בעקבות תגובות לפוסט הקודם, אקדיש את הפוסט הזה למוסר ולאתיקה בעולם המחקר.
בקורס שעוסק בעיקרו בהנדסה גנטית, אני מקדיש מספר שעות לחרדות של הציבור מחד ולאתיקה מאידך. במסגרת זאת אני מספר לסטודנטים על הצעתו של סטודנט לתואר שני, שנאמרה במסגרת הקורס הזה לפני מספר שנים.
הדבר קרה כאשר הסברתי לסטודנטים את העבודה הסזיפית הדרושה לאנליזות של חיות שהונדסו גנטית, כדי לאתר ולבודד את אותן החיות שבהן הצליחה החדרה של גן זר, מתוך החיות שבהן לא היתה הצלחה.
בפשטות אסביר כאן שכדי לאתר את החיות המהונדסות יש צורך לבצע בדיקות גנטיות של הדנ"א שמתקבל מדגימת דם של כל חיה, כדי לבחון אם היא נושאת ומבטאת את הגן הרצוי.
הסטודנט שראה כמה מורכבות הבדיקות ושהן גוזלות זמן רב, הציע הצעה "גאונית" בשיא הרצינות. הוא שאל מדוע לא לצרף לגן שאותו אנחנו רוצים לבטא בחיה גם גן עמידות לגז עצבים.
נתעלם מכך שאין גן עמידות לגז עצבים במציאות, אבל הרעיון של אותו סטודנט היה שכל חיה שבה תצליח המניפולציה הגנטית יתבטא לא רק הגן הרצוי, אלא יחד איתו היא תהיה עמידה גם לגז עצבים ולכן ניתן יהיה לעשות סלקציה. אז נניח שבניסוי נולדו 50 חיות ורק 5 מהן הונדסו בהצלחה - התלמיד הציע לשחרר לחדר החיות גז עצבים ואז לאחר סלקציה כזו, 45 חיות תמותנה וישארו רק 5 החיות הרצויות.
בכל קנה מידה זה נשמע מזעזע, אבל לא את אותו התלמיד, שמאז הספיק לסיים את לימודי תואר שני ותואר שלישי וכיום נמצא בארה"ב בהשתלמות פוסט-דוקטורט.
האיש הזה אמנם לא יוכל לבצע נסיונות כאלה על חיות בגלל פיקוח קפדני בכל מוסדות האקדמאים בארץ. אבל עם ראש כזה מי ישורנו? מסתבר שדוקטור מֶנגֶלֶה יכול לצמוח גם אצלנו.
