חשיבה חופשית

ישראליות/קנקן התה

 
אֶתְמוֹל וְהַיּוֹם בָּלַעְתִּי נְאוּמִים שֶׁל

מְדִינָאִים וְאַרְכִי פַּרְלָמֶנְטָר

שְׁמַלְץ* טָחוּן מְתֻבָּל בְּ

חָרִיף מְעֻפָּשׁ

עַד שֶׁבָּא לִי לְהָקִיא.

תַּרְגִּילֵי סֵדֶר שֶׁל

שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה דַגְלָנִיּוֹת 

וְדַּגְלָנִים

הֵמֵסּוּ אֶת לִבִּי.

כַּנִּרְאֶה אֲנִי עֲדַיִן

יִשְׂרְאֵלִי

לְלֹא תַּקָּנָה

תָּמִיד.

*  שְׁמַלְץ - שומן עופות (ובעיקר שומן אווזים). שם נרדף לקיטש או קלישאה.

פארקלייבט (צמודות)/קנקן התה

אינני יודע מדוע אבל נראה שאווירת נוסטלגיה רצינית נפלה בפוסטים שאני קורא בימים האחרונים כאן בישרא.

אצלי כשמשתלטת נוסטלגיה אני חוזר לשירים ממחוז ילדותי. כשהאזנתי השבוע למשהו ביוטיוב, משהו החזיר אותי (קוראים לזה אסוציאציה) לשיר

Reflections of My Life 

 השיר הפופולרי היפה והעצוב הזה נכתב ובוצע על ידי הלהקה הסקוטית מרמלדה בשלהי שנת 1969 . הוא נוגן בפסי קול של מספר סרטים וביניהם בקליפ של החיילים המשוחררים ממלחמת וייטנאם. המלחמה אולי הכי טראומטית שעברה על ארה"ב.

והקליפ הזה מחזיר אותי אחורה בזמן. אני ניצב בכוח המשמר על שיירת הנשיא ניקסון  שעברה ברחוב ירושלמי, כחוצץ לקהל. הקפיצו אותנו במהלך קורס פראמדיקים בשרות הצבאי. ראיתי אותו אז פנים לפנים. 

ובמסע היוטיובי בגרסאות השיר השתקפויות חיי, מצאתי נוסטלגיה מהממת בראי הזמן (מצאו את ההבדלים):

 מרמלדה 1969

 מרמלדה 1992

מרמלדה 2009

ומה שעושה לי השיר הזה אני יכול להביע רק בשיר. 

 השתקפויות/קנקן התה

אֲנִי מִתְמַכֵּר לְשִׁיר

רֶגַע חוֹזֵר לִמְחוֹזוֹת יַלְדוּתִי

רֶגַע מִתְבַּגֵּר

סוֹבֵב הַתַּקְלִיט

לָמָּה הַשִּׁירִים הֲכִי יָפִים

הֲכִי עֲצוּבִים?

נוֹסְטַלְגְּיָה בְּעוֹלָם אַכְזָר

בַּמַּרְאָה מִשְׁתַּקְּפִים 

דִּמְעוֹת עֵינַי

תוספת עריכה:

http://www.mouse.co.il/CM.shows_item_show,408,208,26183,.aspx

בפוסטים האחרונים הזה והזה צירפתי ציורים חדשים שלי. לאחר שתיקה של שנים ארוכות בתחום, חידשתי פעילות זאת. אולי המצב שנקלעתי אליו באחרונה הוציא את השד הכלוא מהבקבוק - דרך להתמודדות, כמו גם כתיבת שירה שמצאה עד לאחרונה את מקומה במגירה. רק לאחרונה העזתי לפרסם מעט מהשירים והפרוזה שכתבתי במסגרת פורום ספרותי אינטרנטי - תחת הכינוי קנקן.

בחיי היומיום אני עוסק במדעים המדוייקים - הרחוקים כשנות אור מהאמנות. כבר כתבתי כאן פעם פוסט מדוע בחרתי להיות מדען ולא לעסוק באמנויות.  הנה כאן קטע ערוך מתוך הפוסט ההוא:

המורה לאמנות

בעברי ציירתי, גילפתי יצירות עץ, פיסלתי בחֵמר וגבס. אפילו יצרתי דברים ביזאריים. כמו ציורים על צדפים שהייתי אוסף בחוף הים, ובסיום מצפה אותם בלכה שקופה. הצדפים המצוירים היו מאד מבוקשים, אך היה לי קשה להיפרד מהם.

חשבתי שיש לי עתיד באמנות, בעיקר בציור, אך לא כך חשבה המורה שלי בתיכון לאמנות. מורה בוגרת בצלאל. לקראת סיום סמסטר הלימודים, נהגה אותה מורה לזמן כל תלמיד ותלמידה אל מרומי הקתדרה שלה בכיתה כדי להציג בפניה את תיק העבודות האישי. כאשר הגיע תורי, הצגתי בפניה בחדווה את בבת יצירותיי. לאחר עיון בהן, קראה המורה לשקט בכיתה והכריזה " אני רוצה שתתבוננו בציורים האלה" והציגה אותם בפני הכיתה, אחד אחר השני. " אתם רואים אותם? לבחור אין כישרון, אך הוא משתדל ויוצא איכשהו משהו סביר ".

נעלבתי עד לעמקי נשמתי. רק משהו סביר? לא יותר מזה ? היא העניקה לי ציון 80 ולמעשה הוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים. הרי במורה בוגרת בצלאל לא מזלזלים.

שלוש שנים לאחר מכן , אחותי לומדת אצל אותה מורה. אחותי שתחייה לא מסוגלת לצייר, אפילו פרח. גם ילד בן שלוש מקשקש טוב יותר ממנה. לכן, היא פנתה אלי בתחנונים שאעניק לה בהשאלה את ציוריי שהכנתי בעבר לאותה מורה. כשחזרתי מהצבא לחופשות היא ירדה לחיי, כדי שאשלים לה כמה ציורים נוספים. נו, מה לא עושים למען אחות מפונקת.

לקראת סיום הסמסטר, אחותי מציגה למורה את ציוריי "הבלתי כישרוניים" מתיק העבודות שלה. " שקט! " מבקשת המורה מהתלמידים: " הביטו איזה ציורים נפלאים. הבחורה ממש ציירת גאונית. עבודה מעולה – עוד לא ראיתי כאן דבר כזה! " והעניקה לה ציון 100.

תמיד הייתי מודע לכך שהמקצועות ההוּמאניים הם סובייקטיביים. תמיד יש מישהו שאוהב יצירה ואחר ששונא אותה. אבל, כשנוכחתי כי קיים פער כזה גדול בשיפוט יצירה בהתאם למי שמציג אותה - הייתי מזועזע!!! כשנוכחתי שהנחתום כן עשוי להעיד על עיסתו וכי הקנקן עשוי להיות חשוב יותר מאשר תוכנו – נפל האסימון. הגעתי אז למסקנה שהמקצועות ההומאניים כעיסוק לחיים הם לא בשבילי וכי רק במקצועות ריאלים ישנה אובייקטיביות בשיפוט.

אמנם המדע הוא הדבר הקרוב ביותר לאמת, אך לימים נוכחתי שאובייקטיביות מוחלטת אינה קיימת גם במדעים המדויקים. גם כאן יש נסיכים שכל עבודה שלהם, טובה או לא טובה, מתקבלת לפרסום במיטב כתבי העת. ויש מדענים שבזיעת אפם אוכלים לחם. אחד כזה הוא מדען, שהבוס שלו בארצות הברית העיף אותו מהמעבדה - בשל ממצאיו שלא היו מתאימים לדוֹגמה (למקובל). "אתה מביא עלינו קלון" אמר וגירש אותו. היום אותו מדען הוא לא אחר מאשר חתן פרס נובל לכימיה - פרופסור דן שכטמן מהטכניון.

*** 

מסיבות שונות הקפאתי את הבלוג האחר שלי שעסק באקטואליה. למרות הצעת מגיבים לאחד את שני הבלוגים - אני נמנע לכתוב כאן פוליטיקה. אבל אצרף הפעם רק שיר שכתבתי והמבין יבין.

קינת יער

שָׁרָשַׁי נְטוּעִים בְּמַעֲמַקֵּי גִּזְרֵי עִתּוֹנִים

בֵּין עֵצִים וַאֲזוֹבֵי סֶלַע מְהַלְּכִים  

אוֹתוֹת קַיִן

הֶבֶל פִּיהֶם נוֹדֵף הֶבֶל

רֵיחַ רִקָּבוֹן אֱגוֹזִים

וּסְנָאִים מֵתִים

בַּחֹשֶׁךְ -

שׁוֹקֵעַ קָלוֹן עִם

שֶׁמֶשׁ חֲלוּדָה

נִדַּף אֵד הַחֶרְפָּה

אֵין מְנַסֵּר

וְאֵין מַבְעִיר

לעיתים אני שואל לשם מה?

אנרגיה מבוזבזת

במילא לא רואים

ואם רואים - לא שומעים

ואם שומעים -

מבינים את מה שרוצים.

לפעמים אני חושב כי האדם

החיה הכי מטומטמת שיש

אולי החיות בּוּרוֹת

אבל אין נורא מאדם בּוּר ומרושע

שילוב קטלני

מוֹתָר האדם מֵהַבְּהֵמָה.

את הָרֶשַׁע המציא האדם

וכשבא אדם להאיר

קמה אינקוויזיציה להחשיך

ובמרתפיה החשוכים

אפילו השמש מקור החיים

נשרפת בעצמה.