חשיבה חופשית

בסוף שבוע זה כתבתי בכאב פוסט על הפוליטיקה שמביאה להדרדרות ההשכלה הגבוהה בארץ. לצערי הכתבה הזו לא זכתה לתהודה בקרב קוראי הבלוג. מה שמעורר בי מחשבות שהנושא לא כל כך מעניין את רוב הציבור. זה חבל, כי בשל כך הממשלה לא שמה על ההשכלה הגבוהה בישראל, וזה יחזור יום אחד, ודי במהרה, כבומרנג לציבור ומנהיגיו. לכן כשראיתי את הנושא החם, ישבתי לכתוב את הפוסט הזה, שכנראה מעניין את הציבור יותר מאשר החורבן הקרב של ההשכלה הגבוהה. למרות שהיום מי שממציא ומביא אליכם את כל פלאי הטכנולוגיה - הם תוצרי חינוך ההשכלה הגבוהה. אז אם זה בכל זאת מעניין אתכם, עדיין יש לכם הזדמנות לחזור לפוסט הקודם, לקרוא ולהגיב.

אני לא נולדתי עם מחשב. לכן במושגי הנוער אני חטיאר. שזה בסלנג ובעצם סתם מילה בערבית לזקן. אני עצמי לא מחשיב את עצמי לזקן, אבל פעם הזקנים נחשבו לחכמים שמחשיבים את דעתם. והיום?

ובעצם אני שייך לדור שבשבילם המחשב היה בגודל אולם, שבו ישבו נקבניות. אהה, דור צעיר - האם אתם בכלל יודעים מה זה נקבניות? מחשב אז היה IBM, כמו מקרר שבתחילה נקרא פריג'ידר - על שם החברה הראשונה שיצרה מקררים. אז מחשבי IBM היו אז נחלת מוסדות גדולים, כמו בנקים ומשרד הפנים. כי איזה בן אדם היה יכול לחלום לרכוש לעצמו מחשב כזה. רק כדי להכניס את המחשב הזה לבית, היה צורך להגדיש את כל השטח למחשב הזה.  

מקור: אנשים ומחשבים

והמחשב הזה לא עבד עם דיסקטים בוודאי לא עם מדיה מהמדע הבדיוני כמו DVD. הקלט והפלט של המחשב הזה היו סלילי קרטון דק מנוקב - כרטיסי ניקוב. הקשר בין שפת המחשב לאדם היה ניקובים בכרטיסים האלה. משהו פרימיטיבי כמו ברקוד, אך עם ניקובים כמו בשפת המורס (הצעירים - אתם יודעים מה זה?) במקום ברים. להיות נקבנית היה מקצוע. אני מניח שהיו גם נקבנים, אך המקצוע נקבנית בנקבה, היה משוייך למין הנשי, כמו גננת היום. אמנם היום יש גם גננים, אך כשאומרים גנן - כולם מבינים שזה עובד בגינה.

מקור: ויקיפדיה

ואז הגיעה המצאת המאה (הקודמת) של המחשב האישי, שנקרא בקיצור PC, שגם הוא היה בתחילה של IBM. וחברת מיקרוסופט הביאה לעולם את מערכת ההפעלה המסובכת DOS. איזו חגיגה, בשביל לעבוד בסביבת DOS היה צורך להיות חצי מתכנת וללמוד מלא סימנים ופקודות בנות הברות ומילות קוד אינספור. ולמחשבים האישיים היה מסך עם רקע ירוק כזה, והגרפיקה בתחילה נראתה כך:

נפח הזיכרון של המחשבים האישיים היה 64K, כמדומני. מה אתם יכולים לעשות היום עם 64K? ואת המידע והתוכנות היו אוגרים בדיסקט דק מפלסטיק  רך שנראה כך:

האבולוציה של הדיסקטים. למעלה מימין הדיסקט הראשון למערכת DOS 

באמצע שנות השמונים חברת אפל, בעצם חבורה של 4 צעירים מוכשרים (שאחד מהם היה סטיב ג'ובס) המציאו את המקינטוש - שהיה הדבר החכם ביותר עלי אדמות, עם מערכת ההפעלה הידידותית שלו. מערכת הפעלה המיועדת לבני אדם ולא רק לחצי מתכנתים או חוצנים מהחלל. ואני שהתחלתי לעבוד על מחשב אישי כששהיתי בארצות הברית, זנחתי מהר מאוד את ה-PC עם ה-DOS הפרימיטיבי, לטובת המקינטוש ומערכת ההפעלה שלו.

המקינטוש הראשון שקניתי היה MAC-SE, שהיה לו כונן עם נפח של 32 מגה. נפח כזה היה נחשב אז לאסטרונומי. כי כל תוכנה היתה לוקחת משהו בין 30 ל- 300K.

כן, משחק מחשב ב-MAC עם אנימציה גרפית אנושית היה בנפח ממוצע של 300K. איזה מתכנת היום שעובד בנפחים בזבזניים, יכול לתכנת תוכנות ומשחקים בנפח של אז? זה כמו לדעת לבשל על פתיליה. כמה יודעים לבשל עליה היום? ולא סתם לבשל עליה, אלא מאכלי גורמה.

המק הראשון

וכשהגיע ה-MAC לעולם יחד עם הדיסקטים בנפח של 800K שקיימים גם היום בגירסת נפח 1,400K - אנשי העולם נחלקו לאנשי PC השמרנים ולאנשי MAC המתקדמים. ואני זוכר כיצד אנשי ה-PC לעגו לאנשי ה-MAC על מערכת ההפעלה שלהם, שאחר כך גנבו את הקונספט של האחרונה - בחיקוי עלוב שנקרא WINDOWS (חלונות). והחלונות האלה עברו כמה גלגולים עד לחלונות של היום, שאפילו לא מתקרבים למערכת ההפעלה של MAC.

MAC הפך למערכת הרישמית של כל משרדי הממשלה האמריקאית ומוסדות החינוך. כשחזרתי לארץ ורציתי לרכוש MAC מתקדם בארץ עם מערכת הפעלה 10, הייתי חייב לחתום על מסמך שאני לא אשתמש במחשב ליצור פצצה גרעינית, כי הוא נחשב והוגדר במושגים של אז - מחשב על.

לעבודה בסביבת MAC הייתה תמיכה טכנית באוניברסיטה למשל, אך לא במרבית מקומות העבודה. בשל כך ובשל חוסר המאמץ להתאים את מערכות ההפעלה של ה-MAC באופן מלא לעברית, מרבית האנשים בארץ נשארו תקועים עם PC.

ואז הגיע האינטרנט והרשתות החברתיות וכבר התחילו להמציא שפות קיצור חדשות, שמזכירות לי את השפה הפרימיטיבית של ה-DOS אז. תגידו, בשביל מה צריך ללמוד ולזכור את כל הקיצורים ושפת הסימנים של היום, במקום שהכל יחזור להיות פשוט. היום פשוט זה כבר לא .

הפוסט הזה יהיה קצר יחסית והוא היבט פילוסופי בהשראת המגיבים לפוסט הקודם "היש חיים לאחר המוות".

התגובות בפוסט הקודם נחלקו בין המאמינים לבין הספקנים.

במחשבה על אחת התגובות שקבלתי, ניסחתי את המשותף בין המאמינים לבין הספקנים בשם הרציונליזם:

אני לא נולדתי בירושלים, אבל אני גר בירושלים יותר ממחצית חיי. אז אני ירושלמי. לא? תלוי את מי תשאלו!

הירושלמים הם לא סתם ירושלמים. הירושלמים הם עם. כששואלים ירושלמי איפה הוא גר, הוא לא יגיד לך ירושלים. הוא יגיד לך את שם השכונה, כי  הרי אין עיר אחרת. אם תגיד לירושלמי שאתה גר בעיר, הוא ישאל אותך מאיפוא בעיר?

כאמור, הירושלמים הם עם בפני עצמו. יש להם שפה משלהם ומושגים משלהם:

הירושלמים לא נוסעים. הם יורדים: יורדים לשפלה, יורדים לים ......

ובכלל ירושלמים יורדים לים רק אחרי שבועות. כי רק לאחר שבועות מתחיל הקיץ. וכשירושלמים יורדים לים, תמיד אחד נשאר לשמור על השעונים.

אם תגיעו לירושלים בפעם הראשונה, סביר להניח שתתבלבלו. כי כשתשאלו ירושלמי איך להגיע ל..., יסביר לכם: תעברו את שערי צדק הישן..... ליד תחנת הרכבת הישנה...... תמשיכו איפוא של ביתר (בית"ר ירושלים). ורק בירושלים קוראים לרחוב ראשי המלך קינג ג'ורג, כי הירושלמים חושבים ששמו של המלך קינג?

אבל בטוח שלא תתבלבלו כיצד לצאת מהעיר (ירושלים כמובן). כי רק בירושלים יש בכל צומת שלט לכיוון תל אביב.

ורק בירושלים קוראים לבית כנסת "החורבה" וביבי גר בעזה (כי בית ראש הממשלה נמצא ברחוב עזה).

וכבר אמרתי שלירושלמים שפה משלהם:

למספר 200 הם קוראים מא-אתי-ים. ורק ירושלמי יגיד שבעיר יש ארבע בתי רפואה (שזה בתי חולים בכל מקום אחר). והירושלמים קוראים לשוק מַחְ'נֶה (ולא  מַחֲנֶה) יהודה. תרכיז מיץ ירושלמי זה פֶּטֶל ולכן יש פטל תפוז ופטל תות, ופטל  אננס.... 

בכל הארץ אומרים בּוּגֶ'ראס וגוגואים (גרעיני משמש) ובירושלים אומרים וואגֶ'ראס ואַג'ואים.

והאם אתם יודעים מה זה: אַשתנור (ashtanur), מה זה אבויבו, ומה זה פֶּניוֹנֶסים?

האם אתם יודעים שמציצה בירושלמית זה סוכריה על מקל?

ובכלל רק בירושלים מקומות כמו יד ושם והר הרצל יכולים להיות אתרים תיירותיים, בגינות סחרוב אין גינה והירושלמים מציגים מקומות לפי הפיגועים שהיו בהם. רק בירושלים הנוף המתנוסס מבתי המלון הוא קרית הממשלה. רק בירושלים מפגינים בין ורדים (גן הורדים) ומשלמים ארנונה פי שניים לפחות מכל מקום אחר - כי צריך כל הזמן לקנות פחי אשפה חדשים ולבנות מחדש את תחנות האוטובוסים שהחרדים שורפים. רק בירושלים שופטים גרים בבתים ערבים שננטשו בארבעים ושמונה.

רק בירושלים מתחילים לוויה בבית קברות סנהדריה ומכיוון שכבר מזמן אין שם חלקת קבר פנויה, מסיימים אותה בבית הקברות בגבעת שאול, בקצה השני של העיר. רק בירושלים יודעים מתי זמני התפילות בשבת, כי אז כביש בר אילן סגור לתנועה. רק בירושלים חרדים גרים בבתים שנבנו על קברי יהודים בסנהדריה (גוואלט!). רק הירושלמים יודעים איזה שר בא לביקור בישראל, לפי הדגלים המתנוססים בכניסה לעיר.

היחס בין הירושלמים לתל אביבים (כך נקראים שאר תושבי המדינה) מורכב. לירושלמי נמאס שסוגרים לו כל הזמן רחובות בגלל עליות לרגל למיניהן. ובכלל שהתל אביבים מפחדים להגיע לירושלים, כשיש פיגועים, אבל נזכרים שיש להם קרובים ירושלמים - כאשר מישהו כמו סדאם חוסיין מטיל כמה טילים  על גוש דן.

אבל תגידו, למה כל אלה שעזבו את ירושלים, אלה שלא גרים בה כבר עשרות שנים - עדיין קוראים לעצמם  ירושלמים?

ולמי ששכח, הרי נוסטלגיה ירושלמית:

תוספת עריכה: כשלפתע התנועה בבלוג התגברה - ראיתי שהפוסט במומלצי נענע.

תודה לעורכים ולכם הקוראים.