בפוסט הקודם כתבתי על אופנת הנצחה של שמות בבלטות אשר בשבילי הליכה. מסתבר שיש גם דרכים מקוריות נוספות.
רוב התרומות מצויינות בשלטים. כידוע במילא 99.99999% מתעניינים בשם התורם כבקליפת השום. מי חוץ מהמשפחה קורא ומתייחס לשמות המתנוססים על שלטים?
אביא לכם דוגמה. מעבדה מסויימת נתרמה על ידי:
ואתם יכולים לראות את השלט בכניסה למעבדה, בקיר שלפני הדלת. ליד כל דלת במסדרון מוצב שלט כזה של תורם. למשל בדלת שליד ניצב השלט הזה:
כלומר, לכל תורם נאמר שהוא תרם מעבדת מחקר. כל תורם קיבל תמונה של השלט שלו וצילום סטנדרטי של אחת המעבדות. שני השלטים הנ"ל אכן ניצבים בכניסות שונות, אבל שתי הכניסות הן לאותה מעבדה - לכל מעבדה יש שתי דלתות כניסה.
זה קצת בעייתי , לא? כי, למעשה יצא שלכל מעבדה יש שני תורמים. האם התורמים יודעים על זה? המוח הפילנטרופי ממציא לנו פטנטים. אנשי המעבדה אינם יודעים מי הם התורמים האלה, הם לא פגשו בהם אף פעם. גם אף אחד במילא אינו שם לב לשלטים.
אבל יש מעבדה אחת חריגה לחקר מחלת הלויקמיה. בכניסה אליה מוצב שלט גדול יותר שעליו כתוב:
כאן כבר יש לנו שכלול. התרומה היא אינה עבור מעבדה אלמונית, אלא עבור מעבדה העוסקת בחקר הלויקמיה. מדוע התרומה היא עבור מחקר בלויקמיה? כפי שאתם וודאי רואים בתמונה, המעבדה היא על שם צעיר שחלה בלויקמיה ונפטר בגיל 25. שמו יונתן גביש והוא בן של אחד הבכירים בחברת צ'ק פויינט. כלומר, הפטנט כאן הוא גם הנצחה וגם הוצאה מוכרת למס של חברת צ'ק פויינט, וגם פרסומת לא רעה לחברה. כמובן שהשלט הזה מוצג במקום בולט יותר.
אבל אפשר גם אחרת. אפשר להנציח בן משפחה באופן אחר. באותה מחלת הלויקמיה חלתה ילדה שנפטרה מהמחלה בגיל 12. המשפחה היקרה שלה הקימה קרן המעניקה מדי שנה מספר מלגות עבור דוקטורנטים וחוקרים צעירים בתחום הלויקמיה. שניים מתלמידיי זכו במלגה כזו בחמשת השנים האחרונות. הצעות המחקר והבקשות למלגה נבחנות על ידי ועדת מומחים מקצועית, אשר בוחרת בשלושה- חמישה חוקרים צעירים מצטיינים לקבלת מלגות. המלגות מוענקות בטקס שאליו מוזמנים מקבלי המלגות ומשפחתם, המנחים של החוקרים הצעירים, חברי הועדה המקצועית וכמובן משפחת התורמים.
בתחילת ההתכנסות כיבוד, לאחריו מצגת של משפחת הילדה וסיפורי המשפחה על הילדה לפני ובמשך מחלתה. טקס מרגש עד לדימעה. לאחר מכן מקבלי המלגות עולים אחד לאחר השני ומציגים את מחקרם. ואני חושב שבוודאי למשפחה רגשות מעורבים, כשהיא שומעת מחד על התקדמות המחקר והטיפול בלויקמיות, ומאידך ההתקדמות הזו לא תחזיר להם את בתם ואחותם. לחשוב שכיום, יתכן מאד שהילדה הזו הייתה ממשיכה לחיות, כי כיום הסיכוי למרפא של המחלה בילדים עומד על שמונים אחוז. לחשוב שהילדה הזו, אם היתה יכולה לקבל אז את סוגי הטיפולים הזמינים היום, הייתה יכולה להיות היום בגילי. הטקס מסתיים בהענקת המלגות. כל זוכה מקבל מעטפה עם צ'ק בסכום מכובד. בטקס הזה המשפחה מעניקה גם לכל המשתתפים חוברת שהפיקו - חוברת המציגה אלבום משפחתי לפני ובעת המחלה, מכתבים וציורים של הילדה, תאורי המשפחה שליוו את מחלת ביתם, ועוד. בחוברת כותבת המשפחה את המשפט "זהו פרק בחיינו שהעבר שלו ממשיך להיות הווה". וזאת הילדה המוצגת בכריכה של החוברת:
כאמור הילדה הזו לו חיה, הייתה יכולה להיות בת גילי. וכשקוראים ומעיינים בחוברת עולות הדמעות, והחיים מקבלים פרופורציה אחרת.
האם אין זו דרך הנצחה נפלאה, העולה על כל שלט על בניין, חדר, או שביל לבנים?
איזו משפחה נפלאה זו.
אז יש שמסתפקים בשלטים, אבל אפשר גם אחרת:
זוהי תרומה של אמנית - מייצג מאחורי ויטרינה בשטח שהוקצה במיוחד. וזה מה שמצויין בשלט של היצירה:
כל העוברים ושבים במסדרון הראשי של בית החולים נעצרים, מסתכלים בפליאה וקוראים את השלט. אז אפשר גם פילנטרופיה אחרת...
נ.ב.
תוצאות השרביט האסטרולוגי והשאלונים שנשלחו אליי במייל מתחילים להצטבר. תודה לשולחים ולעוני השאלון. עדיין אי מספיק תגובות לעיבוד סטטיסטי ומצפה לעוד. התוצאות עשויות להיות בהחלט מעניינות. למי שרוצה להיזכר אפשר לקרוא כאן וגם כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה
