במפורש: "אבל הקטניות כגון: אורז ודוחן וכיוצא בהן - אין בהם משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ, הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמוץ אלא סרחון‏‏".

צדק הרמב"ם שקטניות (למשל שעועית, חומוס, אפונים, פול ועדשים) אינם משתייכים מבחינת הגדרה בוטנית למשפחת הדגנים.

אבל הרמב"ם טעה בהגדרה של האורז, כמשתייך למשפחת הקטניות. האורז דווקא כן משתייך מבחינת הגדרות בוטניות למשפחת הדגנים. אך האורז, שלא משתייך לחמשת הדגנים האסורים, אינו הופך לבצק תופח כמו דגנים אלה. מי שאחראי לתהליך ההחמצה (התפחה) של קמח חמשת הדגנים הם השמרים.

השמרים הם פטריות חד תאיות. יצורים חד תאיים זעירים אלה מרחפים באוויר. השמרים ניזונים בעצם ממולקולות הסוכר (גלוקוז) שבמזוננו - הם מפרקים את הסוכר בתהליכים ביולוגיים המספקים להם אנרגיה. 

שמרים בהגדלה במיקרוסקופ

השמרים מפרקים את סוכר הגלוקוז שבבצק, בתהליך ביוכימי הדורש חמצן. בתהליך זה תאי השמרים מפרקים את הגלוקוז למולקולות המספקות להם אנרגיה (המכונות ATP)  ובנוסף נפלטים מים ופחמן דו-חמצני, והחמצן אובד. גז הפחמן הדו-חמצני (הכבד מהאוויר) שנפלט, הוא זה שמתפיח את הבצק. תהליך זה הוא ההחמצה ולכן בצק מותפח הוא חמץ.

האורז והקטניות לא מותפחים על ידי השמרים, אך הם, כמו הענבים, יכולים לתסוס בהעדר אוויר - גם הם על ידי השמרים. בהעדר חמצן, השמרים מייצרים אנרגיה הדרושה לחייהם בתהליך ביוכימי אחר - תהליך תסיסה כוהלית. בתהליך זה גם נוצרות מולקולות ATP המספקות לשמרים אנרגיה ובנוסף נוצר גם אלכוהול (אתנול).

לכן, האורז והקטניות לא מחמיצים במובן שהם תופחים, אלא יכולים רק לתסוס בהעדר אוויר. התסיסה הזו אינה מוגדרת הלכתית כחמץ ואפילו יין, שהוא תוצר התסיסה של ענבים על ידי שמרים - שתייתו מצווה בפסח.

בנוכחות אוויר (חמצן) האורז והקטניות, כמו כל שאר המזון, יכולים להתקלקל  ולהסריח, כדברי הרמב"ם - על ידי חיידקים המרחפים באוויר. אך אוכל מקולקל אינו חמץ.

אם כך, קטניות ואורז אינם חמץ, מהסיבות שתארתי.

אז מדוע הם חמץ בעיני האשכנזים? ראשית במאה השתים עשרה, לא כל כך ידעו להבדיל בין צמחים ממשפחת הדגנים למשפחת הקטניות. יותר מכך, לא ידעו אז מיקרוביולוגיה. כלומר, לא ידעו על קיומם של השמרים והחיידקים, שאותם ניתן לראות רק במיקרוסקופ. כידוע, במאה השתים עשרה, עדיין לא המציאו את המיקרוסקופ.