חשיבה חופשית

הפוסט הזה כפי שתבינו מיד בכלל לא היה אמור להכתב ואפילו בשעה שהכל התחיל, בדיוק סיימתי כתיבת פוסט אחר שפרסומו ידחה.

ומעשה שהיה כך היה. מזה זמן רב מגיעים לשכונה שלנו עדת כלבי פרא מהכפר הערבי השכן. הם תוקפים את חיות המחמד ובעליהן ומטילים מורא על תושבי השכונה. שלא לדבר שהם אינם מחוסנים ועשויים לשאת מחלות מדבקות.

אנחנו מתריעים שוב ושוב בפני מוקד עריית ירושלים ובפני המשטרה, שמבטיחים לטפל בבעיה ושום דבר לא קורה.

אז אתמול בערב, זוגתי והבת יצאו לטייל עם הכלבים שלנו. לאחר זמן קצר, בעודי כותב כאן, אני מקבל טלפון בהול בעשר בלילה ממישהי ששמה אורלי. "אשתך נפגעה ושוכבת על הכביש, אתה יכול לבוא לעזור?". בהול שאלתי אותה היכן בדיוק ומה קרה. שאלתי אם היא בהכרה ויכולה לקום. והתשובה שקבלתי ממנה היא שהיא אינה יודעת. בעלה רופא ומטפל בה.

מסתבר שהבת הייתה בהיסטריה וכשקרה מה שקרה היא צרחה והוציאה את כל השכנים במקום מבתיהם. וטוב שצעקה, כי אחרת הייתם קוראים היום כתבה בעיתון: "תושבת ירושלים, חסרת הכרה, נדרסה על ידי מכונית". התלבשתי בחופזה ויצאתי בהול למקום. בדרך לשם הבת מתקשרת שאחזור הבייתה לפתוח את הדלת כדי שתכניס את הכלבים. חזרתי, עוד שלוש דקות מורטות עצבים עד שהיא הגיעה המומה עם הכלבים המבוהלים. הכנסנו אותם לבית ושעטנו למקום האירוע. בדרך הקצרה, הבת סיפרה שתקפו אותן כלבי הפרא מהכפר השכן. הכלבה הגדולה שלנו נבהלה ורצתה לברוח, תוך שהיא מושכת את זוגתי והפילה אותה על הכביש. היא איבדה את הכרתה. הראש בצד המצח זלג דם.

כשהגענו משטרה ואמבולנס כבר היו במקום חוסמים את הכביש. זוגתי שכבה כבר על אלונקה שהייתה בדרך להכניסה לאמבולנס. חיכו לי מפקד האמבולנס והצוות שלו. שאלה ראשונה ששאלתי אם היא בהכרה ואמר שכן. שאלה שניה ששאלתי אם יכולה להזיז אצבעות הידיים והרגליים. התשובה הייתה חיובית. לצוות כבר היה ברור שאני מבין בפגיעות ראש. האם הקיאה שאלתי. התשובה הייתה חיובית ולא מצא חן בעניי. פניתי אל זוגתי ושאלתי לשלומה. היא ענתה יש לי סחרחורת חזקה.

התחלנו לטוס להדסה עין כרם עם סירנה כל הדרך. שאלתי את המפקד האם לא כדאי להביאה להדסה הר הצופים הקרובה למקום האירוע. הוא ענה שלא כדאי כי בהדסה עין כרם יש CT ו MRI במיון, ובהר הצופים לא. וחוצמזה בנסיעה הבהולה של האמבולנס יקח רק שבע דקות להגיע (טוב, זה לקח עשר דקות לפחות). עם שטף דם במוח, כל דקה יקרה.

אבל זוגתי דיברה, מפקד הצוות ביקש שלא יפסיקו לדבר איתה, כדי שלא תרדם. בדרך וגם לאחר שהגענו למיון היא שאלה כל הזמן מה עם הבת. עניתי שהכל בסדר והיא בבית. והיא חוזרת ושואלת איך הגיעה לבית. עניתי שנתתי לה את המפתחות שלי ושכנה ליוותה אותה אל הבית. אבל איך יכלה להכנס היא שאלה לאחר שתי דקות. אל תדאגי חזרתי ואמרתי, נתתי לה את המפתחות שלי. ולאחר דקה, שוב שאלה מה עם הבת. וזה הכניס אותי ואת צוות האמבולנס ללחץ. כי היה בילבול, סחרחורות, ובחילות. וממש לפני שהגענו למיון התחילה לחרחר מתוך רצון להקיא. וזה שהיא ממש אכלה בבית לפני הפגיעה, לא שיחק לטובתה.

בדרך עם כל הלחץ לא שכחתי לשאול את צוות האמבולנס על הטלפון שלה, המשקפיים, והמפתחות לבית ולמכונית. הביאו לי את המשקפיים המרוסקות והעדשה שנפלה. הוציאו מכיסיה את הטלפון והמפתחות ונתנו לי. בדרך למיון נהג האמבולנס יצר קשר עם המיון ומסר להם שהם מגיעים עם פגועת ראש והפרטים שלה שנתתי להם - כדי לחסוך בזמן הקבלה וכדי שיכינו את כל הדרוש.

אבל כשנכנסנו למיון היינו צריכים לחכות יותר מדקה עד שמישהו בכלל ניגש, ואני התעצבנתי וביקשתי לדבר מיד עם מישהו אחראי במיון. שלפתי את נוסחת הקסם - מדובר בפרופסור זו וזו, והיא בתפקיד בכיר זה וזה אצלכם. זה כמובן עשה פלאים, ומיד הזדעקו רופאה ושני אנשי צוות, שאמרו שמערכת המחשב אכן זיהתה אותה כפרסונל. ומה קורה כאשר זה קורה למישהו שאינו פרסונל?

מיד נתנו לה טיפול ראשוני, לקחו בדיקות דם,  והכניסו כניסה לעירוי. מדדו לחץ דם ודופק. הדופק היה נמוך במעט מ- 70 ולחץ הדם גבוה 155/90. וזה לחץ דם גבוה עבור מישהו שיש לו לחץ דם תקין 120/80. וזה לא מצא חן בעיניי. הרופאה התקשרה למוקד לקרוא בדחיפות לנוירוכירורג.

אבל לקח לנוירוכירורג כעשרים דקות להגיע והוא בדק אישונים, מספר רפלקסים, ושאל אותה שאלות כמו מה התאריך היום, מה תאריך הלידה וכדומה.שאל אם אבדה הכרה והיא ענתה בחיוב. מתי התעוררת? והיא ענתה כשהייתי באמבולנס. וזה לא נכון כי היא הייתה ערה כשהגעתי והבת סיפרה לי כשהיא נפלה ואבדה את ההכרה - היא צעקה אמא התעוררי, והיא חזרה להכרה אחרי מספר דקות. סיפרתי לנוירוכירורג שהיא מבולבלת וחוזרת ושואלת אותן השאלות. היא ענתה בטרוניה מה פתאום ושאני מדבר שטויות. ואז הייתי עוד יותר לחוץ. הנוירוכרורג נתן פקודה לבדיקת CT ושיקראו לו לאחר קבלת תוצאות הבדיקה.

היא הגיעה גם חבולה בשתי הידיים. בכף יד אחת היה נראה לי שדרושים תפרים של החתך שנראה עמוק למדי. אבל אף אחד מהצוות הרפואי לא נתן דעתו, כי התמקדו בפגיעת הראש בלבד. לפיכך דרשתי שיגיע גם אורטופד כדי לבדוק שברים או פגיעה בחוליות הגב והצוואר. דרשתי שיגיע גם רופא פלסטיקאי שיתפור את הדרוש. והראשון הגיע לאחר כעשרים דקות נוספות. מישש ובדק התנגדויות בידיים וברגלים וציין שאין פגיעה הדורשת טיפול חירום. שאל אותה אם ומתי קבלה חיסון נגד טטנוס. והיא ענתה שקבלה לא מזמן כאשר חתול שרט ונשך אותה, יחד עם חיסון נגד כלבת. ואני אמרתי לו שזה קרה לפחות לפני עשר שנים. אז הוא נתן לה מיד חיסון נגד טטנוס. ומה היה קורה אם לא הייתי שם והיו מתייחסים לזכרונה שנפגע? והפלסטיקאי הגיע רק לפנות בוקר. בדק את הפצע בראש ושאל במֶה פגע ראשה. ענינו באספלט. והוא הנהן בראשו, פטר שהנוירוכירורג יתפור והלך לדרכו. אוי לנו רופאים שכאלו.

אבל באחת עשרה בלילה הצוות במיון מתחלף ואני לא הייתי מודע לזה בתחילה. עוברת חצי שעה וזוגתי עדיין לא נלקחה לבדיקת CT, כי אמרו שתחכה עד שהוא יתפנה. ואז הבנתי שהצוות החדש (למרות שאמור היה להתעדכן) לא ידע את יוסף. עצבני נגשתי לרופא שנתקלתי בו, והוא אמר שהוא רק רופא פנימאי ושאפנה לחווה אחראית המשמרת. ואז הפעלתי שוב את נוסחת הקסם והצגתי בפני אחראית המשמרת שאני דוקטור כך וכך ושזוגתי פגועת הראש היא פרופסור זו וזו שהיא  בכירה אצלם. היא ענתה לי בבהלה: "איזו פגועת ראש, באיזו מספר מיטה היא שוכבת?". ומאז נדנדתי לה כל רבע שעה וכשלא הגיעה הודעה שה CT פנוי, היא התקשרה שוב ושוב למוקד, עד שאיימה שהיא לא זזה מהחולה ואינה מטפלת בחולים האחרים - עד שלא ישלחו את הסניטר שיקח אותה ל CT. היא הייתה מאוד נחמדה אלינו לשאר הלילה וניסתה לעזור כמיטב יכולתה. ועם כל זה, ראו כיצד התנהלו העניינים בפועל.

הגענו ל CT, השאירו אתנו לבד מחוץ לחדר. שלט על הדלת ציין שלא להפריע ואנחנו נראים במסך הטלוויזיה של טכנאי ה CT . לכן שנתאזר בסבלנות עד שיתפנה. חמש דקות נוספות עוברות, עד שיוצא הטכנאי אלינו. אף חולה לא היה בפנים. אז מה הוא עשה שם בפנים עד שהואיל לצאת אלינו?

כשיצאה מהבדיקה, הטכנאי שאל אם להזמין סניטר שיחזיר אותה למיון. ואני שידעתי שזה עשוי לקחת עוד זמן מיותר עד שיגיע, אמרתי שאין צורך. ודחפתי בעצמי את המיטה כל הדרך אל המיון.

חזרנו למיון. אמרו לנו לחכות לעיבוד בדיקת ה CT ולנוירוכרורג שיגיע. חצי שעה עברה ואף אחד לא מגיע. הלכתי שוב אצל אחראית המשמרת, והיא התנצלה שהנוירוכרורג עסוק בפגיעה דחופה יותר אחרת. אבל מה עם תוצאות בדיקת ה- CT שאלתי. הא, תוצאות הבדיקה תקינות. אני מתנצלת, שלחתי קודם את האח למסור לכם את התוצאות. אבל הוא לא הגיע. נשמתי לרווחה. לפחות ה CT תקין, אין שטפי דם נראים במוח.

זוגתי הייתה צריכה להתפנות בדחיפות. אני פונה אל האח והוא מזמין כוח עזר. וכוח העזר אינו מגיע. מצטער הוא צועק עלי. אי אפשר ככה לעבוד. והוא לא שומע שאני מבקש רק שיתן לי סיר. אסתדר בעצמי. ואחראית המשמרת שמעה זאת וגערה בו. תוך שניות היתה כח עזר ליד מיטתה. מרוב שהייתה מלאה, הייתה זקוקה פעם נוספת לשרותים אחרי רבע שעה. הפעם כבר ידעתי היכן הסירים ולא הטרדתי אף אחד. אבל נראה לכם הגיוני שמאושפז יחכה לסיר 40 דקות? או אולי מעדיפים שפשוט ישתין במיטה? 

ולידיעה, חדר המיון לא היה בתפוסה מלאה. היו מיטות פנויות. ושני רופאים פנימאים ישבו מובטלים חלק מהזמן בעמדת הרופאים. 

הייתי צמא ורעב.לא אכלתי מאז אחת בצהריים. בשבת אין שום קפיטריה פתוחה בבית החולים בירושלים הדוסית. מצאתי מחוץ למיון מכונת משקאות קפה. שלשלתי מטבעות וקיבלתי כוס קפה מתוק ולא טעים. אבל שתיתי כי מעיי כבר התהפכו בקרבי. עוד חצי שעה ואני כבר ממש גווע מרעב. הלכתי וחיפשתי בבית החולים ומצאתי רק מכונת חטיפים. שלשלתי מטבעות וקיבלתי שקית בייגלה קטנה. וכשחזרתי הייתי כל כך עייף ונרדמתי קמעה על הכסא.

ושארית הלילה הייתה נים לא נים. הגיע אסיר אזוק בידיו ושרשרת מצלצלת ברגליו והוא עובר יחד עם שני סוהרים מפה לשם. וחולה מבוגרת ליד מיטתה של זוגתי צועקת ללא הרף ואף אחד אינו מתייחס אליה. וחולה אחרת צועקת בקצה השני. וחולה שלישית, שהיא גם בעלת פיגור שכלי קל, מתפרצת לעמדת הרופאים וצועקת ומנבלת את פיה, שלא נדע. אומרים לה שהיא מפריעה לשנתם של כל החולים. והיא צועקת שאם היא לא יכולה לישון אז שאף אחד אחר לא ישן כאן. אך מסתבר שהצעקות שלה הואילו והתחילו לטפל בה, שרק לא תפריע. ולאחר הטיפול נרגעה.

ובכל הלילה הזה הייתי צריך לעדכן ולהרגיע את הבת המודאגת והבוכיה (שנשארה בבית, כי החליטה להשאר לשמור על הכלבים. כי אולי האשפוז יתארך ולא יהיה מי שיוציא אותם לעשות צרכיהם, להאכיל ולהשקות אותם ). וגם לעדכן ולהרגיע את הבן המודאג שנמצא בצבא בדרום. ואני חושב שמרחוק יותר מודאגים.

הנוירולוג הגיע בארבע לפנות בוקר לתפור את הפצע בגולגולת. אמר שזוגתי תישאר להשגחה עד לאחר שמונה בבוקר, לאחר שיתחלף הצוות, ואם הכל יהיה בסדר ישחרר אותה. ובהשגחה הזו אפילו לא מדדו לחץ דם וחום אפילו לא פעם אחת.

ובחדר המיון המיזוג כל כך חזק, שכל החולים ומלוויהם קופאים מקור. ואני רואה שזוגתי רועדת ואני פונה ושואל אם אפשר לקבל שמיכה. שולחים אותי לקחת מחדר הכביסה. וכשאני מגיע הוא נעול. והאח עושה לי טובה שבא לפתוח את חדר הכביסה. וכשהוא פותח, אין כל שמיכה בפנים. ולוקח עוד עשר דקות עד שהוא מזמין שמיכה. ואני הסתפקתי רק בסדין להתעטף בו. לפחות כבר היה פחות קר לי.

ולא תאמינו. כשיצאתי לרגע לשירותים - הגיע האח והזריק לזוגתי מנה נוספת של חיסון כנגד טטנוס. והיא קבלה בטעות שני חיסונים. כי האורטופד נתן הוראה לחיסון וחיסן בעצמו. אבל שכח לרשום שנתן אותו. והאח רק מילא את ההוראה במשך הלילה ללא צורך. וזה הדאיג אותי גם בשל סיבה נוספת. כי האורטופד שאל את זוגתי באיזו יד להזריק את החיסון כי פחות כואב. והיא ענתה לו באיזו שמתחשק לו. ולפנות בוקר כשהאח בא להזריק בטעות את החיסון - היא לא זכרה כי כבר קיבלה את החיסון קודם.

כך העברתי את שארית הלילה עד שבשמונה הגיעה אחראית משמרת נמרצת. היא דאגה לתהליך שחרור מהיר. ארוחות בוקר לחולים חולקו, אבל רק למחצית שמעבר לנו. ואני רואה מלווים של חולים אוכלים את ארוחות הבוקר הנותרות. נו, גם ארוחת בוקר לא תהייה ונאכל כבר בבית.

וזוגתי מקבלת תעודת שחרור עם סחרחורות וכאבי ראש. הנוירוכרורג אמר שזה יכול להתמשך עוד מספר ימים ואפילו שבועות. ושעליה לשכב בבית שלושה ימים עם הידיים משולבות מעל החזה והלב. זהו, לכו הבייתה ואם הסימפטומים יחמירו, שנחזור למיון. ואם לא הייתי שם לב, כמעט שחררו אותה עם הפרפר בזרועה. מזל שלא הייתה זקוקה לעירוי. כי הייתה המטומה (עקב יציאה מהוריד) של הפרפר.

כל שאני מספר לכם כאן אינו כשל חד פעמי של צוות חדר המיון. זה היה כשל אחד גדול של שלושה צוותים שונים, שהתחלפו במהלך האשפוז. גם לא יתכן שפגוע ראש שאיבד את ההכרה ימתין למעלה משעתיים ל- CT של חדר המיון וגם להמשיך לדמם, בין אם הוא פרסונל או לא. לא היו 100 פגועי ראש בחדר המיון, ולמיטב ידיעתי גם לא שניים.

ואני הולך למשרד קבלת החולים כדי להשתחרר. כל המסמכים נסרקים ואני מקבל עותק. וקיבלתי חשבונית לתשלום בסך 750 ש"ח על אשפוז לילה במיון. כי מערכת המחשב בקבלה הכירה בזוגתי כפרסונל, אבל מערכת השחרור לא. וזה התווסף לחשבונית בסך 450 ש"ח עבור האמבולנס. וביום ראשון אני צריך לטפל בכל הבירוקרטיה הזו. כי אין אנחנו צריכים לשלם. ועבור האמבולנס, בשביל מה אנחנו משלמים מס בריאות לקופת חולים? 

אז לאחר שהסדרתי את השחרור, זוגתי הייתה צריכה לצעוד כיברת דרך עד למונית. וקודם לכן רק צעדה קצרה לשרותים גרמה לה לסחרחורות והיא אמרה בדרך חזרה שרע לה. כשביקשתי מהצוות במיון כסא גלגלים. אמרו לי שאחפש בבית החולים. ולקח לי מעט למצוא כזה פנוי. בשעה טובה הובלתי אותה למונית שהחזירה אותנו לביתנו תמורת עוד 100 ש"ח. העיקר הבריאות.

לפני שהגענו הבייתה, צלצלתי לבת שתעלה אלינו לעזור. ושנינו תמכנו בזוגתי בירידה של 24 המדרגות עד לבית. וכעת רעייתי נחה במיטה ויורדת רק לשירותים בליווי של מישהו מאיתנו. והבת הכינה ארוחת בוקר ובישלה לצהריים וכיבסה וניקתה.

אז לאחר כל התאורים האלה אני מקווה שהכל יחזור להיות כשורה.

ומכל החפירה הזו אתם יכולים ללמוד על הנעשה בחדר מיון של בית חולים מצויין ונחשב. ומה קורה למי שמגיע למיון ללא מלווה? ואם את כל התלאות האלו עובר פרסונל, אז מה קורה למי שאינו פרסונל? 

ולגבי עניין כלבי הפרא האלה. אני אומר לכם שכלו כל הקיצין. אם העיריה לא תטפל בענין לאלתר - אני מתכוון לתבוע את העיריה והמשטרה על כך. לא יתכן שימשיכו לזלזל כך באזרח.  

*** 

תוספת עריכה

עירית ירושלים מסירה אחריות מעצמה וטוענת שזו אחריות השירותים הווטרינרים. וכי עשתה משהו שהשירותים הווטרינרים יפעלו בנושא (בעקבות דיווחים אינספור של תושבי השכונה)? ומדוע רק כעת הם מסירים את האחריות ומטילים אותה על השירותים הוטרינרים?

ובכן עוד היום תגובת השירותים הווטרינרים בירושלים הייתה כדלקמן: הם לא יכולים לבוא ולטפל בעניין ללא דיווח לשירות בזמן אמת היכן בדיוק בדיוק נמצאים כרגע הכלבים (שמסתובבים בשכונה כל העת ברחוב בו אנחנו גרים).  והם יגיעו רק אם ידווחו להם בדיוק בכל פעם בכמה כלבים מדובר ומה צבעם (ואולי רוצים גם שנאפיין עבורם מהי תערובת הגזעים?) של כל אחד מהם. ואולי הם רוצים גם את האזימוט (נקודת ציון המדוייקת) היכן נמצאים הכלבים המשוטטים בקטע הגיאוגרפי הצר? ומצפים שכל כלב ישאר במקומו, עד שיגיעו "בזמן אמת". ואולי הם מצפים שתושבים יתפסו בעצמם את כלבי הפרא האלה, יאזקו אותם וימתינו לאנשי השירות הווטרינרי?

זו התשובה שקיבלנו הבוקר. תשובה מתחמקת לתפקידם ואחריותם. 

אז מכאן יוצא שהאחריות אינה של העיריה, ולא של השירותים הווטרינרים - אלא של תושבי השכונה הנפגעים. וכמובן גם לא של המשטרה שתאכוף. עדות למשטרה על המקרה שתיארתי ניתנה, לאחר שהיא הגיעה למקום בעת האירוע, כשתושבת הייתה שרועה חסרת הכרה על כביש האספלט, בעקבות תקיפת הכלבים. ולאחר האירוע שוטר התקשר מספר פעמים אל הבת ממספר חסוי, כדי לוודא את מספר תעודת הזהות שלה. והוא לא הבין איך יתכן שהקידומת של המספר מתחילה ב-3 - שהיא הקידומת שניתנה על ידי משרד הפנים, לתינוקת אזרחית ארה"ב שנכנסה לארץ כעולה חדשה. האם לא מוזר שהמשטרה אינה יודעת מה משמעות הספרה הראשונה במספר תעודת זהות? ומדוע המשטרה מתקשרת ממספר חסוי, וללא הזדהות של השוטר המתקשר?

רק עדכון ביניים לידיעתכם. ולא אתפלא שאם כעת יופעל לחץ ציבורי, השירותים הווטרינרים גם יכחישו שהיו פניות דיווח אמת אליהם. האם עדויות בבית המשפט של עשרים תושבי השכונה לפחות יספקו אותם?

ולידיעה, הכתבה הזו הגיעה לידיעת עמותת ישראבלוג ומקושרת בעמוד הראשי של חדשות עמותת ישראבלוג.