חשיבה חופשית

יש לי ילדים מקסימים

יש לי ילדים יפים

יש לי ילדים מאוד חכמים

יש לי ילדים צנועים

יש לי ילדים מתחשבים

יש לי ילדים נוהגים דרך ארץ

כך כולם אומרים.

יש לי בת יפיפיה

יופי אקזוטי כך אומרים

יש בה חכמה, תפיסה ורבאלית יוצאת דופן

אותה לא תנצחו בשום ויכוח

היא קוראת אדם וספר בין השורות

היא אוהבת לעזור

גם על חשבון עצמה

היא לא קמצנית

ולא פזרנית

בחורה מושלמת וודאי תאמרו.

יש לי בן, גבר נאה

תמיר ונישא

יש בו חכמה, ידע שכאילו בא מאליו

לא תתפסו בו חוסר בקיאות בשום תחום בעולם

והוא חד מחשבה כתער, קורא מחשבות

יפשיט את נפשכם במערומיה

והוא אדיב וחם, אך עומד על שלו

אין בו טיפת מניפולציה, אגו ורוע

והוא מכיר היטב את יכולתיו ומגבלותיו

בחור מושלם וודאי תאמרו.

כן יש לי ילדים מושלמים

כך תאמרו

ואיני מתלונן

אך גם להם יש בעייה או שתיים

הם סופר רגישים

והם פרפקציוניסטים מושבעים

דורשים הרבה, לא בחומריות

 אולי יותר מדי מזולתם

אבל בהחלט דורשים יותר מדי

מעצמם.

מתוך סידרת עשרת ימי חשבון הנפש:

מחשבות על פולחנים ומנהגים

איזה זאב אתם מאכילים?

אנשים וחשבונות-תורת הקבלה

חשבון נפש של הורה

ילדים מושלמים?

גם אלף צומות לא יכפרו...

עטוף בטלית של מילים וגימטריה

מדוע אני לא צם?

יש הורים שחושבים שאוהבים את ילדיהם

יש הורים שאוהבים את עצמם

יש הורים שאינם יודעים איך לאהוב

יש הורים שאוהבים כל כך חזק

ואחר כך על כך משלמים.

יש הורים שנותנים סוכרייה לילד בוכה

יש הורים שפשוט נותנים לו פליק

יש הורים ליברלים שמוותרים

להציב גבולות לא יודעים

ואחר כך?

יש הורים שמקשיבים ומלמדים להקשיב

יש הורים שאינם יודעים להקשיב

יש הורים שמלמדים את הילד, שמחוץ לבית הוא תמיד צודק

יש הורים שמלמדים את הילד לדרוך על אחרים

ואחר כך הוא מתחיל לדרוך עליהם.

יש הורים מתערבים

יש הורים מגוננים

יש הורים יודעי כל

יש הורים שמחבקים

יש הורים מתעלמים והילד מתעלם מהם.

יש הורים שהם מורים

יש הורים שהם חברים

יש הורים קפדנים

יש הורים יצירתיים

מי מהם טוב יותר?

יש הורים דמוקרטים

ומתפלאים שהילד עושה החלטות בשבילם

יש הורים שמלמדים את ילדם להחזיר מכות

מכות פותרות את כל הבעיות

ואחר כך?

יש הורים שקונים לילד

את כל חנות הצעצועים

הספרים, המשחקים והגאג'טים

שלא יהיו לו חסכים, כמו להם

ואת חסך האהבה עצמו - אינם יודעים להשלים.

ויש הורים שאחר כך מתפלאים

מדוע הילד משתעמם

מדוע הילד צריך כרטיס אשראי פתוח

מדוע בגיל שבע עשרה

הוא חייב בעלות על מכונית.

יש הורים שמלמדים את ילדם סדרי עדיפויות

יש הורים שמלמדים את ילדם להתמודד עם הבחירה

שעליה ישלם או אותה יעריך

יש שילמדו אותו צניעות, או שחצנות, או חוצפנות

יש שילמדו אותו תלותיות, או עצמאות.

ויש הורים מחנכים מקצועיים

ויש הורים פסיכולוגים דגולים

את מיטב האסכולות הינם מיישמים

בוטחים בשיקולים

אז מדוע דווקא ילדיהם - לעיתים נעשים כל כך מופרעים?

את כל ההורים האלה - סביבי ראיתי

ואני חשבתי, שמכל אלה -

איזה הורה הייתי אני?

מקור yaeldar.com

מתוך סידרת עשרת ימי חשבון הנפש:

מחשבות על פולחנים ומנהגים

איזה זאב אתם מאכילים?

אנשים וחשבונות-תורת הקבלה

חשבון נפש של הורה

ילדים מושלמים?

גם אלף צומות לא יכפרו...

עטוף בטלית של מילים וגימטריה 

מדוע אני לא צם?

ראשית מזל טוב לישראבלוג.

שנית, כפי שכתוב בכותרת, את הפוסט הזה כותב בלוגר (שאמנם כותב כאן שני בלוגים) אבל ממש טירון - בקושי 9 חודשים לבלוג הזה. חודשיים וחצי לבלוג השני. אז לכבוד יומולדת 11 של ישראבלוג, אכתוב כאן כמה מילים על חוויותי בישראבלוג -  פחות או יותר בהתאם לשאלות המנחות כאן.

אבל, היות ואני מדען - מדען הוא מדען, ולכן אגלה לכם כאן על "ניסויים מדעיים" שעשיתי כאן בישרא על הקוראים בישרא ועל הקוראים בתפוז. כן, בלי להרגיש עשיתי כאן ניסויים ואתם הקוראים עזרתם לי לבצעם, ללא ידיעתכם. אל תכעסו - כשתקראו על כך תבינו.

רקע קצר על הבלוגים שלי.

כאמור אני כותב שני בלוגים. את הבלוג הראשון (זה שאתם קוראים עכשיו) פתחתי כאמור רק לפני כתשעה חודשים. מהו הבלוג הזה? קשה לי להגדיר. אני יכול רק לומר מהו לא:

אז הוא לא בלוג מדעי או מדעי פופולרי, למרות שהכותב מתבסס על עובדות מדעיות.

הוא לא בלוג פילוסופי מקצועי, גם לא פילוסופיה בגרוש.

הוא לא יומן אישי טיפוסי, אבל לפעמים קצת כן.

הוא לא בלוג סיפורים או שירים, אבל אם תחפרו בו תמצאו בו גם קצת מהם.

הוא לא בלוג נחמד, כי הוא מרגיז אי אלה אנשים (ועל זה אכתוב קצת בהמשך).

אין הבלוג עוסק ברכילויות, גם לא בחשיפה עצמית ובכל זאת יש כאן כמה דברים על עצמי ועל משפחתי. 

ולבסוף - אין כאן תחרויות, לא הגרלות, ולא פרסים.

מין בלוג שכזה, הנופל בין הכיסאות ובכל זאת ממשיך לקום.

את תמצית האופי של הבלוג, אתם יכולים לקרוא בכותרת שמציגה את הבלוג. ואם אתם ממש מתעניינים, מי שעדיין לא קרא, מוזמן לקרוא את מה שכתוב באודות הבלוג.

אך בקצרה אומר שהבלוג הזה נפתח כדי לדון על מיתוסים, אמונות ודעות קדומות - בהתייחסות לעובדות. בעיקר לעובדות מדעיות. בתור שכזה הבלוג מרגיז קהלים של קוראים המדירים את רגליהם מכאן. כבר כתבתי בעבר שקוראים דתיים כבר כמעט לא נכנסים לכאן (בערך מהפוסט השלישי או הרביעי). חלק גדול מהם גם אם ירצה, לא יוכל להכנס לכאן - עקב טכנולוגיה אינטרנטית של צנזורה דתית.

בשל כך גם החלטתי שלפחות הבלוג הזה לא יהיה פוליטי. לכן פתחתי בנפרד ( לפני קצת יותר מחודשיים) את הבלוג השני, שהוא בלוג ביקורת אקטואליה - שמו בישרא "דע-א-קטואליה".

מה הייתה משמעות הכינויים שבחרתי לי בשני הבלוגים?

קנקן התה (כינויי כאן) - הושאל ממשל קנקן התה של ראסל. ואם אתם נורא רוצים לדעת משהו על קנקן התה, תצטרכו לקרוא בקישור "אודות הבלוג" - בשוליים הימניים למעלה. אין אני רוצה לחפור כאן.

חץ ופרח (כינויי בדע-א-קטואליה) הוא מובן מאליו. בתור בלוג ביקורת אקטואליה סטירי למחצה - אני שולח חץ או פרח לארועים או לאנשים או למוסדות, שכיכבו בחדשות השבוע.

את הרעיון לחץ קיבלתי כנראה באופן מודע למחצה ממדור שפורסם פעם במוסף עיתון הארץ "חץ מסילבי קשת". אבל כדי להיות מקורי, החלטתי גם לחלק פרחים כשמגיע. כפי שאתם וודאי יודעים - קצת קשה לחלק פרחים בארצנו, ואני צריך להתאמץ נורא בשביל זה.

 מה עברתי במהלך הזמן שבו אני כותב את הבלוגים?

 כשפתחתי את הבלוג הזה, ראיתי שבקטגורית הבלוגים, קטגורית מדע וטכנולוגיה כללה אז בקושי 50 בלוגים מהם רק 4-5 פעילים, אחד הוא בלוג פרסומת למוצרי אופטיקה, וכמה אחרים שהקשר ביניהם לבין מדע וטכנולוגיה הוא בערך כמו הקשר בין חלום למציאות. לכן לא ציפיתי להרבה מבקרים בבלוג רציני שכזה (אני מתכוון רק לנושאי הפוסטים כמובן).

למעשה, הבלוג הזה אף פעם לא הגיע לרשימת הבלוגים הפעילים. אך מספר פוסטים הגיעו לרשימת הפוסטים החמים. לא, אף פעם הם לא היו שם יותר מיומיים ולפעמים היו שם רק שעתיים. גם בדרך כלל הם היו בתחתית הרשימה ומקסימום באמצע. ובכל זאת זה משהו. בתשעה חודשים הבלוג עבר את ה-14,000 כניסות. אמנם זה לא מעט,  אבל בוודאי גם לא מתקרב למספר הכניסות החודשי אל חלק מהבלוגים כאן בישרא.

אמנם כתבתי כאן כבר 101 פוסטים בתשעה חודשים, שזה 2-3 פוסטים בשבוע, אבל אם נחלק את מספר הכניסות במספר הפוסטים, אז מדובר בממוצע של קצת פחות מ- 150 כניסות לפוסט, וזה קצת פחות נראה מרשים.

אבל אם אני משווה את מצב הבלוג לבלוג השני - המצב כאן טוב יותר, למרות שאני משקיע שם לא פחות מאשר כאן. שם מספר הכניסות והתגובות צנוע באופן משמעותי מאשר כאן. שם מספר המנויים והקוראים הקבועים קטן פי-6 מאשר כאן.

נשאלת השאלה מדוע? ובהחלט השקעתי מחשבה על כך. אמנם הבלוג שם רץ פי-3 פחות זמן, ובכל זאת. והרי מסקנותי:

- כנראה מרבית הקוראים בישראבלוג כבר חולים מענייני אקטואליה. לשם מה הם צריכים בלוג, כאשר שומעים כל היום חדשות וקוראים בעיתונים? כדי לראות מה הייחוד של בלוג - צריך פעם להכנס אליו כדי להחליט. אך מה לעשות? לא כל כך נכנסים.

- לבלוג חשיבה חופשית היה יתרון: 10 פוסטים היו במומלצים (שזה בדיוק 10% מהפוסטים שכתבתי כאן) ומערכת ישרא  גם עזרה לקדם ארבעה פוסטים נוספים, שהיו השראה לנושא החם. הבלוג דע-א-קטואליה לא זכה אף פעם להיות במומלצים ולמרות שכתבתי בו מספר פוסטים בנושא החם, הוא עדיין נשאר נחבא אל הכלים. 

- יתכן שההבדל נובע גם מכך שמספר הפוסטים השבועי גדול כאן מאשר שם. אבל מה הטעם לכתוב יותר אם לא קוראים אותך יותר?

אז מבלי שהרגשתם, עשיתי ניסוי ופרסמתי במקביל אותו פוסט בשני הבלוגים. היה זה פוסט בנושא הכרזת המכללה באריאל כאוניברסיטה. נושא שגם קשור למדע וגם קשור לאקטואליה. אתם יודעים מה יצא ההבדל? אותו פוסט זכה כאן לפי-10 יותר כניסות ותגובות. אז תגידו, האם זהו אינו ניסוי מדעי אובייקטיבי המדגים את ההבדלים בין התייחסות הקוראים בישרא לשני הבלוגים? 

תשאלו אם כך מדוע איני מאחד את שני הבלוגים, ובצדק. אז אומר לכם: בכל פעם שאני כותב פוסט שמעצבן מישהו מהמנויים הוא מבטל את המנוי. אז מדוע שמישהו שאני מעצבן אותו בנושא פוליטי יפרוש מבלוג מדעי- פילוסופי, או להיפך?  תאמינו לי, זה קורה כמעט אחרי כל פוסט מעורר מחלוקת. לשמחתי על כל מנוי או קורא קבוע שפורש, מצטרפים 2-3 מנויים חדשים. 

בכל מקרה מדובר כאן בשני בלוגים שלאחד יש ביקוש בינוני ולשני ביקוש צנוע. ובכל זאת אני ממשיך להשקיע ולכתוב. האם אתם מצליחים להבין מדוע? קשה לי להשיב בעצמי. 

ובכלל נראה לי שרוב הקוראים בישרא מתעניינים הרבה יותר בנושאים אחרים ויש לי גם הרגשה שבני דורי הם מיעוט כאן. נראה לי שישראבלוג היום שייך כבר בעיקר לנוער ולצעירים - למרות שיש לי גם קוראים מקבוצת גיל זו, ואני בהחלט שמח על כך. 

 מה התפקיד של הבלוגים על החיים שלי?

זוהי בעצם חזרה על השאלה מדוע אני כותב כאן. ראשית אני כותב הרבה מאוד במקצועי כמדען - אך זוהי כתיבה מקצועית שרק אחוז קטן מהאוכלוסיה יכול להבין אותה. מדובר בקהל יעד של מדענים וסטודנטים שלומדים בתחום. כדי להתרענן , חשבתי לרדת ממגדל השן ולנסות לכתוב גם לעמך -בשפה שאני מאוד משתדל שתהיה מובנת לכולם. וכיוון שאני גם צריך לפרוק איפושהו את תסכוליי כאזרח על התנהלות הענינים והמוסדות במדינה שלנו, התחלתי לכתוב גם בלוג ביקורת אקטואליה.

את סיבת כתיבת בלוג האקטואליה יותר קל להבין. אבל מי שמתענין במדע פופולרי יכול לקרוא בכתבי עת מתאימים או באתרי אינטרנט שכאלה. אז מדוע צריך בכלל בלוג מדעי? התשובה לכך היא שמי שקורא כאן יודע שבבלוג הזה אני מחבר בין המדעים המדוייקים לעניינים הקשורים לרוח ולחברה. וזה אני חושב הייחודיות שלו.

ציינתי שאחד היעדים הוא דיון בדעות קדומות ומיתוסים בהיבט המדעי. יש החושבים שאני רוצה לנפץ את אמונותיהם, או האידיאולוגיות שלהם בעזרת עובדות מדעיות. זה נכון שמתנהל כאן דיון כזה, אבל ככל שאני כותב כאן יותר ויותר, אני רואה ששום עובדה מדעית או מחקר רציני, אינו מזיז אף אחד מאמונותיו או מהאידיאולוגיה שלו. גם אם אני מביא  הוכחות שעכשיו יום ולא לילה, מיד קמים עלי כאלה שיטענו טיעונים כמו: "כל פעם יוצאים מחקרים האומרים אחרת", או "בעוד אלף שנה המדע יוכיח שאני הוא שצודק", או בסגנון:  "לא יעזור לך כלום - עכשיו לילה ולא יום". ויש כאלה מהסוג השלישי, שכשאינם יכולים להתמודד עם העובדות - פשוט משמיצים. כמו: "אני לא מאמין כמה טיפש יכול להיות המדען הזה, בטח הוא מקסימום איזה דוקטוראנט", ובחור בן עשרים למשל (שאם לא שרת בצבא, וכך נראה לי, אפילו לא סיים תואר ראשון, אם הוא בכלל לומד), טוען שהוא מבין בעניין כמו פרופסור לפחות, וכמעט מבקש ממני תעודות.

בענייני דת, אמונה, אידיאולוגיה, דעות קדומות - כנראה אי אפשר לשכנע אף אחד בשום עובדות מדעיות, כאשר הוא לא מוכן לזוז מדעותיו. אז מדוע אני בכלל דן בסוגיות כאלה? הסיבה פשוטה: רוב התגובות לפוסטים הן של המתנגדים (שלפעמים מאוד "צעקנים"), אבל הרוב הדומם קורא, חושב ומקבל. ואני בעצם כותב למי שכן מוכן לתת מחשבה שניה, אבל לשם כך צריך לקבל את הידע. בכך בלבד דייני. אין אני מתכוון כאן לשנות אף אחד מאורח חייו - כל אחד לוקח אחריות על חייו. אני כן פועל להפריך שטויות ושקרים מדעיים שמנסים להפיץ כל מיני מסיונרים אידיאולוגים חסרי אחריות - כאן או בבלוגים שלהם. כמובן רק כשפוסט שלהם מגיע למומלצים. זה כנראה מאוד מרגיז חלק מהם - תגובות כאלה ראיתי בעיקר בפוסטים שעסקו באבולוציה ובצמחונות.  לידיעת כולם - עדיין לא סיימתי לכתוב בתחומים אלה ובתחומים רבים אחרים.

מתי אני כותב? 

בדרך כלל על חשבון שעות השינה בלילה או לפנות בוקר. לתגובות אני עונה במשך כל שעות היום, בזמנים שאני מתפנה מעט. 

עם איזה בלוגר/ים יצרתי קשר מיוחד?

זו לדעתי השאלה הכי מעניינת. ראשית התחלתי לקרוא בבלוגים מסוימים בישרא עוד לפני שהתחלתי לכתוב בעצמי - לפני כשלוש שנים. היו בלוגים שהגבתי להם בתדירות גבוהה ואפילו יצרתי קשר מייל עם חלקם הקטן. אבל, מאוד התאכזבתי כשלאחר זמן, לכשהפסיקו לכתוב - מחקו את הבלוג שלהם עם כל התגובות - שסתם "בזבזתי" זמן בכתיבת תגובות מפורטות בבלוגים שלהם.  

ובכלל אני לא מבין את התופעה שאם מישהו מחליט להפסיק לכתוב כאן, מדוע הוא צריך למחוק את הבלוג. בקטגורית "מדע וטכנולוגיה " שאני כותב, למעלה מתשעים אחוז מהבלוגים בקטגוריה אינם פעילים יותר מזה זמן רב מאוד והם אינם נמחקים. אינני מבין את עניין המחיקה ואני חושב שזה די מעליב למחוק תגובות של קוראים שהשקיעו זמן בקריאה ובתגובות שנמחקות.

 בהחלט אני מרגיש שיש קשר מיוחד ביני לבין מספר בלוגרים וגם הם יודעים את זה, אך כפי שכבר כתבתי פעם, אין אני נוהג לציין כאן שמות - כפי שלא תראו אצלי את רשימות הקוראים ונקראים. אני מאמין בשמירת פרטיות.

אני מרגיש צורך לספר, שוב ללא ציון שם, שהיה לי קשר וירטואלי מיוחד עם בלוגר מסוים והקשר הזה נפסק מבחירתו - בין השאר, כי ללא מתכוון, כנראה פגעתי בו ואכזבתי אותו, וזה מצער אותי מאוד. ספק אם הוא בכלל קורא כאן דברים אלה וחבל.

ניסוי נוסף שעשיתי: השוואת האימפקט של הבלוג שלי בישראבלוג לעומת האימפקט בכתיבת בלוג בפלטפורמה אחרת.

כשהתחלתי לפתוח בלוג, הססתי בין ישראבלוג לבין תפוז - בחרתי בישרא. אבל ממש לאחרונה, רציתי לעשות ניסוי. פתחתי בלוג חדש בתפוז , בקטגורית בריאות וסגנון חיים, שמכונה חשיבה אחרת. פירסמתי בו מספר פוסטים קודמים שפרסמתי כאן בעבר, וכן פוסט אחד שפורסם במקביל בישרא ותפוז. אז בואו תראו את ההבדל במספר הכניסות והתגובות:

נו מה אתם אומרים? לכתוב בישרא שווה הרבה יותר מתפוז. מדובר כאן בנוקאאוט. אין בכלל להשוות את אחוז החשיפה - לפחות לגבי כמובן.

אז ישראבלוג, עם כל הקיטורים כאן למעלה - כבוד.

יומולדת שמח

נכתב לרגל פרסום הפוסט הזה: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=5&blogcode=13428612

תוספת עריכה

נחמד. הפוסט הזה בעמוד הראשון בחיפוש בגוגל: 

הפוסט הזה אינו מיועד רק לסטודנטים, אלא גם לכל מי שיש לו ילדים סטודנטים, ולכל מי שההשכלה הגבוהה יקרה לליבו.

אני מלמד סטודנטים בקורס לתואר ראשון. בתואר ראשון במדעים המדוייקים, במרבית הקורסים מתקיימת בחינה בסיומם. מעטים יחסית הקורסים שבהם ניתן ציון על עבודה במקום מבחן. בעבודה התלמיד מתמקד בחקר נושא ספציפי צר, מתוך עשרות הנושאים המועברים בקורס. 

תאורטית במקרה שציון הקורס ניתן על סמך עבודה, הסטודנט יכול לישון בשיעורים ואפילו לא להגיע לשיעורים בכלל - כי הוא לא צריך להבחן על כל חומר הקורס.

ויש סטודנטים שקונים עבודות מוכנות, או ממישהו שכותב להם את העבודה. והם גם לא יודעים שהמרצה מעלה קטעים מהעבודה שלהם בגוגל, ומגלה שהעתיקו קטעים נרחבים מעבודות של מישהו אחר. ואחדים מהם לא שמים לב שעבודה של זכר כתובה בלשון נקבה ולהיפך. הם גם לא תמיד יודעים שמרצים קשוחים כמוני מעמידים אותם בפני ועדת משמעת, שאליה הם מגיעים עם עורך דין.

אני גם מלמד מזה 14 שנים קורס ייחודי בן 48 שעות לימוד, שמיועד לתלמידי תואר שני ושלישי. בשנים הראשונות, ציון הקורס היה ניתן על עבודה סמינריונית בכתב, שבסופה התלמיד היה מרצה שעה אחת - שבה היה מציג את סיכום העבודה בפני שאר התלמידים בכתה ובסופה היה נערך דיון.

כשראיתי שהסטודנטים מחסירים שמיעת מרבית ההרצאות ושהם אפילו אינם מכבדים את חבריהם, ואינם מגיעים לשמוע את הרצאות חבריהם - הטלתי חובת שמיעה של ההרצאות. אבל הסטודנטים אינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, שהמרצה רואה כל תלמיד שישן, או שקורא בעיתון, או שמשחק במחשב או בסמרטפון.

אך מה ששבר אותי, היה בדיקת העבודות של התלמידים, עם שגיאות כתיב ושפה עילגת של אחדים מהם. הבדיקה הזו גזלה ממני המון זמן.

לכן השנה החלפתי את הפורמט של הקורס. הסרתי את חובת השמיעה של ההרצאות, אבל קבעתי ש- 60% מהציון ינתן על סמך בחינה בכתב. 40% הנותרים ינתנו על סמך עבודה סמינריונית, ללא כתיבה - אבל עם חובת הרצאה בת שעה בליווי מצגת, בפני שאר תלמידי הקורס, כולל דיון בסיום ההרצאה.

ומה לדעתכם קרה?

קודם כל מספר התלמידים שנרשמו השנה לקורס ירד למחצית מהממוצע.

שנית, פתאום הייתה נוכחות מלאה בשיעורים.  פתאום הם הצליחו להגיע לשיעורים משרות מילואים. אף אחד לא ישן ולא קרא עיתון בהרצאה. השנה התלמידים לא אמרו שהם מבינים היטב את החומר ולכן אפשר לדלג על חלק ממנו. פתאום הם החלו לשאול מלא שאלות הבהרה שונות. פתאום כל סטודנט שני הציב לי מכשיר הקלטה מול הפרצוף. פתאום זכיתי למחיאות כפיים בסיום כל הרצאה - כי לשם שינוי הם התחילו להקשיב.

אבל לחבר בחינה בכתב אינו סיפור פשוט כלל וכלל. לתת לסטודנטים שאלות שעליהם הם עונים בכתב החרטומים שלהם, זוהי התאבדות למרצה. בדיקה כזו לוקחת לא פחות זמן מאשר בדיקת עבודות מודפסות בכתב.

לכן במדעים המדוייקים מקובל לחבר בחינה אמריקאית - עם שאלות בעלות תשובות רב ברירתיות. השאלות שאני מחבר דורשות הבנת תהליכים ולא סתם שינון חומר.

אם אתם חושבים שבחינה כזו קלה לסטודנטים, אז אתם טועים. חיבור בחינה של כ- 40 שאלות לוקח לי בממוצע כ- 15 שעות. בבחינות שאני מחבר אי אפשר לנחש, גם לא בדרך האלמינציה. לכן חיבור הבחינה אורך כל כך הרבה זמן.

כשאני מסיים לחבר את הפרוטוטיפ של המבחן, תוכנת מחשב מיוחדת מערבלת את סדר השאלות ואת סדר התשובות - וכל תלמיד מקבל גירסה ממוספרת שונה של המבחן. לכן גם בלתי אפשרי להעתיק אחד מהשני.

על גליון התשובות של כל תלמיד הרשום לקורס מודבקת מדבקת ברקוד שמזוהה על ידי המחשב. כל תלמיד מזדהה עם תעודת זהות.

לפני מספר ימים נערכה הבחינה. וזה היה עמוד השער של המבחן: 

 

 באולם הבחינה ישבו משגיחים בשכר והתלמידים גרמו לי להתרוצץ ולדלג מאחד לשני. היו להם המון שאלות, שבעיקרון היו נסיון לחלץ ממני את התשובות. אני כמובן ציינתי שאני עונה רק לשאלות של הבנת הנקרא ולא של הבנת התשובה. זמן הבחינה הרשמי היה שעתיים ונתתי להם הארכה של חצי שעה נוספת. אז אל תגידו שאני רע.

היתרון הגדול הוא שלאחר שהשקעתי זמן רב בחיבור הבחינה, לפחות הבדיקה נעשית תוך דקות על ידי המחשב. המחשב מזהה את גירסת המבחן של כל תלמיד ואת התשובות הנכונות והלא נכונות. המחשב גם נותן לי סטטיסטיקה, כמה תלמידים ענו נכון על כל שאלה ושאלה.

כיצד נראית בחינה שלי? אני מחבר שאלות בדרגות קושי שונות. מי שלמד טוב, אבל ממש טוב יקבל בקלות 85. אבל בשביל לקבל 100, הסטודנט צריך לדעת לחשוב ולעשות אינטגרציה של כל החומר. תמיד ישנה מה שאני מכנה שאלת ה-100, שמי שעונה עליה הוא גאון.

מדוע אני עושה זאת? פשוט כי חשובה לי רמת הלימודים באוניברסיטה. האוניברסיטה העברית דורגה השנה במקום ה-60 ברשימת 200 האוניברסיטאות הטובות בעולם ויש לה שאיפה לעלות בדירוג. ציונים קלים אפשר לקבל במכללות. כיום מסיימים המונים תארים במכללות ובאוניברסיטאות, אך אין אחר כך מספיק מקומות עבודה.

במדעים המדוייקים אין הסטודנט יכול לעשות תזה 10 שנים ותוך כדי כך לעבוד. סטודנט במדעים המדוייקים זקוק למלגת מחיה כדי להתקיים. בגלל קיצוצים מתמשכים בתקציבי מוסדות ההשכלה הגבוהה, מספר המלגות מוגבל מאוד. כתוצאה מכך מספר תלמידי תואר שלישי חדשים שנרשמים בחוג הלימודים שלי ירד מכ-50 לשנה לשבעה בלבד, בשלושת השנים האחרונות.

לכן, לתלמיד שמקבל ממוצע ציונים של 85, אין סיכוי לקבל מלגת מחיה. התחרות גדולה. גם תלמיד עם ממוצע של 92 בתואר ראשון יקבל לעיתים רחוקות מילגה לתואר שני. תלוי כמה טובים ממנו היו מעליו.

לכן רבים הנושרים ואולי עם כל הצער, טוב שכך. קיימת בארץ אינפלציה של תארים.

עכשיו אתם מבינים מדוע נרשמו השנה לקורס שלי רק מחצית ממספר הסטודנטים הממוצע בשנים עברו?

אז מה לדעתכם עדיף - בחינה או עבודה? 

***

תוספת עריכה

הגיעו ציוני המבחן של התלמידים מהמחשב

הציונים נעים בין 60 ל- 74

כיוון שהציון הסופי משוקלל עם ציון ההרצאה הסמינריונית

הציונים הסופיים ינועו בין 72 ל- 87

בשנים עברו שהציון היה ניתן על עבודה והרצאה סמינריונית

הציונים הסופיים נעו בין 80 ל-100

אין ספק - בחינה קשה יותר ומשקפת בצורה מדוייקת יותר את הידע של התלמיד.

התלמידים יכולים לשפר (או לקלקל) את הציון במועד ב', בבחינה בעל פה.

למרות שניתן לקבל תואר ראשון עם ציון עובר של 55, במרבית החוגים באוניברסיטה העברית - לא ניתן להתקבל ללימודי תואר שני עם ציונים מתחת ל-80 או 75, בהתאם לחוג. תלמידי רפואה חייבים לסיים את שלושת השנים הפרה-קליניות בציון של 75 לפחות, כדי שיוכלו להמשיך הלאה.

בכל האוניברסיטאות, למעט האוניברסיטה העברית, חובה לקבל ממוצע כללי של 85 לפחות בתואר שני - כדי להתקבל ללימודי תואר שלישי.

במדעים המדוייקים, ממוצע הציון לתואר שני מורכב:

א. ממוצע ציוני הקורסים

ב. הציון על עבודת התזה

ג. ציון הבחינה בעל פה בפני ועדת בוחנים.

כאמור כל האוניברסיטאות, למעט האוניברסיטה העברית, מקבלות ללימודי תואר שלישי תלמידים עם ממוצע כללי של 85 לפחות.

לאוניברסיטה העברית יש דרישות גבוהות יותר: הממוצע הכללי בתואר שני חייב להיות 85 לפחות, אבל גם הציון של כל אחד משלושת המרכיבים חייב להיות לפחות 85 בפני עצמו.

וזה עדיין לא מספיק. המועמד ללימודי תואר שלישי חייב לעמוד לבחינה בעל פה בפני ועדת קבלה, שבוחנת את ידיעותיו הכלליות ומעריכה את יכולתו לסיים את התואר.

ועדת הקבלה יכולה להחליט אחת משלושת האפשרויות:

א. דחייה של המועמד.

ב. קבלה על תנאי לשנתיים, שבסופם התלמיד יעמוד לבחינה חוזרת בפני ועדת הקבלה, שתעריך גם את התקדמותו המחקרית, ואז תקבל אותו כתלמיד מהמניין, או תדחה אותו. לימודי תואר שלישי של אחד כזה ימשכו לפיכך שנתיים יותר מהממוצע. משמעות הדבר שכר לימוד של שנתיים נוספות.

ג. קבלה כתלמיד מן המניין.

בנוסף התלמיד צריך שיהיה לו מנחה שמסכים לקבל אותו לעבודה המעשית לתזה.

לא קל!