חשיבה חופשית

מעשה שהחל בשבוע שעבר כאשר הגיע הזמן להחליף קערות שתיה לחמודי ולולה. לאחר שנים של שימוש, התכלת בקערות הפלסטיק כבר הסתתרה מתחת שכבת אבנית עבה. לכן קיבלו שניהם מתנה לחג  - קערות נירוסטה חדשות לתפארת ולבריאות טובה. שמחה הגברת מאוד בקערתה החדשה ואילו הוא, הטרייר, סירב בכל תוקף לשתות ממנה. הוא פחד מהכלב המביט בו באיום מהקערה.

חשבנו שחמודי יתרגל לשתות מהקערה החדשה, הרי וודאי ישתה כשיגבר עליו צימאונו.  אבל הוא לא שתה ממנה, אלא העדיף את שלוליות הגשם המרופשות ברחוב.

בפורים הבן התחפש לשריף וחמודי היה הדפיוטי שלו, לקול צחוקם של המתבוננים. אבל אלה לא ידעו שסגן השריף העשוי  ללא חת, זה שיכול להתעמת ללא שום בעיה עם הכלבים הבריונים של השכונה - מפחד פחד מוות מדמות עצמו המשתקפת מקערת המים.

ואז הושבתה השמחה. סגן השריף התחיל להשאיר שלוליות שתן בבית. לא היה מסוגל להתאפק עד לטיול הבא. המסכן הקפיד לעשות זאת בסתר, ללא עדים - כי נורא התבייש.

אז מה עושים? אין מנוס, סגן השריף נלקח לרופא. דלקת בדרכי השתן פוסק הווטרינר, רושם אנטיביוטיקה בדף מרשם שבראשו מתנוסס  שמו הפרטי של הפציינט - 'חמודי'. שם משפחתו - שם המשפחה המאמצת (כך הוא גם רשום בעירייה כבן משפחה מן המנין בכל המסמכים הרשמיים). מאתיים חמישים מיליגרם צפוראל שלוש פעמים ביום למשך שבוע, רושם הווטרינר. ומיד מוסיף ורושם גם חשבונית בסכום סמלי - 426 שקלים, לא כולל מחיר האנטיביוטיקה שנרכשת בבית מרקחת של בני אדם ללא סיבסוד קופת חולים.

חמודי לא אוהב לקחת אנטיביוטיקה, אבל מאוד אוהב שמגלגלים אותה בתוך פרוסת נקניק, או תוחבים אותה לנקניקיה, והחגיגה גדולה. מזל שכך, כלבתנו ז"ל הייתה שולפת את האנטיביוטיקה ואוכלת רק את הנקניקיה.

לאחר יומיים וחצי של נטילת אנטיביוטיקה, חמודי עדיין מתקשה להתאפק בבית ומתכווץ המסכן מכאב בכל הטלת שתן. אבל בין לבין, שמח הוא וטוב לב.  תיאבון יש לו ברוך השם. לשתות הוא שותה כעת מקופסת פלסטיק פשוטה לאחסון מזון. לפחות עדיף משלוליות מטונפות. 'לולה' הקנאית, חברתו לחיים, נהנית גם היא מהמצב - וכי מה פתאום שרק חמודי יקבל נקניקים ונקניקיות? הרי כל מה ששלו - גם היא תמיד רוצה... כמה אנושי.

***

אישה תמיד אישה

(מוקדש ליום האישה הבינלאומי)

יום האישה הבינלאומי 2015 - הדודל של גוגל

יום שני שבוע שעבר, מורידים אישה ממחלקת השיקום למכון הפזיותרפיה. בעצם צל של אישה. גופה רפוי, ראשה המוטה שמאלה צונח. לבושה פיג'מה של בית, שני פיזיותרפיסטים אוחזים בה משני צידיה, תומכים בגופה הרופס. בני משפחתה מלווים אותה, מדברים אליה, אבל היא נראית מנותקת מהמציאות ומהסביבה. היא לא צעירה, אבל במצבה קשה להעריך את גילה.

יום רביעי התקדמות - פזיותרפיסטית אחת מוליכה אותה במסלול היקפי בין חדרי המכון. גופה הרופס נתמך בזרוע הפיזיותרפיסטית השלובה תחת בית שחיה. מסיבוב לסיבוב קצב ההליכה הולך ומשתפר. והנה היא עוברת ליד פיזיותרפיסט אחד שיושב על אחת ממיטות הטיפול ומשגיח על מטופל שלו. והאישה, זו שנתמכת בצד גופה הימני, זו שבקושי מונעת מראשה להשלים צניחה מלאה, זו שרגע לפני נראתה מנותקת - זיק ניצת בעיניה ושולחת לפתע בזריזות מפתיעה את ידה השמאלית. דוחפת בשובבות את פיו של הפזיותרפיסט הצעיר ממנה לפחות בעשרים שנה. מזרזת האישה צעדיה להשלים סיבוב נוסף וכעבור כדקה חולפת שוב ליד התרפיסט. הפעם מוסיפה גם צביטת חיבה הגונה בפניו.

היה משעשע למדי, גם מבוכתו של הפיזיותרפיסט. אבל תהייה חלפה בראשי: אם היא הייתה הוא, והוא היה היא - האם היה זה גם משעשע? או אולי בימינו היה נחשב הדבר להטרדה מינית?

יום אישה בינלאומי שמח!

פחדים של ילדים

הבן שעתה הוא חייל הלך לפעוטון. והייתה לו גננת שדיברה אליהם בעברית מליצית. יום אחד, בגיל שנתיים וחצי בערך, הוא הגיע הבייתה ופנה אלי במילים אלו:

"אבא הבט, תאמר לי בבקשה, הכל צריכים לשרת בצבא כשהם גדולים?"

שאלתו בגיל כזה מאוד הפתיעה אותי, ולמרות מספר האנשים הרב שאינם משרתים כידוע בצבא, עניתי לו בכן.

"ואם חלילה אמות בצבא?" שאל ועננה בעיניו.

איך עונים לדבר כזה? אז עניתי לו כך:

"רוב החיילים לא מתים בצבא. וחוץ מזה, עד שתגדל ותשרת בצבא - יתכן ויהיה כבר שלום ולא יהיו עוד מלחמות".

אז היום הוא בצבא, משרת ביחידת עלית קרבית, ואין שלום.

הפוסט הזה יעסוק בפחדים של ילדים. והוא חלק מהסדרה חינוך ילדים.

אני זוכר שבפורים נכנסתי לסלון שבו שהתה המשפחה, עם מסכה על הפנים ואיזה סדין שיצרתי ממנו גלימה. המסכה הזו הייתה מסכת גומי שרכשתי בארה"ב לקראת הלואין. והמסכה הזו הייתה מסכה של שד או שטן. מעוררת חלחלה.

וכשנכנסתי כך לחדר, הבן שהיה כבן חצי שנה ושכב על הספה הרחבה, הזדעזע כולו וכמעט נפל מהספה. הוא אפילו לא בכה מרוב הלם. כמובן שהורדתי מיד את המסכה והגלימה כדי שיראה שזה רק אני וחיבקתי אותו.

מספר שנים אחר כך שוב התחפשתי במסכה הזו והבן שוב הזדעזע בפחד. הוא ידע שזה אני, אבל ביקש שאוריד אותה ואסלקה, כי היא גורמת לו לפחד. לאחר מכן אמר לי שהמסכה הזו זכורה לו. והזכרון הזה, לא יאומן, הוא בעצם מגיל חצי שנה.

וכשבגיל 6-7 הבן קיבל קלטת וידאו עם סיפורים שונים. אחד מהם היה סרטון על חייל עריק שנרדם בחלל גדול בגזע עץ, והתגלגל לממלכתו של בעל זבוב (השד). ובעל זבוב הסכים שהחייל יפדה את נפשו תמורת זה שיענה נכונה על שלוש שאלות שלו. כשהבן צפה בקטע הזה, הוא התמלא חלחלה ולא רצה לצפות עוד לעולם בקלטת הזו. נראה שפחד משדים נתבע בו. חשבתי אז מה יהיה כשיהיה מבוגר. הוא יאמר, "לחם מים, לחם מים", ישא קמעות, ישתטח על קברי צדיקים?

לכן ערכתי איתו מספר שיחות על שדים. הזכרתי לו את האירועים עם המסכות. דיברנו על כך שאיש לא ראה באמת שדים. דיברתי איתו על ההסטוריה של סיפורי שדים. על לילית ואשמדאי של היהדות המאוחרת. על כך שבתנ"ך בקושי הוזכרה המילה שטן. וכי השטן מככב בהרחבה במובן הידוע היום רק החל מהנצרות וימי הביניים החשוכים. ושכמעט לכל אחד יש את השד הפנימי שלו ומה זה אומר, ועוד כהנה וכהנה. אני חושב ששיחות אלו הורידו את רמת הפחד שלו ושהוא יודע היום שכל זה הוא רק סיפורי אגדות ודמיון.

וזכורה לי מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר הבת הייתה בת שנתיים. ולפני המלחמה חילקו לנו מסכות אב"כ וממ"ת לילדה. לצעירים שבכם, ממ"ת היה מעין תא כזה מניילון עם רשת שהאיוורור היה דרך פילטר. לימים הסתבר שהממ"ת אינו יעיל כנגד חומרי לחימה כימיים, והחליפו אותו לברדס תינוקות עם מפוח חשמלי.

וכשחשבנו לפני פרוץ המלחמה שלהכניס את ילדתנו התינוקת לדבר כזה כשמסכות מפחידות על פנינו עשוי להיות מאוד טראומטי - פנינו לרופא הילדים הנהדר שלה, והתייעצנו איתו מה לעשות. הוא נתן לנו בשקית שני כדורים. הוא ביקש שניתן לה חצי כדור כזה אם וכאשר זה יקרה בפעם או בפעמיים הראשונות.

ואכן הדבר התגשם באישון לילה. הערנו את הילדה ונתנו לה חצי כדור מרוסק בכפית יחד עם מים. לאחר מכן חבשנו את המסכות והכנסנו אותה לממ"ת. והילדה הייתה עליזה ומשועשעת בהשפעת הכדור. למחרת בלילה, כשהיתה שוב אזעקה - הכנסנו שוב את הילדה לממ"ת, אך הפעם ללא הכדור כי היא הייתה רגועה וחשבה שזה משחק. אנחנו מברכים את הרופא הזה, כי אחרת יתכן והייתה נשארת לה טראומה לכל החיים.

וכשהגיע הזמן לרענן את הערכות שלנו, הבן שכבר נולד, היה כבן שלוש. וכשמדדנו את המסכות, הבן ברח מהמקום בחלחלה. הוא היה כל כך מפוחד כשמיד יצאנו אליו ושידלנו אותו לחזור ושלא יפחד. אינני יודע האם היה לזה קשר למסכה ההיא של השד מפורים.

לבת היו פחדים גדולים החל מגיל חודש למשך שנים - מאנשים (סגל רפואי) לובשי חלוק לבן. כשהבאנו אותה לחיסון היא צרחה כל כך עד שצעקותיה נשמעו מחוץ לבנין המרפאה. הדבר הסתיים כאשר רופא הילדים הנהדר שלה (זה שנתן לנו את הכדורים לפני מלחמת המפרץ) חיבק אותה והראה לה את עשרות ציורי הילדים שהעניקו לו כמתנה. הוא שאל אם גם היא רוצה לצייר לו ציור, כי הוא ישמח מאוד לתלות אותו.

והוא נתן לה דף וצבעים. והיא ציירה לו ציור בחדר הקבלה. לאחר שסיימה, היא נכנסה והעניקה לו את הציור בגאווה. הוא מאוד שמח ומיד תלה אותו באחד מקירות הציורים. מאז הפסיקה לפחד מבעלי חלוק לבן.

פוביות של הורים שמועברות לילדים

כשהכרתי את זוגתי, היא פחדה מאוד מכלבים. במיוחד מכלבים קטנים. כשהיינו הולכים ברחוב והייתה רואה כלב מתקרב, היינו צריכים לחצות את הרחוב למדרכה השניה. הפחד הזה נעלם כאשר הבת רצתה להביא כלב לאח שלה כמתנת בר מצווה. לאחר תחנונים נאותה להביא כלבה מקסימה גדולה. כמובן שתוך ימים התאהבה בה והפחד מכלבים נמוג. ואחר כך, כאשר אימץ אותנו כלב טרייר קטן ומסכן - היא הסכימה מיד לאמץ גם אותו. 

וגם  אח של זוגתי מפחד עד היום מכלבים. וכשהוא מגיע אלינו עם משפחתו לביקור - אנחנו צריכים לנעול את הכלבים באחד החדרים עד שיעזוב.

וזוגתי מפחדת עד היום מחתולים. מסתבר שגם האמא שלה פחדה מחתולים. זה החל מאז שהייתה כבת שנתיים, וחתולה שרטה אותה בבית סבתה. מכאן ראו כיצד פחדים מועברים מהורים לילדים כפוביות. רצה הגורל וזוגתי תמשיך כנראה לפחד מחתולים. כי לפני מספר שנים, התנפלה עליה חתולת רחוב כאשר טיילה עם הכלבים. החתולה שרטה אותה. כנראה רצתה להגן על החתלתולים שהיו חבויים בשיח הסמוך. החתולה וחתלתוליה נעלמו מהשיח תוך זמן קצר ולא ניתן היה לאתר אותם. לכן הייתה צריכה להתחסן כנגד כלבת. ולאחר החיסון הראשון התעלפה בעבודה. אני לעומת זאת מאוד אוהב חתולים והם אוהבים אותי ממבט ראשון. אבל גם הבת מפחדת מחתולים.

וזכור לי שטיילנו פעם ביחיעם כל המשפחה. והייתה איזו ילדה שהתאהבה בכלבה שלנו ובאה ללטף אותה. וכשחזרה, אמא שלה הייתה בהיסטריה ושטפה מיד את ידיה של הילדה מתוך ג'ריקן שהיה להם, לאחר שסיבנה את ידיה. והיא ציינה שכלבים הם מזוהמים וחייבים לשטוף היטב את הידיים לאחר שנוגעים בהם. ואחר כך בקשה מבעלה לשטוף את הידים והרגליים של הילדה כל כמה דקות מסיבה זו או אחרת.

הסתכלתי עליהם וריחמתי עליהם, כולל על בעלה המסכן שצריך להתמודד עם אישה בעלת OCD כמוה. ועל הילדה המקסימה שהפחדים של אמא שלה יונחלו לה.

הקנייה לטראלית של פחדים ופוביות

 ישנה גם דרך נוספת שגורמת לילד פחדים ופוביות - ההשפעה החברתית סביבתית.

הבן הזמין כעשרה חברים למסיבת פיג'מות כשהיו בני 11-12. לפתע כשיישבו בסלון, חלף לו תיקן (ג'וק) לידם. ואני שומע צעקות בהלה ואחד עשר בנים שעלו ועומדים על הספות רועדים מפחד. זה היה בסך הכל ג'וק, אפילו לא עכבר. הבן אף פעם לא הגיב ככה לתיקנים. למעשה היה די אדיש אליהם.  בשבילו זו הייתה חיה שצריך להכחיד בבית וזהו. אבל מאז אותו ארוע, גם הוא התחיל לפחד. עד היום, כשהוא כבר חייל הוא עדיין מפחד. הוא לא יקפוץ על הספה, אבל לא מסוגל לתפוס ולסלק ג'וק. ואם לבית נכנס איזשהו חרק, אחותו צריכה לעשות את המלאכה - לא שהיא מתלהבת יותר מדי.

וזה מזכיר לי כששני הילדים היו קטנים, הוא כבן תשע והיא כבת שתים עשרה, הצטרף אליהם חבר של הבן. הייתי באותה עת בתל אביב בישיבה, כאשר קיבלתי טלפון היסטרי מהבת שנחש נכנס לבית. האמא גם היא הייתה בישיבה בעבודה בירושלים, אך היא סגרה את הנייד. אני אף פעם לא סוגר את הטלפון בישיבות ולכן התקשרו אלי. מבוהלת סיפרה שהם נכנסו ונעלו עצמם בחדר השינה שלנו. ניסיתי להרגיע וטסתי מיד מתל אביב לירושלים. עוד בדרך ברמזורים, איתרתי במחשב הנייד שלי לוכד נחשים ידוע באיזור ירושלים. הוא התקשר לילדים וביקש תאור של הנחש. לפי מה שתארו לו, היתה סבירות גבוהה שלא מדובר בנחש ארסי. תאמתי עם הלוכד שיגיע בעוד חצי שעה, כאשר כבר אגיע לבית.

נכנסתי בזהירות לבית, כי לוכד הנחשים עדיין לא הגיע. עומד מוכן עם הנעל למקרה שהנחש יקביל את פני. הודעתי לילדים הנעולים בחדר השינה שהגעתי, אני לא רואה את הנחש ושלוכד הנחשים עוד מעט יגיע.

לוכד הנחשים ערך חיפוש כשעה בכל הבית הגדול, במקומות המחבוא האפשריים, כולל במחסן. הייתה לו גם איזה סוג של משרוקית שנחשים יכולים לשמוע. אבל הוא לא הצליח למצוא את הנחש. יתכן שהנחש יצא כמו שנכנס. אבל גם בי עלה חשש שנכנסה נחש נקבה להטיל ביצים באיזה מקום מוסתר בבית, ושאז כעבור כמה זמן יבקעו נחשים מהביצים.

אבל הילדים היו באימה כתוצאה מכך שהנחש לא נמצא. באותו לילה הילדים פחדו ללכת לישון בחדריהם וישנו יחד איתנו במיטתנו. במשך כמה לילות נוספים הילדים ישנו יחד בחדר ילדים אחד, כי עדיין פחדו. רק לאחר כשבוע חזרו לישון כל אחד במיטתו. אך מאז הקפידו להשאיר דלתות כניסה בבית סגורים. נחשים לא מטפסים ונכנסים דרך חלונות. אבל בתחילה גם סגרו את כל החלונות כשלא היינו בבית.

אבל כדי שלא יפתחו פוביות לנחשים, לקחנו אותם איתנו  עוד באותו סוף שבוע לצימר בצפון, וביקרנו במרכז זוחלים. היה שם נחש לא ארסי צהוב גדול. ביקשנו מהמטפל במקום להוציא את הנחש הצהוב ולתת אותו לילדים כדי שיאחזו אותו וילטפו אותו. הם עשו את זה בתחילה בפחד, אבל ראו שהוא אינו מזיק ואפילו אמרו שמאוד נעים לחוש את העור החלק והקריר שלו. נתנו לבן לאחוז גם בגור של תנינים (לאחר שהמאמן הסביר לו איך לאחוז בו). הוא עשה זאת בגבורה וצילמנו אותם. הבת פחדה לעשות זאת. אז הבן שעדיין מפחד מג'וק אינו מפחד מתנין. 

וזה מזכיר לי שהמורה לביולוגיה בתיכון הביא לכתה נחש חנק קטן, שהתעקש שכל התלמידים והתלמידות יחזיקו את הנחש ויחושו כיצד הוא חונק את אצבעותיהם. ומטרתו הייתה בעצם להתגבר על פחדים קמאיים מנחשים.

ובכלל אני ממליץ להורים לקחת את ילדיהם לכל מיני פינות ליטוף של חיות ולתת לילדים להאכיל את החיות. ובמסיבות ימי הולדת של שני הילדים, הבאנו איש עם אוסף חיות (כולל כאלו שילדים וגם הרבה מבוגרים מפחדים מהם), במקום ליצן או קוסם - שסיפר, הדגים ונתן לילדים להחזיק אותם וללטפם. מסתבר שהיו ילדים שפחדו קודם מחיות ולמסיבות ימי ההולדת האלו, שהיו אטרקציה, הייתה הצלחה רבה בשינוי יחסם של הילדים לחיות.

את שני הילדים לקחנו גם לרכיבות ארוכות על חמורים, סוסים ופרדות. זוהי גם דרך נהדרת להיכרות תקשורת שפת גוף עם חיות.

וכאנקדוטה, באחד מהטיולים שלנו נתקלנו בעדר של עיזים. עז אחת התאהבה בכלבה הגדולה שלנו שגודלה היה כמעט כמו עז. והעז הלכה בעקבות הכלבה שלנו שנבהלה. מאז הכלבה פחדה מהעיזים של הרועים בשדות הקרובים לבית שלנו. היא קיבלה פוביה לעיזים. 

הבסיס הביולוגי של הפחד

 אז מה הבסיס למקור הפחד? מקור הפחד נעוץ בזה:

 הפחד מוטבע באזור במוח המכונה אמיגדלה. זהו אזור פרימיטיבי שאנחנו חולקים עם החיות. פחד שמוטבע שם קשה לסלק, והוא הופך לפוביה. וכנגד פוביות קשה להלחם בהגיון. וזה חומר למחשבה איזה פוביות יש לכל אחד מכם.

אז אתם כהורים הזהרו מהעברת פחדים ופוביות שלכם לילדים. הזהרו גם מטראומות ופחדים שמתעוררים בילדים, ולטפל בזה מיד כאשר התרחש הארוע. לא לחשוב שזה יעבור מעצמו. לא סתם מכריחים טייס שמטוסו התרסק לטוס שנית מיד. לעיתים צריך מעוף ויצירתיות מצד ההורים בזמן אמת. אתם אלה שתוכלו למנוע אחר כך עשרות טיפולים אצל פסיכולוג, אם בכלל יעזרו.

המשך בסדרה חינוך ילדים יבוא.