חשיבה חופשית

אני דור שני להורים שורדי השואה. שניהם היו ילדים כבני עשר, כשפרצה מלחמת העולם השנייה. שניהם התייתמו בשואה מהוריהם (סביי וסבותיי). אמא שלי התייתמה גם משני אחיה התאומים.

יש לי כל כך הרבה לכתוב ולספר לכם, עד שכמעט וויתרתי על כתיבת פוסט זה. לא רק מפני שיש כל כך הרבה לספר, אלא גם בגלל הכאב. כאב של דור שני לשואה.

כשהיינו ילדים, אבא שלי סיפר את כל מה שעבר עליו לפני ובזמן השואה. הוא סיפר לנו את זה בהמשכים, בסדרה ארוכה של ארוחות שבת בצהריים, לפני הקינוח.

מסיפורים אלה אני זוכר הכול. אך במיוחד כמה דברים שאני רוצה לשתף אתכם. אני זוכר כיצד בכה, כשסיפר על הקאפו היהודי שהסגיר את אביו (סבא שלי) לידי הנאצים. אני זוכר אותו בוכה, כשתיאר את עשרות היהודים שנטרפה עליהם דעתם והם ערומים כביום היוולדם, מדלגים כמו קופים בצמרות העצים ביער, בסיום המלחמה. אני זוכר אותו מספר לנו על חלומו כילד בתקופת השואה –  החלום שיזכה להגיע לגיל 15.

אני מאד שמח שאבא שלי אזר כוחות-על והסכים שצוות ההפקה של יד ושם יגיעו אליו לביתו, כדי לצלם ימים של ראיונות על סיפור חייו. התוצאה היא חמישה DVD וחוברת עבה של תקציר הראיון ביד ושם. ולי עותקים מהם.

אמא שלי לא הייתה מסוגלת לכך. בכלל עדיין קשה לה לספר בצורה מסודרת את מה שעברה. היא סיפרה לנו רק מעט. פלֶשבֶּקים. היא הייתה ילדה בת 11 – ללא הורים, ללא אחים, הצליחה לשרוד – כנראה יש לה שבע נשמות. אני חייב להעלות את מה שהצליחה לספר בכתב. זה מזעזע, קשה לי ואני דוחה את הכתיבה בינתיים.

***

קשה לי שיש כל כך הרבה מכחישי השואה. אני אף פעם לא הכרתי את הסבים והסבתות שלי. אף תמונה שלהם לא שרדה במלחמה. אני לא יודע כיצד נראו. אך נשארו לנו רק שתי מזכרות בודדות מהם ועל זה אני עומד לספר.

המזכרת היחידה שנשארה לאבא שלי מאביו (סבא שלי) היא מכתב של כמה שורות על פיסת נייר קרטון. המכתב הגיע בדרך לא דרך ממחנה העבודה שאליו הוא נלקח. במכתב הוא כותב למשפחתו שלא ידאגו לו. הוא אוהב ומתגעגע מאד ומצפה בקוצר רוח להיפגש איתם כשתסתיים המלחמה.

זהו. זה כל מה שנשאר ממנו. הוא הצליח לשרוד את מחנה העבודה עד לסיום המלחמה. אבל, הוא לא החזיק מעמד ברכבת שהסיעה אותו חזרה לביתו. הוא נפח את נשמתו מקור ומרעב. גופתו הושלכה מקרון הרכבת על ידי הנוסעים. לא ברור אם בכלל נקבר.

והמכתב החרוט בעיפרון על פיסת קרטון חום שרד. לפני שנים אחדות אבא שלי מסר אותו למומחה לשימור ומסגר אותו. מיד ושם ביקשו ממנו להעניק להם את המכתב, אך הוא לא יכול להיפרד ממנו בחייו.

לאמא שלי גם נשארה מזכרת אחת מאמא שלה (סבתא שלי). זהו שעון זהב תלוי על שרשרת. את השעון הזה הכניסו הוריה של אמא שלי לסוליית נעליה, למקרה שתזדקק. אמא שלי שמרה על השעון הזה כל תקופת השואה. בסבל וברעב – על השעון לא ויתרה.

השעון הזה נקנה לסבתי כמתנת אירוסין על ידי סבא שלי. זהו שעון-תליון צרפתי, הדומה לאחד השעונים העתיקים המצויים במוזיאון האיסלאם בירושלים. בשעון הזה, שהוא כיום כבן 100 שנה, אבד אחד משלושת המחוגים, אך הוא עדיין עובד.

אמא שלי החליטה שהשעון הזה יעבור בירושה מאם לבת, מדור לדור, עד אחרית הימים. לפני כשנתיים אמא שלי החליטה שהעברת השעון לא תחכה למותה ומפני שלאחותי רק בנים, אמא שלי מסרה את השעון לידי נכדתה (הבת שלי).

זהו. זה כל מה שנשאר.

***

כשאני נוסע לגרמניה ואוסטריה לכנסים מדעיים, אני פוגש אנשים ואני משער מגילם, שחלק ניכר שרתו באס אס. בגלל חזותי, הם פונים אלי כגרמני. אני מישיר מבטי אליהם וכשאני מציין בשפתם שאני מישראל, אני רואה עננה חולפת על פניהם, כאשר הם משערים שנולדתי למי ששרד את מעשיהם.

כאשר אני מסיים הרצאה בכנס בפני אלפי מדענים, שגודשים את האודיטוריום הגדול ואת מסכי הטלוויזיה מסביב - לאלה שלא מצאו מקום, אני שומע ורואה את התשואות. לא איכפת לי בכלל שזה בגלל הערכה לעבודתי המדעית. כל שאיכפת לי הוא שאני תקומתם של הוריי ונקמתם של הסבים והסבתות שלי.

***

יותר ממכחישי השואה, קשה לי דווקא עם ישראלים מסוימים. לפני מספר שנים, אבא שלי רואה לפתע  את הקאפו היהודי שהסגיר את סבי לנאצים,  צועד מולו ברחוב בקורת רוח. אבא שלי עצר בכל כוחותיו את הרצון לרצוח אותו וחצה את הרחוב למדרכה ממול.

במהלך השנים, כאן בארץ, אבא שלי מספר על ישראלים אחדים, שבעת ויכוח איתו אמרו: "למה נשארת בחיים?", " למה היטלר לא רצח אותך?" ואני לא יכול לסלוח להם על עלבונו של אבי.

***

עוד מעט כבר לא יוותרו בחיים שורדי השואה. ואני, דור שני, יושב וכותב דברים אלה כשדמעה נוחתת על המקלדת.