חשיבה חופשית

אתחיל בהקדמה קצרה. כשבוע שאינני בקו הבריאות - תקפה אותי הצטננות כמו רבים מעם ישראל. שבוע שממש לא בא לי לכתוב ורק אתמול פרסמתי פוסט בנושא "לא רק אנשים משקרים" בהשראת הנושא החם. פרסמתי אותו אתמול - ערב לפני שהוחלף בנושא החם העכשווי ולכן הוא לא הספיק להיות משוייך. וכיוון שאני משתדל לכתוב כאן בקצב של לפחות פעמיים בשבוע, הרי אני מפצה אתכם בפוסט נוסף ומי שלא הספיק לקרוא את הקודם הרי ניתן לקוראו כאן. 

ההשראה לכתיבת הפוסט הנוכחי היא מותו ללא עת של רופא הנשים של רעייתי שיִלֵד את בני כמעט כנגד כל הסיכויים.

המפגש של שלושתנו התרחש במעבדת המחקר שבה רעייתי ואני עבדנו במסגרת הדוקטורט. רופא הנשים הצעיר והמבטיח הזה הצטרף אף הוא למחקר במעבדה במסגרת לימודי תואר דוקטור נוסף שלו - דוקטור לפילוסופיה.

כפי שכבר כתבתי בפוסט קודם,  המעבדה הזו עסקה בחקר שיליית אשה וכמובן שנחשפנו לכל מיני סוגי בעיות פוריות. בדיעבד נראה שהידע הנרחב של רעייתי ושלי בבעיות פוריות פגע בעצם בפוריות שלנו עצמנו. שלושה-ארבעה חודשים לאחר הפסקת לקיחת הגלולות ואי- כניסה להריון, אותו חברנו הרופא רמז לנו נמרצות שכדאי להתחיל אצלו בבירור ובטיפול הורמונלי.

ואכן, אנחנו שכל כך היינו מודעים לבעיות פוריות וסיבתן עברנו כל סוגי הבדיקות האפשריות. כשאני אומר אנחנו הכוונה גם אלי. הרי 40% מבעיות הפוריות מקורן בגבר ולא באישה. הבדיקות של שנינו נמצאו תקינות ללא סיבה נראית לעין. עברנו חודשים של טיפולים הורמונלים לביוץ, הזרעה מלאכותית, בדיקות פולשניות, ניפוח חצוצרות ומה לא. אבל הריון לא היה לנו.

רופא נשים ידוע אחר המומחה בהפריית מבחנה, שגם הוא השתלם במעבדתנו, כבר יעץ לנו להתחיל בהפריית מבחנה והתנדב לעשות זאת כמובן עבורינו ללא תור. כיוון שהיינו חודשיים - שלושה לפני הנסיעה לפוסט דוקטורט לארה"ב, לא התחלנו בתהליך הפריית מבחנה ולמעשה הפסקנו כל טיפול.

והנה ככה סתם ללא שום טיפול, שבוע לפני הנסיעה, גילינו שזוגתי בהריון.

הגענו לארה"ב וכמובן שמיד הסדרנו את הביטוח הרפואי ובהמלצת חבר ישראלי הגענו לבדיקה במרפאה של רופא נשים - ישראלי לשעבר. כשחזרנו לארץ התברר שאותו רופא הוא אחיה של חברה טובה של חברתה הטובה ביותר של זוגתי ואנחנו לא ידענו. 

הכל היה תקין והאושר גדול, עד שהחלו כאבים לאחר כשישה שבועות. הכאבים הלכו והחריפו אך זוגתי סרבה בתחילה לפנות למיון. בעצם היא הרגישה שהיא עומדת לאבד את ההריון ורצתה להדחיק זאת. אבל כאשר התעלפה פעמיים ברבע שעה, לא שהיתי יותר לבקשותיה ותחינותיה והזמנתי אמבולנס טיפול נמרץ שהוביל אותנו לבית החולים, היישר לחדר הניתוח.

בחדר הניתוח פגש אותנו רופא הנשים שלנו שהוזעק למקום. האבחנה הייתה הריון מחוץ לרחם ושהגענו כמעט בדקה התשעים. היא איבדה למעלה מליטר וחצי דם בדימום פנימי, חייבים לנתח מיד ולסיים את ההריון כדי שלא תקפח את חייה. 

הריון חוץ רחמי באיור רפואי מן המאה ה-17, מקור ויקיפדיה

ואני בארץ זרה, בהלם תרבותי, עדיין לא התאקלמנו, בקושי ריהטנו את דירתנו השכורה, ממתין לבדי שעתיים וחצי מחוץ לחדר הניתוח. ממתין בחשש לסיום הניתוח ולרופא שיצא ויאמר שעכשיו הכל כבר בסדר.

הזמן זחל בעצלתיים  עד שהרופא יצא אלי ואמר: "הניתוח עבר בשלום. אכן זה היה הריון מחוץ לרחם. היה זה עובר זכר מושלם להפליא (בדקנו זאת בקפדנות!), רק שהוא "סרב" לעזוב את החצוצרה והתחיל להתפתח שם במקום ברחם. כואב הלב אך נאלצנו לסיים את חייו ולהרחיק אותו יחד עם החצוצרה. אישתך נותרה עם חצוצרה אחת." ועל שאלתי הוא ענה:  "למרות שזה אפשרי באופן תאורטי, סיכויי הכניסה להריון תקין נוסף אינם גדולים". 

למעשה המסקנה של הרופא נאמרה בלשון המעטה. הסטטיסטיקה הרפואית אומרת שסיכויי הכניסה להריון לאחר הריון כזה מחוץ לרחם עם חצוצרה אחת פוחתים פי-15. ומה זה אומר לגבי זוג כמונו שהתקשה בכניסה להריון הראשון?

יותר מכך, הסטטיסטיקה הרפואית אומרת שכ-40% מההריונות החוזרים לאחר מקרה אחד של הריון חוץ רחמי בחצוצרה - סופם להסתיים בהריון נוסף כזה. כלומר, לאבד את החצוצרה השניה ולהגיד יפה שלום לאפשרות של הריון נוסף. זוהי בוודאי סטטיסטיקה מדכאת.

אני זוכר את השיחרור מבית החולים לאחר שבוע, החזרה של רעייתי לעבודת פוסט דוקטורט מאומצת, הקבלה של המכתב מחברת הביטוח שהם אינם מאשרים את כל עלות הניתוח ושעלינו לשלם לרופא מכספנו יתרה של 850 דולר. ראוי לציין שלאחר ערעור שהגשנו ושלא התקבל, אותו רופא ישראלי חס עלינו וּויתר על שכרו זה. יש רופאים שהם בני אדם.

שנינו פנינו לעבודה מאומצת שהשכיחה מאיתנו את הכאב והרצון להריון חוזר לזמן מה. והנה לאחר כשנה וחצי  - כפתור ופרח, הריון בקלי קלות ללא טיפול וללא מאמץ. כמובן שנאלצנו להתמודד עם החשש הקיים שיתכן וגם הריון זה יסתיים באופן טרגי כמו הקודם, אך הוא התנהל כראוי והסתיים בלידת בתי הבכורה שבוע לאחר המועד הצפוי.

אני זוכר את הצירים, את הנסיעה במכונית אל בית החולים בשלג שלפני קריסמס, חושש שאתקע בשלג. זוכר גם את ירידת המים ממש כשהגענו ללובי של בית החולים. את רופאנו הישראלי לשעבר שהגיע ליילד ושנזף במיילדת מדוע התמהמהה להזעיק אותו מהבית לאחר ירידת המים. זוכר את כאבי השרירים שקיבלתי אני, בבטן שלי, מרוב הזדהות וצעקות המילדת  PUSH PUSH - לאחר לידה שנמשכה למעלה משתים עשרה שעות. זוכר את המקל העטוף בצמר גפן ספוג במים שהותר לי להעביר תדיר על שפתיה של רעייתי, הצמאה והכואבת.

אני זוכר שהרופא מודיע לי שאם לא תלד תוך רבע שעה ההריון יסתיים בניתוח קיסרי. חדר הניתוח כבר נערך. שמעה זו הינוקא ויצאה מיד - הגיחה לאוויר העולם זערורית וכחולה. בעצם לא כל כך זערורית -  במשקל של 4 קילו מאתיים.

לאחר שניה על בטן זוגתי, מסרו אותה לידיי ואני שחששתי שבוודאי יקח לי לפחות שלושה שבועות להרגיש תחושות של אבא, חשתי אליה אהבה מיידית. הקטינה, ראשה עטוף בכיפה גדולה לבנה, התבוננה אל עיניי והדבר הראשון שעשתה הוא לשלוח את ידה הקטנה לכיס חולצתי ולאחוז בארנק. "כבר את מסמנת לי את הבאות" אמרתי לה בחיבה.

חזרנו למולדת ביום הולדתה הראשון של בתי, ולאחר שנתיים החלטנו על הריון נוסף שהגיע בקלי קלות ללא כל טיפול. רעייתי שהייתה בטוחה שגם לידה זו תמשך זמן רב (כמו הראשונה) חזרה הבייתה בערב, בדיוק ביום הלידה הצפוי - אומרת לי באדישות שהתחילו לה צירים. שתבינו, מקום עבודתה בסמוך לבית החולים. שאלתי כל כמה זמן והיא ענתה - כל שלוש דקות. נכנסתי ללחץ ולה יש זמן. מסרנו את הילדה במהירות לחברינו השכנים והיא רוצה לעשות קודם אמבטיה. איימתי עליה, לא אמבטיה ולא קישקושים, ושאם היא אינה רוצה שאני איילד אותה בעצמי בבית או בדרך - מוטב שנזוז מיד וטסתי איתה לבית החולים, מרחק נסיעה של 35 דקות.

בבית החולים הכניסו אותה בדחיפות לחדר הלידה עם פתיחה של חמש אצבעות כמדומני, אולי יותר, ואותו רופא נשים ז"ל שהזכרתי בתחילת הפוסט הוזעק לחדר הלידה. מזל שהוא היה כזה המצוייד ברדאר במכוניתו ושהיה נוהג דרך קבע במהירות של  150 קמ"ש לפחות. הוא הגיע ממש בדיוק בזמן. בננו הזריז נולד לתוך כפות ידיו של הרופא תוך כפחות משעה לאחר שהגענו לבית החולים. 

אז כל הסיפור הזה התחיל לזכרו של רופא הנשים שהלך לעולמו ושהזכרתי בתחילה, אבל יש לו ערך מוסף חשוב לכל אלה שיש להם בעיות או עוברים טיפולי פוריות. אמנם לעיתים יש הרבה סיבות אובייקטיביות, אבל המקרה שלנו מעיד על כך שהכל היה רק בראש.

ואולי סיפור זה יעודד זוגות רבים אחרים. יש סטטיסטיקה ויש גם כמעט כנגד כל הסיכויים.