כתבתי פוסט אישי שכותרתו וידוי, שבו אני הולך לפרוס בפניכם דברים נסתרים על עברי. עמדתי לפרסמו היום, אך מכיוון שהפוסט הנוכחי חשוב יותר, דחיתי אותו לפעם הבאה. סליחה הדרמטיות ועל המתח - רק שתדעו שיש למה לצפות.
כל פעם שאני כותב משהו כמו למשל הפוסט על האמיתות של סיינטיפיק יוטיוב, מסתבר כי דברי פוגעים באנשים מסויימים, שרואים באמונותיהם אמת מדעית - גם אם היא בהחלט אינה מדעית, על פי כל העקרונות של המדע. נכון, המדע אינו כל האמת - אבל הוא הדבר הכי קרוב לאמת. אז במקום שיתייחסו לדברי בצורה עניינית הם מתייחסים אליהם בצורה רגשית. ואולי אם במקום להעלב, לו לפחות היו קוראים בעיון את כל דברי ולא בצורה סלקטיבית - אולי היו מגיעים למסקנה שאין כאן פגיעה אישית בשום פנים ואופן. אבל כזכור לכם, המוטו של הבלוג הוא: עובדות אינן נעלמות כאשר מעלימים אותן. יגידו שאני חוזר על המשפט הזה כמנטרה, אז שיגידו. עובדות לא תמיד נעימות לעין ולאוזן. אני לא כאן כדי למצוא חן בעיני מישהו.
ובהקשר לכך אחזור על החידה שכבר כתבתי בפוסט אחר, ולא באה על פתרונה:
אין לי במה להתגאות במכשיר הסלולרי שלי, שהוא רק מכשיר דור 3 וחצי רגיל. וכן, אני יודע שהיום מכשיר כזה ממש לא נחשב. ומי שיש לו כזה נחשב לדינוזאור ממוזיאון העתיקות.
ומה אפשר לעשות במכשיר שלי? לדבר, לשמוע ולדבר. היי זה טלפון, שכחתם?
וחוץ מזה יש לו מצלמת סטילס וּוידאו לא רעה בכלל, שאני צריך להתאמן כדי לזכור שיש למכשיר דבר כזה, ושאני יכול לצלם כמעט כל דבר - במקום המצלמה הדיגיטלית המשוכללת שלי. ובכל זאת כשאני רוצה תמונות איכותיות, אני מצלם במצלמה דיגיטלית איכותית.
ובטלפון שלי יש גם כרטיס זיכרון ומערכת השמעה אודיו לא רעה של מאות קטעי מוסיקה שכבר צברתי.
ויש לו גם אפשרות לגלוש באינטרנט בנפח נמוך. אבל אני כמעט מסרב לעשות זאת, כי יש לי אצבעות גסות מדי שלא כל כך מסתדרות בהקלדות על לחצנים קטנים, כי אני לא סובל מסכים קטנים, ומשום שיש לי מחשב מיני נייד שיש לו מסך אחלה, וממנו גם הרבה יותר זול לגלוש מאשר בחסות חברת הסלולר הגזלנית שלי.
ויש לטלפון שלי עוד פונקציות שעדיין לא התעמקתי מה הן, ומה יוסיפו לחיי...
אז כאמור חוץ מטלפון, אני מסתובב עם התיק שלי שמכיל מצלמה דיגיטלית משוכללת ומחשב מיני קל משקל. אויש, איזה אדם פרימיטיבי שאני.
ואני כל כך פרנואידי שיגנבו לי את הטלפון הנייד שלי (שמי בכלל צריך אותו כשיש היום סמרטפונים?) שבטלפון שלי צריך להקליד שני קודים - אחד להפעלת הטלפון והשני להפעלת ה-SIM. ובעצם באמת מה כל כך צריך להיות לי אכפת לאבד אותו (זה לא סמרטפון)? אבל היי השתגעתם? בטלפון הזה יש את כל רשימות הכתובות והטלפונים, ויש בו את כל יומן הפגישות שמזכיר לי מתי ואיפוא אני צריך להפגש עם מישהו, שבעצם הייתי מת לשכוח אותו. ויש בו כאמור למעלה מ-400 קטעי מוסיקה שהורדתי בדם יזע ודמעות. ויש בו תמונות שאגרתי בזיכרון. אז מה אתם חושבים, שאני מעונין לאבד את כל זה, אם לאיזה מסתנן מסכן יחשק לגנוב את הטלפון המסכן שלי? כנאמר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.
ואתם בוודאי אינכם מבינים איך יכולתם לחיות מבלי יכולת להוריד אפליקציות כל היום. ואני כבר קשה לי לחיות עם עדת זומבים מסביבי, ששכחו איך לשוחח, ומתעסקים וחופרים בסמרטפונים שלהם כל היום. כולם כבר הפכו לסוציומאטים מהלכים ויושבים כמו רובוטים עם מכשירים ואוזניות.
ונתעלם כאן מהשאלה עם הקרינה הנפלטת מהמכשירים שלנו גורמת לסרטני דם או סרטן מוח, או סרטן אשכים (למי שחושש מסרטן באשכים יותר מאשר סרטן במוח) - הרי חברות הסלולר עומדות בתקנים ומספרות לנו שאין ממש הוכחות נסיבתיות, כמו שאין הוכחה מדוע ברחוב עם אנטנה כלשהי מתים בו מסרטן פי- 50 יותר מאשר במקומות אחרים, כמו שכל מי שמת מהקישון - מת בסֵיבה טובה ובריאה. גם אם נלקה בסרטן, סטיסטיקאי המועסק בידי עורך דין ממולח יאמר לנו שמנין לנו שלא לקינו במחלה בשל עשן המכוניות, או מחומרי המזון התעשייתי שאנחנו אוכלים. גם, למי שמפטפט בסלולרי במקום סגור (כמו באוטובוס או מכונית) וליושבים לידו במרחק מטר וחצי (ויתכן שיותר) - יש כנראה מה לדאוג (הקרינה עצומה!). ובכלל זה נורא מעצבן לשמוע במשך חצי שעה שיחות קולניות של אנשים: " מאמי, את סתם כועסת, את לא מבינה ש ... את שוב עושה לי את זה ...).
אבל מה זה חשוב? - כולנו, נראה שמכורים למכשיר הזה, עם סרטן או בלי סרטן.
אז ניסיתי לחשוב מה באמת חשוב כל כך במכשיר הזה שממש כל כך קשה בלעדיו.
רשימת כתובות וטלפונים? - אפשר ביומן או בפנקס
תמונות? - אפשר גם מצלמה
מוסיקה? - אפשר גם מכשיר MP3 או דיסקמן (זוכרים מכשיר כזה?)
אינטרנט?- אפשר גם מחשב או טאבלט.
אבל טלפון נייד? -אין לו תחליף, מדוע? זאת תוכלו לראות בסיפור הקצר שאספר לכם כאן.
לפני מספר שנים, אולי כחמש עשרה, נסענו רעייתי ואני לבקר את אמא שלה בבית אבות מחוץ לעיר. כשחזרנו חזרה, התחיל לרדת שלג בירושלים. וכדרך ימים ימימה, תמיד יש אחדים שנוסעים באיזה טרנטה מקרטעת (ולא שאני נוסע ברכב ארבע על ארבע, או בפרארי), נתקעים וחוסמים את הדרך. והשעה שתיים בצהריים, ואחר כך שלוש, שלוש וחצי - ובארבע סוגרים את המעון של הבת. מה יהיה? איך נודיע משער הגיא לגננת, שאנחנו תקועים? ואיך נבקש מאחד ההורים, שיקח אליהם את הבת?
הגענו לגן המעון מעט לאחר חמש. שערי הגן נעולים. שום הודעה אינה מודבקת לשער. איפוא הבת? נוסעים הביתה בחרדה, ומתחילים לטלפן מהורה להורה בדף הקשר. כי הגננות אינן עונות...
למחרת מיהרנו לרכוש שני טלפונים סלולרים מגושמים מהדור הראשון.
אז לאחר מחשבה מעמיקה, הגעתי למסקנה שהכי חשוב בסלולרים היא האפשרות לשוחח בזמן חרום. את כל השאר, אפשר לעשות גם באמצעים אחרים.
ולגבי הסמרטפונים? היום כשמחכים בתור לרופא, או במשרד הפנים, אנשים כבר לא משוחחים כמו פעם ומספרים על הצרות שלהם. כולם אילמים, שקועים בסמרטפונים המרצדים שלהם.
וזה מהימים שבהם שלשלו אסימון:
תוספת עריכה
במקביל פרסמתי פוסט בבלוג דע-א-קטואליה, על מה ניתן ללמוד כאשר פוסט שלך מגיע למומלצי נענע, וכאשר פוסט אחר שלך בנושא הסכנות בהטפות של יורופסקי, גם הוא הופך השראה לנושא החם בישרא.
את מה שלמדתי מתגובות הקוראים, ניתן ומומלץ לקרוא כאן.
באחרונה פרסמתי את הפוסט הזה ואת זה שהיווה השראה לנושא החם, והיו אלה בנושאים שהרגיזו כרגיל אי אלה אנשים. וחלק מאנשים אלה פרחו מהקן והלכו לחפש קינים אחרים, ולמרות שבאופן רשמי הם כבר מחרימים את הבלוג הזה, הקדשתי להם במיוחד את השיר הזה שבפוסט הקודם.
וכמו שאני מביא כאן סידרת פוסטים בנושא חשבון נפש. פרסמתי גם פוסט של חשבון נפש בבלוג השני שלי בנושא "האם אני אנטישמי" והפוסט הזה הגיע למומלצי עמותת ישראבלוג.
לא הצלחתי להוריד את התמונה שבהמלצה, אבל תוכן ההמלצה הוא:
ובינתיים למרות שגם פוסט זה הרגיז, במרבית המקרים התגובות שם הן טובות יחסית בינתיים. אך זה נובע כנראה מצנזורות כמו אינטרנט רמון *, ולא משום שהאוכלוסיה המסויימת הזו החלה להיות פתאום תרבותית.
* ראו : את השורה הזותגובה אחרונה של Olam ב-20/9/2012 05:13שתל סוכן בשם Olam, כנראה מאינטרנט רמון, כפי שניתן היה לראות בתחתית הפוסט למספר דקות. (הרי אני פרסמתי ב- 24/9/2012 14:36, אז כיצד הופיעה תגובה מה-20.9? ) למרות שמחקתי אותה (ובה היה כתוב גם "על הפנים"), זה כבר ימנע מעלמים תמימים ועלמות חסודות להיחשף לדברי התועבה כאן.
וכעת אחזור לסידרת הפוסטים שבין כסה לעשור בנושא "גם אלף צומות לא יכפרו!".
בימים אלה נזכרתי במעשה אמיתי שלא קרה אתמול, אך קרה גם קרה.
מדובר במשפחה בעלת שבעה אחים ואחיות, שאחת האחיות חלתה בסרטן חשוך מרפא, והדרך היחידה להצילה היתה השתלת מח עצם. המשפחה נבדקה, ורק לאח אחד היתה התאמת רקמות - הוא היחיד בעולם שיכול היה לתרום מח עצם לאחותו.
והוא בתחילה לא רצה, כי לא היה ביחסים טובים עם אחותו וכנראה שגם פחד. כשהסבירו לו כי מדובר בתרומת דם רגילה וכי אם לא יתרום הרי הוא גוזר דין מוות על אחותו - הוא נעתר לבסוף (גם בגלל לחץ המשפחה).
החולה החלה בסדרת הטיפולים שתחסל את מח העצם שלה (ללא אפשרות של חזרה אחורה), כהכנה להשתלה. אבל ביום המיועד, אחיה סרב לתרום, למרות התחייבותו הקודמת. בזה הוא גרם באופן ישיר למותה תוך ימים מספר.
כיצד יכול מי שנקרא אדם לגזור על אחותו, בשר מבשרו גזר דין מוות?
אין זה שונה מרצח בכוונה תחילה, ולמרות זאת החוק אינו מושיבו בכלא.
ואני חושב איך האדם הזה מסוגל להמשיך לחיות? איך בכלל יש אנשים כאלה? האם אי פעם הם עושים חשבון נפש? האם יש בהם איזושהי חרטה? ויש לי הרגשה שלאדם כזה לא תהיה אף פעם חרטה אמיתית.
אדם כזה (ובמיוחד שהוא מנהל אורח חיים מסורתי) לא יכפר על מעשיו גם באלף צומות.
רוצח בדם קר, חלאת אדם שאין לו אלוהים ואין לו מחילה ...
האם יש מישהו כאן שחושב שיש לו מחילה?
ובכלל כדאי אולי לכולנו לבחון, האם בסופו של חשבון נפש, כל מעשינו ראויים למחילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
שאינם מבינים שבחיים
