חשיבה חופשית

אתמול יצאתי באמת לפגרת קיץ מהוראה באוניברסיטה, אם כי לא לפגרה מהמחקר שממשיך 24/7. סיימתי את כל חובות ההוראה שלי לשנת הלימודים הזו. וזה לאחר שנערכה הבחינה האחרונה בשני הקורסים שאני מעביר. אבל יש לי סיפורים בשבילכם על הבחינה ועל סטודנטים. נראה לי שאני צריך לכתוב פעם ספר על סטודנטים.

בקורס לתלמידי מוסמך ודוקטור שבו נערכה הבחינה, יש שיעורים שאני מעביר ויש סמינרים שהתלמידים מעבירים. בסמינרים כל אחד קורא מאמרים בנושא מסויים ומעביר הרצאה סמינריונית בת 45 דקות. והציון הסופי של הקורס מורכב מ- 60% למבחן ן-40% להרצאה הסמינרית.

אין חובת נוכחות בהרצאות מלבד בסמינריונים. מסתבר שיש סטודנטים שלא מחמיצים אף הרצאה (אלא אם חולים או יוצאים למילואים). ויש כאלה שלא מראים בכלל את פניהם. הם חושבים שיוכלו לראות את המצגות שאני מעלה באתר הקורס וזה מספיק להם. מקסימום יצלמו סיכומים של הסטודנטים בשיעור. או יאזינו להקלטות מסוללת מכשירי ההקלטה שהם מציבים על הקתדרה. אם כך היה הדבר, אפשר היה לסגור את האוניברסיטאות ולקבל תואר מלימוד דרך האינטרנט.

ומפני שיש מצגות באתר והקלטות על ידי הסטודנטים, חלק מהנוכחים בהרצאות משחקים בסמרטפונים או במחשבים הניידים שלהם - והמרצה כמובן רואה הכל, אפילו כל פיהוק ושנת ישרים של הסטודנטים המנקרים. אבל כמובן אוניברסיטה היא אוניברסיטה ולא בית ספר. ועוד אחזור לכך בהמשך.

שמעו סיפור. בקורס הייתה תלמידה שישבה תמיד בשורה השניה באותו כסא - מאזינה,מסכמת ומשתתפת בדיונים. אבל פתאום, שלושה שבועות לפני סיום הקורס, אני רואה שהיא עברה לשבת בשורה אחורית באולם. והיא יושבת פניה מופנים לצד האולם ולא למרצה ולמסך המצגות. בכלל מנותקת ממה שמתרחש ומקלידה במחשב הנייד שלה עם פרצי צחוק מפעם לפעם. ממש לא הבנתי מה קרה לה. והיא הייתה צריכה להעביר את ההרצאה הסמינריונית שלה בעוד שבוע וחצי.

לאחר מספר ימים אני מקבל מייל מיו"ר ועדת הוראה לבקשה חריגה. והוא כותב שהתלמידה הזו סובלת מאפילפסיה (מחלת הנפילה) ושהמחלה החמירה לאחרונה, וכי היא צריכה לעבור סדרת בדיקות. לכן היו"ר שאל בעדינות האם אני מוכן להחליף את ההרצאה הסמינריונית שלה בעבודה סמינריונית בכתב. כמובן שהסכמתי. אלא מה? אני צריך שהיא תחטוף בהרצאה שלה התקף אפילפסיה?

אבל תהיתי ביני לביני מדוע היא לא פנתה אלי ישירות בענין, אלא דרך היו"ר. ובשיעור הבא, היא תופסת אותי לפני תחילת השיעור. שערה פרוע, והיא מעט רועדת, עם פרצוף מדוכדך ולא מרוכז - כאילו שעברה שינוי אישיות. והיא שואלת אם אוכל לתת לה הנחיות לעבודה הסמינריונית שהיא אמורה לכתוב במקום הרצאה. אמרתי לה שתפנה אלי בסיום ההרצאה, כי אני חייב להתחיל. ובסיום ההרצאה (זה היה ביום חמישי בחמש אחר הצהרים), בקשתי ממנה שתשלח לי מייל ואני אשלח לה הוראות כתובות. מסתבר שהיא שלחה לי מייל ביום חמישי בלילה ועוד אחד ביום שישי. אבל אני לא נוהג להכנס למייל ההוראה שלי בסופי שבוע. מה אין לי מה לעשות? וביום ראשון בבוקר אני מקבל מייל מיו"ר ועדת הוראה, העתק מהתכתובת שהיא כתבה אליו, בה היא מתלוננת ששלחה לי שני מיילים ומדוע לא עניתי לה. החזרתי מייל עם העתק אליה, שאינני מבין מה הדחיפות להתלונן על מיילים שאני לא קורא בסוף שבוע. ככה לא עושים. נראה לי שהסטודנטית הזו "ירדה מהפסים" לגמרי. גם הולכים לקראתה וגם מתלוננת. נו טוב, אולי זו האפילפסיה.

והנה סיפור על סטודנטית אחרת. היתה סטודנטית שהופיעה לשתי ההרצאות הראשונות ונעלמה. היא גם לא יצרה קשר לקבל את נושא ההרצאה הסמינריונית שלה. איזו חברה שלה אמרה לי שבתאריכים של ההרצאות הסמינריוניות היא עומדת ללדת. ביקשתי ממנה שתבקש מחברתה ההרה לשלוח אלי מייל, כדי שנדון בעניין ואם בכלל היא מעוניינת להמשיך בקורס. לא קיבלתי שום מייל ומבחינתי היא נשרה. והנה היא מופיעה למבחן ויושבת באולם כאילו לא קרה כלום. הרי משום שלא עשתה סמינריון, הציון המקסימלי שלה בקורס ילא יהיה יותר מ- 60. וזה בתנאי שתקבל מאה במבחן. 

בסוף המבחן, שאלתי אותה אם היא מודעת לכך. והיא פתחה אלי עיניים: "כתבתי לך מייל (שלא קיבלתי) ולא ענית לי. אז המנחה שלי למסטר אמר לי שבמקרה כמו שלי שאני פטורה". יפה מאוד אמרתי לה. ממתי המנחה שלך יכול לקבוע לי מה לעשות או לפטור אותך? את לא חושבת שהגזמת? אז מה לעשות עכשיו, היא שואלת? תכתבי עבודה סמינריונית, השבתי לה. אז מה הנושא ומה ההנחיות לעבודה? היא שואלת. אמרתי לה שתשלח מייל ואני אמסור לה את החומר.

וחוצמזה שאלתי, איך הסתדרת עם החומר לבחינה? "הו, למדתי מהמצגות באתר וחברה שלי ששמעה את הקורס עזרה לי", השיבה. ועכשיו אחרי המבחן איך את מרגישה שעשית אותו? סביר מאוד היא ענתה. והמבחן הזה הוא מבחן אמריקאי בן 42 שאלות. והמחשב כבר בדק אותו. ומה הציון שלה? 45! והיא שלחה לי מייל המבקש הוראות לכתיבת העבודה. והפעם המייל פתאום הגיע. גם אם תעשה עבודה של 100, הציון שלה בקורס יהיה 68. ובמסטר חובה לעבור כל קורס ב-75 לפחות. אין מועד ב'. ובעבודות אצלי לא קל לקבל מאה, אפילו לא קרוב לזה.

ולמבחן הופיעה עוד סטודנטית אחת שלא ראיתי את פניה כל הקורס מלבד שלוש ההרצאות הראשונות שהגיעה אליהן במחציתן השניה וחוץ מההרצאה הסמינריונית שהיא נתנה. בסיום הבחינה שאלתי אותה איך הסתדרה ללמוד בעצמה את כל החומר שהפסידה. והיא עונה בביטול, "לא הפסדתי הרבה, בסך הכל 3 הרצאות". עשר הרצאות בנות 3 שעות כל אחת, עניתי לה. " מה כן"? "וחוצמזה חומר הלימוד שלך חופף קורס אחר" ציינה. איזה קורס שאלתי? קורס זה וזה, ענתה. ואני יודע שבקורס הזה יש אולי חפיפה מסויימת לשליש מהקורס שלי, אבל ההיבטים בשניהם שונים. "אז מה את חושבת על המבחן"? שאלתי? "בסדר גמור וגם יש ידע קודם מקורסים שלקחתי בביולוגיה מולקולרית". וכמה קיבלה במבחן? המחשב מראה 59 לאחר פקטור של 5% שנתתי לכולם. קצת מזכיר לי את המשל של הארנב והצב.

כאמור הקורס הזה מיועד לתלמידי מוסמך ודוקטור. אך אני מקבל לקורס מספר מצומצם של תלמידי בוגר מצטיינים, בסמסטר האחרון לתואר בוגר שלהם. ולאחר בדיקת המחשב את המבחנים האמריקאים של תלמידי הקורס, כתבתי לסטודנטים במייל את הדברים הבאים:

"שלום לכולם

לכותבי העבודות נא לקרוא ולפעול בהתאם, כדי שאוכל למסור ציונים סופיים..

ראשית הבחינות נבדקו. הציונים נעים בין 45 -86

מחוץ לשורת הדין ביטלתי לכל אחד 2 שאלות לא נכונות, כך שכולם קיבלו פקטור של +5%. לידיעתכם לא הייתה אף שאלה שלא נענתה נכונה על ידי כל התלמידים.

זכרו שכל אלו שהעבירו סמינר, הציון הסופי יהיה גבוה יותר. (רואים שהסמינר היה כדאי? ואתם התלוננתם מדוע גם סמינריון ולא רק מבחן. רציתם רק מבחן)

תובנות: ממוצע המבחן של תלמידי הבוגר: 82

                    ושל תלמידי מסטר/דוקטור:     66   

מכאן יוצא, ככל שעולה חכמתנו יורדת מיומנותנו..."

האמת היא שממוצע ציוני המבחן של הדוקטורנטים היה אחרי הפקטור 62. אוי לבושה, פחות אפילו מהמסטרנטים. והדוקטורנטים צריכים ללמוד סך הכל 12 נקודות זכות, שזה רק 3-4 קורסים, במשך כחמש שנות העבודה על התזה שלהם. אולי משום שמרוב שהם חושבים שהם יודעים, הם מזלזלים בלימוד. הם צריכים רק 75 כדי לעבור. ומסטרנטים צריכים לפחות 85 בממוצע ציוני הקורסים, כדי להתקבל לדוקטורט.  

ושתבינו, ללימוד חומר הקורס לא נדרש כמעט שינון בכלל מלבד בקיאות במושגים ושיטות, אלא הבנה ואינטגרציה של החומר. היו במבחן שאלות בדרגות קושי שונות. בשאלות הקשות יותר, היו צריכים ליישם את מה שלמדו - על בעיות שהצגתי מעולם המחקר. קצת הבנת תהליכים וחשיבה. תראו, גם אני הייתי סטודנט, וברכתי על שאלות הבנה וחשיבה ולא שינון.

תאמרו לחץ. אבל טבעי שדווקא תלמידי הבוגר יהיו יותר לחוצים מהמסטרנטים והדוקטורנטים. ובמבחן הזה היה די זמן והותר, לענות על 42 שאלות אמריקאיות בשעתיים. והאחרון סיים עשר דקות לפני תום הזמן. הם נראו לי יוצאים מהבחינה נינוחים למדי.

ומה שאני לא מבין הם אלה שהצטיינו בשאלות הקשות ונכשלו בקלות והפשוטות. זה מה שקורה לאוֹבֶר חוּכֶמים.

ואולי יעניין אתכם משוב אנונימי שמלאו הסטודנטים בתום הבחינה:

1. מה דעתך על המבחן?

א. קל למדי

ב. סביר              43%

ג. קשה               29%

ד. קשה מאוד    28%  (נו, כנראה למי שלא הגיעו לשיעורים)

2. האם המבחן משקף את החומר הנלמד?

א. כן                  100%

ב. באופן חלקי

ג. לא

3. מה דעתך על מספר השאלות במבחן?

א. מעט מדי

ב. סביר            100%

ג. יותר מדי

4. באיזו מידה חידש לך הקורס?

א. מועטה

ב. בינונית      42%

ג. רבה            58%

5. האם השיעורים הועברו בצורה ברורה?

א. במידה מועטה

ב. במידה סבירה           28%

ג. במידה רבה                 43%

ד. במידה רבה מאוד     29%

6. קצב העברת החומר בהרצאות:

א. איטי    14%

ב. סביר    86%

ג. מהיר

7. באיזו מידה תרמו להשכלתך סרטוני הוידאו? (הסרטונים האלה מיועדים לחשוף את הסטודנטים לטכנולוגיות מתקדמות ויקרות שהאוניברסיטה לא יכולה להרשות לעצמה שיקבלו במעבדות - הם לא נבחנו על זה)

א. מועטה     57%

ב. רבה          43%

ג. מיותרת

(אז אם הם לא נבחנים על חומר, הוא כנראה לא תורם להם)

8. באיזו מידה חפף קורס זה קורסים קודמים שלקחת או לקחת במקביל?

א. במידה מועטה        65%

ב. במידה רבה              25%

ג. במידה רבה מאוד    10% (כנראה אלה שאמרו לי זאת בע"פ שלכן לא הופיעו לשיעורים, ונכשלו בבחינה)

איזה קורסים: ____________________________________________

9. באיזו מידה תרמו לך הסמינרים?

א. במידה מועטה      40%  (נו, ברור שהם לא רוצים סמינרים -שהמרצה יעביר הכל)

ב. במידה מסוימת    30%   

ג. במידה רבה           30%

10. מה היית מעדיף/ה?

א. קורס עם בחינה בלבד     57%

ב. במתכונת הנוכחית           43%

11. מה לדעתך צריך להיות המשקל היחסי של הבחינה (בחינה +סמינריון=100%)

א. 50%          57%

ב. 60%          29%   (המתכונת הנוכחית)

ג. 70%           14% 

12. האם תמליץ/י על הקורס לחבריך?

א. כן        86% 

ב. לא       14%

הערות נוספות ___________________________________________

והרי דוגמית ממה שכתבו בהערות:

"יחסית לקורסים אחרים הקורס הוא מאוד עמוס. ברוב הקורסים יש בחינה או סמינר בלבד וזו הסיבה שלא אמליץ על הקורס. אף על פי שהוא היה מאוד מעניין".

וזה הכי ריגש אותי:

"היה מעניין מאוד, ומובן מוסבר בצורה טובה. עזר לי להבין גם דברים שלמדתי בקורסים אחרים. תודה רבה"

 למי שהתעייף לעיין בתוצאות המשוב, המסקנות שלי הן כדלקמן: 

א. יש יחס הפוך בין הרצון שלהם למבחן בלבד לתוצאות המבחן בפועל.

ב. יש פער בין "החפיפה" לקורסים אחרים, לבין מידת ההצלחה בקורס, שהיא לא גבוהה במיוחד.

ג. 40% טוענים שהקורס חידש להם רק בצורה בינונית ולא רבה. אז מדוע לא קיבלו ציונים גבוהים יותר?

ד. אם הרוב רוצים רק בחינה, מדוע הם רוצים שמשקלה יהיה רק 50% ולא 70%?

מוזרים הם חלק מהסטודנטים. סותרים את עצמם. וגם טוענים שיודעים - ולא יודעים.

ובגלל אורכו של הפוסט, לא סיפרתי לכם על תחמונים של סטודנטים. הם רק שכחו שגם המרצה היה פעם סטודנט, ומכיר את כל הטריקים והשטיקים...

 תוספת עריכה

כמחצית משאלות הבחינה היו שאלות דומות לאלו שהיו בשנה שעברה. אמנם לא פרסמתי את התשובות הנכונות, אך הם וודאי קיבלו את השאלות משנה שעברה מחבריהם. זה אומר שמחצית מהבחינה היא מעין מבחן בית. ולמרות זאת, רבים נכשלו לענות נכון על כל השאלות האלו.

***

 אופס, 15 לחודש והבלוג ירד מהפעילים. זה לא שזה כל כך חשוב, אבל זה מוכיח את הסטטיסטיקה של הבלוג הזה בפעילים, כפי שכבר כתבתי כאן. הבלוג בפעילים בין 5-15 לחודש בלבד. מישהו אמר לי כי זה משום שאני כותב יותר מדי פוסטים. אז מה, אתם רוצים שאכתוב פחות? ואולי אעשה ניסוי לאמת את זה? לא, סתאאם, זה לא שווה את זה.

הפוסט הזה אינו מיועד רק לסטודנטים, אלא גם לכל מי שיש לו ילדים סטודנטים, ולכל מי שההשכלה הגבוהה יקרה לליבו.

אני מלמד סטודנטים בקורס לתואר ראשון. בתואר ראשון במדעים המדוייקים, במרבית הקורסים מתקיימת בחינה בסיומם. מעטים יחסית הקורסים שבהם ניתן ציון על עבודה במקום מבחן. בעבודה התלמיד מתמקד בחקר נושא ספציפי צר, מתוך עשרות הנושאים המועברים בקורס. 

תאורטית במקרה שציון הקורס ניתן על סמך עבודה, הסטודנט יכול לישון בשיעורים ואפילו לא להגיע לשיעורים בכלל - כי הוא לא צריך להבחן על כל חומר הקורס.

ויש סטודנטים שקונים עבודות מוכנות, או ממישהו שכותב להם את העבודה. והם גם לא יודעים שהמרצה מעלה קטעים מהעבודה שלהם בגוגל, ומגלה שהעתיקו קטעים נרחבים מעבודות של מישהו אחר. ואחדים מהם לא שמים לב שעבודה של זכר כתובה בלשון נקבה ולהיפך. הם גם לא תמיד יודעים שמרצים קשוחים כמוני מעמידים אותם בפני ועדת משמעת, שאליה הם מגיעים עם עורך דין.

אני גם מלמד מזה 14 שנים קורס ייחודי בן 48 שעות לימוד, שמיועד לתלמידי תואר שני ושלישי. בשנים הראשונות, ציון הקורס היה ניתן על עבודה סמינריונית בכתב, שבסופה התלמיד היה מרצה שעה אחת - שבה היה מציג את סיכום העבודה בפני שאר התלמידים בכתה ובסופה היה נערך דיון.

כשראיתי שהסטודנטים מחסירים שמיעת מרבית ההרצאות ושהם אפילו אינם מכבדים את חבריהם, ואינם מגיעים לשמוע את הרצאות חבריהם - הטלתי חובת שמיעה של ההרצאות. אבל הסטודנטים אינם יודעים, או אינם רוצים לדעת, שהמרצה רואה כל תלמיד שישן, או שקורא בעיתון, או שמשחק במחשב או בסמרטפון.

אך מה ששבר אותי, היה בדיקת העבודות של התלמידים, עם שגיאות כתיב ושפה עילגת של אחדים מהם. הבדיקה הזו גזלה ממני המון זמן.

לכן השנה החלפתי את הפורמט של הקורס. הסרתי את חובת השמיעה של ההרצאות, אבל קבעתי ש- 60% מהציון ינתן על סמך בחינה בכתב. 40% הנותרים ינתנו על סמך עבודה סמינריונית, ללא כתיבה - אבל עם חובת הרצאה בת שעה בליווי מצגת, בפני שאר תלמידי הקורס, כולל דיון בסיום ההרצאה.

ומה לדעתכם קרה?

קודם כל מספר התלמידים שנרשמו השנה לקורס ירד למחצית מהממוצע.

שנית, פתאום הייתה נוכחות מלאה בשיעורים.  פתאום הם הצליחו להגיע לשיעורים משרות מילואים. אף אחד לא ישן ולא קרא עיתון בהרצאה. השנה התלמידים לא אמרו שהם מבינים היטב את החומר ולכן אפשר לדלג על חלק ממנו. פתאום הם החלו לשאול מלא שאלות הבהרה שונות. פתאום כל סטודנט שני הציב לי מכשיר הקלטה מול הפרצוף. פתאום זכיתי למחיאות כפיים בסיום כל הרצאה - כי לשם שינוי הם התחילו להקשיב.

אבל לחבר בחינה בכתב אינו סיפור פשוט כלל וכלל. לתת לסטודנטים שאלות שעליהם הם עונים בכתב החרטומים שלהם, זוהי התאבדות למרצה. בדיקה כזו לוקחת לא פחות זמן מאשר בדיקת עבודות מודפסות בכתב.

לכן במדעים המדוייקים מקובל לחבר בחינה אמריקאית - עם שאלות בעלות תשובות רב ברירתיות. השאלות שאני מחבר דורשות הבנת תהליכים ולא סתם שינון חומר.

אם אתם חושבים שבחינה כזו קלה לסטודנטים, אז אתם טועים. חיבור בחינה של כ- 40 שאלות לוקח לי בממוצע כ- 15 שעות. בבחינות שאני מחבר אי אפשר לנחש, גם לא בדרך האלמינציה. לכן חיבור הבחינה אורך כל כך הרבה זמן.

כשאני מסיים לחבר את הפרוטוטיפ של המבחן, תוכנת מחשב מיוחדת מערבלת את סדר השאלות ואת סדר התשובות - וכל תלמיד מקבל גירסה ממוספרת שונה של המבחן. לכן גם בלתי אפשרי להעתיק אחד מהשני.

על גליון התשובות של כל תלמיד הרשום לקורס מודבקת מדבקת ברקוד שמזוהה על ידי המחשב. כל תלמיד מזדהה עם תעודת זהות.

לפני מספר ימים נערכה הבחינה. וזה היה עמוד השער של המבחן: 

 

 באולם הבחינה ישבו משגיחים בשכר והתלמידים גרמו לי להתרוצץ ולדלג מאחד לשני. היו להם המון שאלות, שבעיקרון היו נסיון לחלץ ממני את התשובות. אני כמובן ציינתי שאני עונה רק לשאלות של הבנת הנקרא ולא של הבנת התשובה. זמן הבחינה הרשמי היה שעתיים ונתתי להם הארכה של חצי שעה נוספת. אז אל תגידו שאני רע.

היתרון הגדול הוא שלאחר שהשקעתי זמן רב בחיבור הבחינה, לפחות הבדיקה נעשית תוך דקות על ידי המחשב. המחשב מזהה את גירסת המבחן של כל תלמיד ואת התשובות הנכונות והלא נכונות. המחשב גם נותן לי סטטיסטיקה, כמה תלמידים ענו נכון על כל שאלה ושאלה.

כיצד נראית בחינה שלי? אני מחבר שאלות בדרגות קושי שונות. מי שלמד טוב, אבל ממש טוב יקבל בקלות 85. אבל בשביל לקבל 100, הסטודנט צריך לדעת לחשוב ולעשות אינטגרציה של כל החומר. תמיד ישנה מה שאני מכנה שאלת ה-100, שמי שעונה עליה הוא גאון.

מדוע אני עושה זאת? פשוט כי חשובה לי רמת הלימודים באוניברסיטה. האוניברסיטה העברית דורגה השנה במקום ה-60 ברשימת 200 האוניברסיטאות הטובות בעולם ויש לה שאיפה לעלות בדירוג. ציונים קלים אפשר לקבל במכללות. כיום מסיימים המונים תארים במכללות ובאוניברסיטאות, אך אין אחר כך מספיק מקומות עבודה.

במדעים המדוייקים אין הסטודנט יכול לעשות תזה 10 שנים ותוך כדי כך לעבוד. סטודנט במדעים המדוייקים זקוק למלגת מחיה כדי להתקיים. בגלל קיצוצים מתמשכים בתקציבי מוסדות ההשכלה הגבוהה, מספר המלגות מוגבל מאוד. כתוצאה מכך מספר תלמידי תואר שלישי חדשים שנרשמים בחוג הלימודים שלי ירד מכ-50 לשנה לשבעה בלבד, בשלושת השנים האחרונות.

לכן, לתלמיד שמקבל ממוצע ציונים של 85, אין סיכוי לקבל מלגת מחיה. התחרות גדולה. גם תלמיד עם ממוצע של 92 בתואר ראשון יקבל לעיתים רחוקות מילגה לתואר שני. תלוי כמה טובים ממנו היו מעליו.

לכן רבים הנושרים ואולי עם כל הצער, טוב שכך. קיימת בארץ אינפלציה של תארים.

עכשיו אתם מבינים מדוע נרשמו השנה לקורס שלי רק מחצית ממספר הסטודנטים הממוצע בשנים עברו?

אז מה לדעתכם עדיף - בחינה או עבודה? 

***

תוספת עריכה

הגיעו ציוני המבחן של התלמידים מהמחשב

הציונים נעים בין 60 ל- 74

כיוון שהציון הסופי משוקלל עם ציון ההרצאה הסמינריונית

הציונים הסופיים ינועו בין 72 ל- 87

בשנים עברו שהציון היה ניתן על עבודה והרצאה סמינריונית

הציונים הסופיים נעו בין 80 ל-100

אין ספק - בחינה קשה יותר ומשקפת בצורה מדוייקת יותר את הידע של התלמיד.

התלמידים יכולים לשפר (או לקלקל) את הציון במועד ב', בבחינה בעל פה.

למרות שניתן לקבל תואר ראשון עם ציון עובר של 55, במרבית החוגים באוניברסיטה העברית - לא ניתן להתקבל ללימודי תואר שני עם ציונים מתחת ל-80 או 75, בהתאם לחוג. תלמידי רפואה חייבים לסיים את שלושת השנים הפרה-קליניות בציון של 75 לפחות, כדי שיוכלו להמשיך הלאה.

בכל האוניברסיטאות, למעט האוניברסיטה העברית, חובה לקבל ממוצע כללי של 85 לפחות בתואר שני - כדי להתקבל ללימודי תואר שלישי.

במדעים המדוייקים, ממוצע הציון לתואר שני מורכב:

א. ממוצע ציוני הקורסים

ב. הציון על עבודת התזה

ג. ציון הבחינה בעל פה בפני ועדת בוחנים.

כאמור כל האוניברסיטאות, למעט האוניברסיטה העברית, מקבלות ללימודי תואר שלישי תלמידים עם ממוצע כללי של 85 לפחות.

לאוניברסיטה העברית יש דרישות גבוהות יותר: הממוצע הכללי בתואר שני חייב להיות 85 לפחות, אבל גם הציון של כל אחד משלושת המרכיבים חייב להיות לפחות 85 בפני עצמו.

וזה עדיין לא מספיק. המועמד ללימודי תואר שלישי חייב לעמוד לבחינה בעל פה בפני ועדת קבלה, שבוחנת את ידיעותיו הכלליות ומעריכה את יכולתו לסיים את התואר.

ועדת הקבלה יכולה להחליט אחת משלושת האפשרויות:

א. דחייה של המועמד.

ב. קבלה על תנאי לשנתיים, שבסופם התלמיד יעמוד לבחינה חוזרת בפני ועדת הקבלה, שתעריך גם את התקדמותו המחקרית, ואז תקבל אותו כתלמיד מהמניין, או תדחה אותו. לימודי תואר שלישי של אחד כזה ימשכו לפיכך שנתיים יותר מהממוצע. משמעות הדבר שכר לימוד של שנתיים נוספות.

ג. קבלה כתלמיד מן המניין.

בנוסף התלמיד צריך שיהיה לו מנחה שמסכים לקבל אותו לעבודה המעשית לתזה.

לא קל!