חשיבה חופשית

המשך לפוסט בחירות הורים בבתי ספר. במאבק שלנו להעביר את הבן לחטיבה בבית ספר אחר, נתקלנו בעובדה שזה בלתי אפשרי לחלוטין. וכדי שזה אולי יקרה, על ההורים והילד לבחור בבתי ספר ייעודיים חצי פרטיים. מסיבות שתארתי בפוסט הקודם, האפשרות היחידה שנותרה לנו הוא בית הספר הדמוקרטי, שבירושלים מכונה בית הספר הניסויי.

כשבדקנו את אופיו של בית הספר הזה, אהבנו את הרעיון הדמוקרטי של בית הספר הזה שאתאר בהמשך. אבל היינו בתחילה קצת מוטרדים מכך שבבית הספר הזה אין מבחנים וציונים. אין תעודות רשמיות כבשאר בתי הספר. במקום זה, בסוף כל סימסטר, התלמיד מקבל קובץ של דפי הערכה בכתב, דף מכל מורה. והמורים מקבלים דפי הערכה מהתלמידים. אבל כשלמדנו את הנושא גילינו שבשנתיים האחרונות של התיכון, התלמידים עוברים מעבר די חד למשטר בחינות (לאחר שאלו שהתחילו שם מכיתה א' - לא התנסו אף פעם בבחינות). ולמרות זאת הסטטיסטיקה מלמדת שמספר הזכאים לבגרות מלאה, וממוצע הציונים בבגרות של התלמידים בבית הספר הדמוקרטי - הם מהגבוהים בבתי הספר התיכוניים בירושלים.

אז לפחות נרגענו מהבחינה הזו להעברת הבן לבית הספר הזה. מה עוד שהוא היה מורגל למשטר בחינות 7 שנים לפני. ועוד קצת הטריד אותנו שבבית הספר הזה התלמיד יכול לוותר על מקצוע ליבה כמו תנ"ך או אנגלית וכדומה וללמוד במקום מקצועות שונים ומגוונים אחרים, כמו למשל לימוד הכנת בובות לתיאטרון בובות. בתחילת כל שנת לימודים, התלמיד מגיש מערכת לאישור, שבה הוא בוחר מרשימות קבוצות לימודים שונות לפי מיכסה מינימלית עד מקסימלית מסוימת - עם איזונים מסוימים של הנהלת בית הספר . ובבית הספר הזה אין חובת נוכחות בשיעורים. ילד יכול לאחר או לקום ולצאת באמצע השיעור. ומכיוון  שבית הספר ממוקם במרכז העיר ירושלים - התלמידים יכולים לצאת כאוות נפשם לחצר בית הספר ולעיר, להסתובב במרכז העיר, לאכול בחומוסיה וכדומה. הגישה של בית הספר היא, שבסופו של דבר ימאס לילד הדבר והוא יתחיל להגיע מעצמו לשיעורים. ואכן בדרך כלל זה כך.

אבל כדי שישחררו את הבן מהחטיבה ברנה קסן, הגענו לבית הספר הדמוקרטי להגיש מועמדות. לאחר עיון בתעודות ובתיק שלו, ההנהלה הסכימה שהבן יגיע ללמוד שלושה ימים בבית הספר הזה כמועמד. כשהבאנו אותו התרשמנו מהשקט שבמסדרונות בית הספר. קבוצות ילדים ונערים ישבו במקומות שונים משוחחים בשקט זה עם זה. לאחר שלושת ימי הנסיון, תלמידי השיכבה הצביעו על קבלתו לבית הספר. והנהלת בית הספר הודיעה לנו על קבלתו, בתנאי שמנח"י ישחררו אותו מבית הספר הקודם. עוד מספר חודשים של מאבק, וסופסוף מנח"י החליטו על שחרור.

כשהבן החל ללמוד שם, כל התלמידים קיבלו אותו מאוד יפה, התחברו איתו והוא השתלב שם מיד. גם רמת הלימודים שם הייתה גבוהה למדי, אבל בשיטות אחרות. למשל, היסטוריה לא לומדים לפי תקופות אלא לפי נושאים. למשל, בסימסטר אחד מתמקדים בנושא המלחמות. ואז עוברים על כל המלחמות העקריות מהעת העתיקה ועד לחדשה, תוך השוואה, הבנת תהליכים, סיבות למלחמות, וכן לימוד מסקנות כלליות.  בסוף הסימסטר כל תלמיד מגיש עבודה. הבן בחר בנושא האם הטלת הפצצות האטומיות על יפן, היה הכרח לסיום המלחמה, והאם היא מנעה הרג רב יותר במידה והייתה נמשכת. ובעבודת ביניים אחרת שהגיש במהלך הסימסטר, סיכם את דעתו על מלחמות בכלל. בעבודה הוא כתב לסיכום: "אף מלחמה אינה יכולה להסתיים כאשר עם אחד משפיל ושולל זכויותיו של עם שני. הדבר יביא בסופו של דבר למלחמה נוספת". הוא קיבל שבחים מהמורה על העבודות שלו.

ועוד דבר שמצא מאוד חן בעינינו הוא שקיים שם מבחר ומגוון מקצועות לימוד הגדול בהרבה מבתי הספר הרגילים. למשל בכיתת הפיזיקה היו רק 5 תלמידים מהשיכבה של הבן, ובכל זאת בית הספר העסיק מורה לפיזיקה.  ובשנה שלאחר מכן, המורה הקפיץ את הבן כיתה, לכיתת הכנה לבגרות בפיזיקה.

ובבית הספר הזה הדגישו פעילות חברתית ועזרה לקהילה. למשל, במשך שנתיים הבן השתחרר מלימודים יום אחד בשבוע בשעה אחת עשרה. בחטיבה הקודמת, הוא חזר לבית. וכאן הוא ליווה ועזר לזקנה בת שמונים פלוס שגרה לבד ברחביה הסמוכה לבית הספר. הוא הלך לבנק עם תעודת הזהות שלה להוציא לה כסף. הוא הלך לקופת חולים להביא לה מרשמים ותרופות. הוא הלך לשלוח לה מכתבים בדואר וכן לקנות לה מזון במרכולית. וכמובן ישב לשוחח איתה, כדי להפיג את בדידותה.

ובצד בית הספר היה בית ספר קטן לילדים אוטיסטים. והבן היה חונך של ילד אחד משם ונפגש איתו בהפסקות. החניך שלו היה ילד אוטיסט שתקשר עם תיבה אלקטרונית מדברת. למשל, האוטיסט לחץ על כפתור מתוך אוסף כפתורים, והתיבה הייתה אומרת: "שלום, קוראים לי שלמה". נוצר קשר מעניין בין האוטיסטים, לבין תלמידי בית הספר הדמוקרטי.

ולמרות כל זה, משהו הפריע לבן בבית הספר הזה. בבית הספר הזה לומדים תלמידים רבים שלא היו מסתדרים במערכת החינוך הרגילה. תלמידים עם בעיות קשב שלא לוקחים ריטלין כמו בבתי הספר האחרים, או בעיות אחרות כמו בעיות חברתיות. והם מסתדרים יפה מאוד, כי בבית הספר הדמוקרטי מחנכים לפלורליזם וקבלת האחר. אבל לבן שהגיע מהחינוך הממלכתי הקונבנציונלי  הפריע שחלק ניכר מהילדים בדמוקרטי ילדותיים וחיים בעולמות סהרוריים והזויים. למשל ילד אחד בשיכבה שלו חי בעולם קומוניסטי, ובכל הזדמנות קם ושר את האינטרנציונל. וילד אחר מגיע ללימודים מישוב בפריפריה של ירושלים רכוב על סוס, מרחק שעה רכיבה...

ולמרות זאת, היו לו שם הרבה חברים בבית הספר ומספר חברים שגם נפגשו לאחר מכן בבתים או בילו ביחד. אבל הוא שהגיע מהעולם האמיתי של ירושלים, הרגיש כי "הילדותיות" ועודף התמימות של חבריו אינה מתאימה לו. ולמרות שרמת הלימודים הייתה לא רעה בכלל, רצה ללמוד לבגרות בדרך הקונבנציונלית. 

לכן לקראת כיתה י"א רצה לעבור לבית ספר תיכון אחר. הוא נרשם לבתי הספר התיכוניים היוקרתיים ליָדָה שליד האוניברסיטה (ששם למדה אחותו) ולתיכון בויאר. בלידה לא היו מוכנים לקבל אותו בי"א. לעומת זאת בבויאר היו מוכנים לשקול לקבל אותו שלא בכיתה י'. לי"א אמרו לו שהם מקבלים בפינצטה. הוא ניגש לשם עם תעודות הערכה המילוליות שלו (ללא ציונים מספריים) מבית הספר הדמוקרטי, זימנו אותו לראיון עם ההנהלה וועדת מורים, ולאחר שעתיים התקשרו שהוא התקבל. שניים בלבד התקבלו למחזור שלו מתוך עשרות מצטיינים, שפנו מבתי ספר אחרים. בבית הספר הדמוקרטי היו מוכנים לשמור על מקומו חצי שנה, במידה ויתחרט.

והבן עבר שוב לבית ספר שלא הכיר אף אחד. הוא התקבל יפה ובחום על ידי המורים והתלמידים. השתלב מיד מבחינה חברתית בבית הספר. הוא חזר הבייתה באאופוריה ומאד היה מרוצה מרמת המורים והלימודים. אבל, ביום חמישי הראשון, פנו אליו חברים חדשים שהכיר והזמינו אותו לבלות בערב בפאב, לשתות ולעשן נרגילה. זה ממש לא התאים לו, והוא הרגיש שהוא חריג ולא שייך - בין "הילדותיים" של הדמוקרטי, לבין הנוער מהעולם הזה, ששותה ומעשן. זה בהחלט העכיר מאוד את רוחו - הרגיש שייך לא לכאן ולא לכאן. 

הוא סיים את הלימודים, עבר מיונים ארוכים ומפרכים בצבא ואפילו חיילו אותו לפני הגיוס למספר ימים - לגיבוש בסיירת מטכ"ל. אבל לבסוף הוא התקבל לסיירת עילית אחרת מסווגת ביותר, ששמה נעלם מהציבור. לכן היה צריך לחכות לגיוס חצי שנה עד שהחל מסלול ההכשרה שלו. ביחידה הזו הוא מצא סופסוף חברים כלבבו. חברים וחברות עם שפה משותפת, שהוא נהנה לצאת איתם לבלות גם בחופשות מחוץ לבסיס.

***

חלק מחבריו של הבן מבית הספר היסודי היוצא מהכלל, שהמשיכו בחטיבה שנכפתה עליהם בשל המיקום הגיאוגרפי - לא התקבלו למרבית התיכונים, בשל התנהגות. וחלק נשרו מהתיכונים בשל התנהגות והמשיכו ללמוד לבגרות באנקורי (לימודים אקסטרנים). זוהי מערכת החינוך של ירושלים.

ביום חמישי שעבר ערכתי בחינה מועד ב' לקורס שלימדתי בשנת הלימודים הקודמת, לתלמידי תואר שני ושלישי. מחצית הסטודנטים שהתאכזבו מהציונים ונרשמו למועד ב' - לא הופיעו לבחינה. הם התחרטו ברגע האחרון. אבל אלה שניגשו, כמחצית העלו את הציון עד 20 נקודות יותר מאשר הציון במועד א', ולמחצית ירד  הציון במידה זו או אחרת.

היתה תלמידה שקבלה במועד א' ציון 64. היא נגשה למועד ב'. המבחן במועד א' היה בצורת שאלון אמריקאי. לפי התקנון אין חובה לערוך מבחני מועד ב' לתארים מתקדמים, כפי שמקובל בלימודי תואר ראשון. אני כן עורך מועד ב', אבל מבחן בעל פה בנוכחות בוחן נוסף.

התלמידה הזו קיבלה שאלון אקראי בן שתי שאלות שלכל אחת תת-סעיפים. השאלון הספציפי שלה שהוגרל יצא השאלון הקל ביותר מבין כולם. אבל, התלמידה הזו גמגמה ולא ידעה כמעט שום דבר. ניסיתי לעזור לה, לשאול שאלות מנחות בסיסיות, שכל תלמיד תואר ראשון אמור לדעת את התשובות. ומסתבר שאינה יודעת יותר מתלמיד תיכון בביולוגיה, במקרה הטוב. הייתי בהלם. כיצד סיימה בכלל תואר ראשון? איך התקבלה ללימודי תואר שני, שמחייבים ציון 75 לפחות בתואר הראשון?

משהו כנראה דפוק במערכת מתן הציונים: העתקות? ניחושים בבחינות אמריקאיות? טוב לב, או חוות דעת משוחדת של מרצים? - ממש אינני יודע את התשובה.

אבל מה התלמידה הזו חושבת לעצמה? שהיא יכולה להגיע למבחן במועד ב' מבלי ללמוד את החומר ולהעלות את הציון? סתם בגלל שהמרצה ירחם עליה או בגלל עיניה היפות יעלה לה את הציון? אז באמת רחמתי עליה נתתי ציון 58 שמחק את ציון 64 במועד א'. הבוחנת הנוספת חשבה שלא מגיע לה גם ציון 30. אבל ציון 58 הוא ציון נכשל כמו 30. לא ראיתי צורך להשפיל את התלמידה. 

כיצד קיבלה 64 במועד א' עם הידע כמעט אפס שהפגינה במועד ב'? כנראה בעזרת ניחוש בשאלון האמריקאי. אין לי תשובה אחרת. אבל מי שמנחש נכון מספר תשובות אמריקאיות אינו יכול לעשות זאת בבחינה בעל פה, שבה הבוחן יכול לחטט בקרביים של התלמיד.

אולי אחדים מכם יאמרו שהתלמידה התרגשה. אני לא חושב כך. גורם ההתרגשות יכול אולי להוריד 10 נקודות כאשר המבחן תלוי זמן. אבל לא הגבלתי בזמן את המבחן של התלמידה, שרשמית היה צריך להיות חצי שעה. ניסיתי לחלוב ממנה את התשובות במשך שעה ורבע. לא עזר, טבולה ראסה.

מדוע אני מספר לכם הסטודנטים כל זאת? קודם כל בכדי שתדעו שמועד ב' מוחק את הציון של מועד א'. וציון עשוי לעלות אבל גם לרדת!

לכן אל תגשו למועד ב' אם אינכם שולטים בחומר. גם אל תערערו על הציון של המבחן במועד א' אם אינכם בטוחים שהמרצה טעה. בערעור הציון עשוי לרדת כי המרצה עשוי להבחין בטעויות שלא הבחין בהן קודם. היו לי תלמידים שערערו והציון תוקן עד 10 נקודות פחות מאשר היה. יש סטודנטים שחושבים שאין להם מה להפסיד אם הם מערערים על הציון - אולי זה נכון לגבי חלק מהמרצים אבל אצל חלק אחר כמוני, הציון עשוי לרדת.

ולאחר שסיימתי לבחון, תקף אותי רעב, ירדתי לאכול משהו בקפיטריה ולא היה לי מה לאכול. הסטודנטים הרעבים רוקנו את הקפיטריה. זה היה יום החופשה האחרון והקפיטריה לא ציפתה לכל כך הרבה סטודנטים לפני תחילת הלימודים. אבל ראיתי המוני סטודנטים מתרגשים וקלטתי שמתחילה שנה חדשה.

ולכל הסטודנטים

שנת לימודים מעניינת ופוריה.

הפוסט הזה אינו מיועד רק לסטודנטים, אלא גם לכל מי שיש לו ילדים סטודנטים, ולכל מי שההשכלה הגבוהה יקרה לליבו.

אני מלמד סטודנטים בקורס לתואר ראשון. בתואר ראשון במדעים המדוייקים, במרבית הקורסים מתקיימת בחינה בסיומם. מעטים יחסית הקורסים שבהם ניתן ציון על עבודה במקום מבחן. בעבודה התלמיד מתמקד בחקר נושא ספציפי צר, מתוך עשרות הנושאים המועברים בקורס. 

תאורטית במקרה שציון הקורס ניתן על סמך עבודה, הסטודנט יכול לישון בשיעורים ואפילו לא להגיע לשיעורים בכלל - כי הוא לא צריך להבחן על כל חומר הקורס.

ויש סטודנטים שקונים עבודות מוכנות, או ממישהו שכותב להם את העבודה. והם גם לא יודעים שהמרצה מעלה קטעים מהעבודה שלהם בגוגל, ומגלה שהעתיקו קטעים נרחבים מעבודות של מישהו אחר. ואחדים מהם לא שמים לב שעבודה של זכר כתובה בלשון נקבה ולהיפך. הם גם לא תמיד יודעים שמרצים קשוחים כמוני מעמידים אותם בפני ועדת משמעת, שאליה הם מגיעים עם עורך דין.

אני גם מלמד מזה 14 שנים קורס ייחודי בן 48 שעות לימוד, שמיועד לתלמידי תואר שני ושלישי. בשנים הראשונות, ציון הקורס היה ניתן על עבודה סמינריונית בכתב, שבסופה התלמיד היה מרצה שעה אחת - שבה היה מציג את סיכום העבודה בפני שאר התלמידים בכתה ובסופה היה נערך דיון.

כשראיתי שהסטודנטים מחסירים שמיעת מרבית ההרצאות ושהם אפילו אינם מכבדים את חבריהם, ואינם מגיעים לשמוע את הרצאות חבריהם - הטלתי חובת שמיעה של ההרצאות. אבל הסטודנטים אינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, שהמרצה רואה כל תלמיד שישן, או שקורא בעיתון, או שמשחק במחשב או בסמרטפון.

אך מה ששבר אותי, היה בדיקת העבודות של התלמידים, עם שגיאות כתיב ושפה עילגת של אחדים מהם. הבדיקה הזו גזלה ממני המון זמן.

לכן השנה החלפתי את הפורמט של הקורס. הסרתי את חובת השמיעה של ההרצאות, אבל קבעתי ש- 60% מהציון ינתן על סמך בחינה בכתב. 40% הנותרים ינתנו על סמך עבודה סמינריונית, ללא כתיבה - אבל עם חובת הרצאה בת שעה בליווי מצגת, בפני שאר תלמידי הקורס, כולל דיון בסיום ההרצאה.

ומה לדעתכם קרה?

קודם כל מספר התלמידים שנרשמו השנה לקורס ירד למחצית מהממוצע.

שנית, פתאום הייתה נוכחות מלאה בשיעורים.  פתאום הם הצליחו להגיע לשיעורים משרות מילואים. אף אחד לא ישן ולא קרא עיתון בהרצאה. השנה התלמידים לא אמרו שהם מבינים היטב את החומר ולכן אפשר לדלג על חלק ממנו. פתאום הם החלו לשאול מלא שאלות הבהרה שונות. פתאום כל סטודנט שני הציב לי מכשיר הקלטה מול הפרצוף. פתאום זכיתי למחיאות כפיים בסיום כל הרצאה - כי לשם שינוי הם התחילו להקשיב.

אבל לחבר בחינה בכתב אינו סיפור פשוט כלל וכלל. לתת לסטודנטים שאלות שעליהם הם עונים בכתב החרטומים שלהם, זוהי התאבדות למרצה. בדיקה כזו לוקחת לא פחות זמן מאשר בדיקת עבודות מודפסות בכתב.

לכן במדעים המדוייקים מקובל לחבר בחינה אמריקאית - עם שאלות בעלות תשובות רב ברירתיות. השאלות שאני מחבר דורשות הבנת תהליכים ולא סתם שינון חומר.

אם אתם חושבים שבחינה כזו קלה לסטודנטים, אז אתם טועים. חיבור בחינה של כ- 40 שאלות לוקח לי בממוצע כ- 15 שעות. בבחינות שאני מחבר אי אפשר לנחש, גם לא בדרך האלמינציה. לכן חיבור הבחינה אורך כל כך הרבה זמן.

כשאני מסיים לחבר את הפרוטוטיפ של המבחן, תוכנת מחשב מיוחדת מערבלת את סדר השאלות ואת סדר התשובות - וכל תלמיד מקבל גירסה ממוספרת שונה של המבחן. לכן גם בלתי אפשרי להעתיק אחד מהשני.

על גליון התשובות של כל תלמיד הרשום לקורס מודבקת מדבקת ברקוד שמזוהה על ידי המחשב. כל תלמיד מזדהה עם תעודת זהות.

לפני מספר ימים נערכה הבחינה. וזה היה עמוד השער של המבחן: 

 

 באולם הבחינה ישבו משגיחים בשכר והתלמידים גרמו לי להתרוצץ ולדלג מאחד לשני. היו להם המון שאלות, שבעיקרון היו נסיון לחלץ ממני את התשובות. אני כמובן ציינתי שאני עונה רק לשאלות של הבנת הנקרא ולא של הבנת התשובה. זמן הבחינה הרשמי היה שעתיים ונתתי להם הארכה של חצי שעה נוספת. אז אל תגידו שאני רע.

היתרון הגדול הוא שלאחר שהשקעתי זמן רב בחיבור הבחינה, לפחות הבדיקה נעשית תוך דקות על ידי המחשב. המחשב מזהה את גירסת המבחן של כל תלמיד ואת התשובות הנכונות והלא נכונות. המחשב גם נותן לי סטטיסטיקה, כמה תלמידים ענו נכון על כל שאלה ושאלה.

כיצד נראית בחינה שלי? אני מחבר שאלות בדרגות קושי שונות. מי שלמד טוב, אבל ממש טוב יקבל בקלות 85. אבל בשביל לקבל 100, הסטודנט צריך לדעת לחשוב ולעשות אינטגרציה של כל החומר. תמיד ישנה מה שאני מכנה שאלת ה-100, שמי שעונה עליה הוא גאון.

מדוע אני עושה זאת? פשוט כי חשובה לי רמת הלימודים באוניברסיטה. האוניברסיטה העברית דורגה השנה במקום ה-60 ברשימת 200 האוניברסיטאות הטובות בעולם ויש לה שאיפה לעלות בדירוג. ציונים קלים אפשר לקבל במכללות. כיום מסיימים המונים תארים במכללות ובאוניברסיטאות, אך אין אחר כך מספיק מקומות עבודה.

במדעים המדוייקים אין הסטודנט יכול לעשות תזה 10 שנים ותוך כדי כך לעבוד. סטודנט במדעים המדוייקים זקוק למלגת מחיה כדי להתקיים. בגלל קיצוצים מתמשכים בתקציבי מוסדות ההשכלה הגבוהה, מספר המלגות מוגבל מאוד. כתוצאה מכך מספר תלמידי תואר שלישי חדשים שנרשמים בחוג הלימודים שלי ירד מכ-50 לשנה לשבעה בלבד, בשלושת השנים האחרונות.

לכן, לתלמיד שמקבל ממוצע ציונים של 85, אין סיכוי לקבל מלגת מחיה. התחרות גדולה. גם תלמיד עם ממוצע של 92 בתואר ראשון יקבל לעיתים רחוקות מילגה לתואר שני. תלוי כמה טובים ממנו היו מעליו.

לכן רבים הנושרים ואולי עם כל הצער, טוב שכך. קיימת בארץ אינפלציה של תארים.

עכשיו אתם מבינים מדוע נרשמו השנה לקורס שלי רק מחצית ממספר הסטודנטים הממוצע בשנים עברו?

אז מה לדעתכם עדיף - בחינה או עבודה? 

***

תוספת עריכה

הגיעו ציוני המבחן של התלמידים מהמחשב

הציונים נעים בין 60 ל- 74

כיוון שהציון הסופי משוקלל עם ציון ההרצאה הסמינריונית

הציונים הסופיים ינועו בין 72 ל- 87

בשנים עברו שהציון היה ניתן על עבודה והרצאה סמינריונית

הציונים הסופיים נעו בין 80 ל-100

אין ספק - בחינה קשה יותר ומשקפת בצורה מדוייקת יותר את הידע של התלמיד.

התלמידים יכולים לשפר (או לקלקל) את הציון במועד ב', בבחינה בעל פה.

למרות שניתן לקבל תואר ראשון עם ציון עובר של 55, במרבית החוגים באוניברסיטה העברית - לא ניתן להתקבל ללימודי תואר שני עם ציונים מתחת ל-80 או 75, בהתאם לחוג. תלמידי רפואה חייבים לסיים את שלושת השנים הפרה-קליניות בציון של 75 לפחות, כדי שיוכלו להמשיך הלאה.

בכל האוניברסיטאות, למעט האוניברסיטה העברית, חובה לקבל ממוצע כללי של 85 לפחות בתואר שני - כדי להתקבל ללימודי תואר שלישי.

במדעים המדוייקים, ממוצע הציון לתואר שני מורכב:

א. ממוצע ציוני הקורסים

ב. הציון על עבודת התזה

ג. ציון הבחינה בעל פה בפני ועדת בוחנים.

כאמור כל האוניברסיטאות, למעט האוניברסיטה העברית, מקבלות ללימודי תואר שלישי תלמידים עם ממוצע כללי של 85 לפחות.

לאוניברסיטה העברית יש דרישות גבוהות יותר: הממוצע הכללי בתואר שני חייב להיות 85 לפחות, אבל גם הציון של כל אחד משלושת המרכיבים חייב להיות לפחות 85 בפני עצמו.

וזה עדיין לא מספיק. המועמד ללימודי תואר שלישי חייב לעמוד לבחינה בעל פה בפני ועדת קבלה, שבוחנת את ידיעותיו הכלליות ומעריכה את יכולתו לסיים את התואר.

ועדת הקבלה יכולה להחליט אחת משלושת האפשרויות:

א. דחייה של המועמד.

ב. קבלה על תנאי לשנתיים, שבסופם התלמיד יעמוד לבחינה חוזרת בפני ועדת הקבלה, שתעריך גם את התקדמותו המחקרית, ואז תקבל אותו כתלמיד מהמניין, או תדחה אותו. לימודי תואר שלישי של אחד כזה ימשכו לפיכך שנתיים יותר מהממוצע. משמעות הדבר שכר לימוד של שנתיים נוספות.

ג. קבלה כתלמיד מן המניין.

בנוסף התלמיד צריך שיהיה לו מנחה שמסכים לקבל אותו לעבודה המעשית לתזה.

לא קל!