חשיבה חופשית

גַּעְגּוּעַ חוֹנֵק תְּשׁוּקָתוֹ

זִכְרוֹנוֹת קוֹרְעִים בִּי פְּלָגִים וְיוּבַלִּים  

זוֹרְמִים, מִתְפַּצְּלִים כְּמוֹ

עֲרוּצִים בְּאֻלְפָּן הַקְלָטָה

הוֹלוֹגְרָמָה נְטוּלַת רֵיחַ בְּשָׂרִים

מְתַעְתַּעַת בִּשְׁתִיקָתָהּ אֲשֶׁר

מְחַיָּה קוֹלוֹת כְּאִלּוּ

אַךְ הָיָה זֶה אֶתְמוֹל

רֵיקָנוּת אוֹפֶפֶת

כְּנֶצַח לִי נוֹתְרָה.

מהי בעצם אהבה? אהבה כערך אנציקלופדי תופסת עמודים וכערך פילוסופי - ספרים. אבל תארו לעצמכם שאתם מהנדסי תוכנה המנסים להקנות למחשב תבונה מלאכותית. ברור שתבונה מלאכותית ללא אינטיליגנציה רגשית לקויה היא, וסביר שתתקעו בהגדרת המושג אהבה. אם תכנסו למילון לערך אהבה תמצאו את ההגדרות הבאות (על פי מילון רב-מילים):

הסבר מלא למילה אַהֲבָה  שֵם נ' 

1. רגש עז של חיבה לאדם או לדבר יקר וחשוב לנו מאוד.
• אהבת אם לילדיה היא אהבה אינסופית.

2. משיכה רגשית או גופנית לאדם אחר, תשוקה מינית.
• הזוג הצעיר התחתן מאהבה, בלי לחשוב על הבעיות הכלכליות.

3. נטייה או נהייה אחר דבר מה.
• אהבת הקריאה שלו אינה יודעת שובע - הוא קורא וקורא בלי סוף.
• האהבה שלו לים גדולה מאוד; הוא יכול לשבת שעות ולהתבונן בו. 

כל אחת משלושת ההגדרות מתייחסות לסוג של אהבה. אבל אף לא אחת וכולן יחד אינן אובייקטיביות וחד משמעיות למכונה להבין אהבה מהי. אבל מדוע אנחנו כבני אדם איננו יודעים לחבר הגדרה ממצה ושלמה לאהבה?

אם נחשוב על כך, כדי להבין אהבה מהי - חייבים לחוות אהבה. אבל מה הופך תשוקה הורמונלית באמת לאהבה?

ואולי ניתן לבחון רק באופן עקיף ומתוך שלילת הגורם לה - מתוך תחושות הפרידה. מתחושות געגועים שאינם מתכהים עם הזמן. לכן אולי הדרך האובייקטיבית לבחינת האהבה הן תחושות הפרידה. הפרידה היא המבחן להפרדת תלותיות מאהבה. כשפרידה נחווית כגעגוע המוטמע בחמשת החושים -אהבה היא. כשפרידה נחווית בשכלתנות - יחסי תלות הן ותו לא.

יש אנשים שאוהבים לתת

יש אנשים שאוהבים לקבל

יש אנשים שנותנים ומצפים לקבל

יש אנשים שלא נותנים אם לא מקבלים

יש אנשים שלא נותנים ולא מקבלים

החיים הם שוּק או שלא

וכשהם מסתיימים

לכולם נותר קבר

ואנשים אחרים

שאותם זוכרים

או לא זוכרים

או לא רוצים לזכור.

מתוך סידרת עשרת ימי חשבון הנפש:

מחשבות על פולחנים ומנהגים

איזה זאב אתם מאכילים?

אנשים וחשבונות-תורת הקבלה

חשבון נפש של הורה

ילדים מושלמים?

גם אלף צומות לא יכפרו...

עטוף בטלית של מילים וגימטריה

מדוע אני לא צם?

את הפוסט הזה אתחיל במדע וכיצד השמיעה ההבדלית של האדם משפיעה על העדפות המוסיקליות האישיות. זה מתחיל בתו הראשון, שאותו המוח של כל אחד מאיתנו קולט ומעבד בצורה קצת אחרת. הפוסט יסתיים בתרבות - בזמרת הישראלית הגדולה מכולם שלי.

ראשית אני רוצה להודות שנית לכל המברכים בפוסט הקודם. זה ממש מחמם את הלב. וכעת אעבור לנושא פוסט זה:

על כך שמערכת החושים והמוח שלנו אינם קולטים לגמרי את המציאות, כתבתי כבר בפוסטים  התבנית שבתדמית?! וב- התבנית של התדמית2. 

 במידה זו או אחרת החושים והמוח של כל אחד מאיתנו קולטים את העולם בצורה קצת אחרת.

למשל הצבע הירוק. כולנו קוראים לזה ירוק, אבל כל אחד רואה אותו באמת, בצורה קצת שונה. בהקשר זה, אפשר להביא את המצלמה כדוגמה. המצלמה מצלמת באופן "אובייקטיבי ," אבל מעט באופן שונה מאשר כל אחד מאיתנו ראינו באמת את התמונה בחיים. למרות זאת, לכולנו הדשא מורגש ומריח כדשא. גם אם האחד רואה את הגוון הירוק המסויים יותר כתכלת - הסביבה קוראת לזה ירוק, ולכן לאותו אדם התכלת מזוהה במילה ירוק.

ניסויים מדעיים בעזרת מכשירי מדידה שחוברו באלקטרודות למוחות של הנבדקים, הראו גם שכל אחד שומע אחרת אותו צליל/תדר (תו) נגינה בודד. בכל זאת, קיים פרדוקס - כל אחד שמחקה את אותו צליל (חוץ מהזייפנים כמובן). הצליל מזוהה (מוגדר) באופן זהה ע"י האחר.

והרי דוגמה לפרדוקס בקצרה: נניח אקליד בפסנתר דו מז'ור (בכוונה לא בכלי נשיפה, שהנשיפה עצמה תשפיע על תדר הצליל באופן סובייקטיבי), תדר הצליל היחיד ייקלט בתדרים מעט שונים (רמות אנרגיה שונות) ע"י אנשים שונים. אבל אצל כולם (חוץ מהזייפנים) הצליל נקלט ע"י התודעה כדו מז'ור והוא מועבר הלאה באופן מדויק כתו נגינה. ההסבר המדעי לכך מאוד מורכב ולא אכנס לזה בפוסט זה, אולי באחר. 

 מסלולי העיבוד השמיעתי במוח

כשאני שומע שירים בפעם הראשונה, אני שומע בעיקר את המוסיקה, ואת המילים אני קולט בנוסף, רק אם השירים מבוצעים ע"י זמרים מסוימים - למשל חוה אלברשטיין, יהורם גאון, אריק לביא (אצלו ממש ממש!).

לדעתי אצל מרבית הזמרים המילים משרתות את המוסיקה. אצל יחידי סגולה המוסיקה באמת משרתת את המילים. 

בנוסף, בהשמעה ראשונה ע"י מרבית יתר הזמרים, אני מבחין רק במילים שלא נהגות נכון, או שהן קללה, או סלנג, או בשפה זרה ששתולות בעברית. יש כאילה ששומעים בעיקר את המילים ולא יכולים לחזור על אף קטע של המוסיקה ויש כאלה ששומעים את שניהם. זוהי תופעה של שמיעה סלקטיבית.

השונות בקליטת מוסיקה משולבת בדיבור (מילים) תמיד סקרנה אותי לפישרה.  בחיפוש אחר מחקרים בנושא השמיעה הסלקטיבית, מצאתי 882 מחקרים מעניינים. לא אלאה אתכם באינפורמציה המרובה והמסובכת. אתמקד בסיכום מחקר אחד. פרטי המחקר הזה הם:

Maidhof C, Koelsch S. Effects of Selective Attention on Syntax Processing in Music and Language. J Congenital Neuroscience. Jul 9 2010

במחקר זה נבדק האפקט של שמיעה סלקטיבית בצירוף של מוסיקה ומילים, המשפיעה באופן הבדלי על העיבוד של המידע ע"י המוח מבחינת תשומת לב למילים או למוסיקה. במחקר זה השמיעו לנבדקים משפטים או רצף של אקורדים לחוד או ביחד. כשהושמעו ביחד, הנבדקים התבקשו להתמקד או במילים או במוסיקה. הסתבר, בקרב הנבחנים השונים, בין אם התבקשו להתמקד במילים או במוסיקה -השילוב הסופי של המילים המדויקות וההרמוניה של האקורדים הייתה נכונה או לא נכונה.

השמעת אקורדים צורמים יצרה השפעה מוקדמת שלילית בקליטה נכונה ע"י האונה הימנית האחורית של המוח. אולם ההשפעה השלילית פחתה אם השמיעו אותם יחד עם דיבור (מילים). תוצאות דומות התקבלו בין אם הנבדקים התבקשו להתרכז במוסיקה או במילים.

לעומת זאת, השמעת משפטים לא רגילים (מוזרים) גרמו להשפעה מוקדמת שלילית על האונה האחורית השמאלית של המוח – ללא קשר אם הושמעו עם או ללא מוסיקה וללא קשר אם הנבחנים התבקשו להתרכז במוסיקה .

ממצאי מחקר זה מצביעים על כך שהמנגנונים העצביים הקשורים בעיבוד החיבור המבני של מוסיקה ודיבור פועלים באופן חצי אוטומטי. במקרה של מוסיקה, מנגנונים אלה מושפעים ממצבי הקשבה שונים.

מדוע אנו זקוקים לסלקציה שמיעתית?

כאשר אנו שומעים מספר אנשים מדברים בו זמנית, אין אנו מסוגלים לשמוע את הקקופוניה הזו. במקרה הטוב אנו יכולים להתמקד באחד מהדוברים ולשמוע רק אותו. מתי מעט יכולים להאזין בו זמנית לשניים וגם אז ההתמקדות עוברת מהאחד לשני לסירוגין. כלומר, למרות שדברי כולם נקלטים במוח, אין המוח מסוגל לעבדם בו זמנית ולכן המוח עושה סלקציה.

זה נכון למעט מקרה מיוחד ופלאי - והוא בהאזנה לאופרה. בקטעי אופרה מסוימים שרים/ דוברים מספר זמרים בו זמנית, והפלא ופלא – אנו שומעים את דברי כולם. בשילוב ההרמוני של המילים עם המוסיקה, אנו יכולים להאזין ולהבין דברי שלושה, ארבעה ואפילו 5 אנשים בו זמנית.

ומכאן מעבר חד לזמרת הישראלית הגדולה מכולם לדעתי (מלבד שושנה דמארי, שכבר אינה בין החיים). מבלי להעליב את הזמרות הטובות האחרות, אין הן מגיעות לקרסוליים של חוה אלברשטיין.

מדוע אני חושב כך?

ראשית, כפי שציינתי קודם, חוה אלברשטיין היא מהבודדים שאני שומע גם את המוסיקה וגם את המילים במלואן. ולא רק. בשירה של חוה אלברשטיין אתה שומע  את עצמת הרגשות באופן השירה שלה.

חוה אלברשטיין היא זמרת ותיקה שלא נס ליחה מזה עשורים. כשהייתי ילד קטן היא הופיעה - נערה קטנה בת 17 עם גיטרה גדולה - בפני ילדי העבודה של אבא שלי. אני זוכר שהמנחה הציג אותה בפנינו: "זמרת צעירה, שאני בטוח שנשמע ממנה רבות".

כשהייתי סטודנט, היא הופיעה ביום הסטודנט וכבשה את כל הקהל.

באחרונה היא יצאה עם אלבום כפול חדש הנקרא "סיפור אינטימי".

באלבום 36שירי אהבה חדשים וישנים מהרפרטואר של חוה אלברשטיין.
באוסף הכפול החדש הזה, ערוכים זה לצד זה שירים העוסקים בזוגיות על כל גווניה: אהבה, קנאה, פרידה, והתחדשות.

 אוסף יפיפה, מרגש ומושקע. סאונד מצוין. ממליץ עליו בכל ליבי. זוהי חוה במיטבה.

ואסיים בשלושה שירים ישנים מתוך האלבום שמצאתי ביוטיוב - את הרבים והטובים האחרים תוכלו לשמוע מהאלבום.

http://www.youtube.com/watch?v=tVZMKpyHGLU

http://www.youtube.com/watch?v=ZUP8pDVyTyA

http://www.youtube.com/watch?v=drhKzCkmKxk 

תוספת עריכה

לפנתאון הזמרות המובחרות שלי הייתי רוצה להכניס גם את יהודית רביץ, ריקי גל וקורין אלאל (שאולי לא זוכרת, אך היתה ידידת ילדות שלי).

מזה כבר הרגשתי צורך להעלות בכתב את זכרונות ילדותי: עלי, על חברים ושכנים, על התימהוניים שהסתובבו בשכונה ובכלל על סגנון החיים אז. בפוסט זה אתייחס לזכרונות על עצמי. אקדיש פוסט אחר לשלל הטיפוסים שהסתובבו בשכונה ובעיר.

הפוסט האישי הזה הוא ארוך. בתחילה חשבתי לחלקו לשניים, שלושה חלקים. אך, לבסוף העדפתי לכתוב בפוסט אחד את העיקר, ורק על קצה המזלג. אם לא תחזיקו מעמד, תוכלו אתם לחלק את הקריאה.

אני בן חמש

(תמונת פספורט, צולמה בשחור לבן ודהתה עם הזמן.

התמונה נסרקה כפי שהיא, ולא עברה עיבוד פוטושופ) 

זכרונות. הזכרונות שלי התחילו מאד מוקדם. אפשר אפילו לומר שהם זכרונות על-טבעיים. הזיכרון הראשון שלי הוא זחילה משותפת שלי עם בן שכנים, שהוא ואני נולדנו באותו יום. כן, זה היה כשהייתי פחות משנה, כי בגיל שנה כבר התחלתי ללכת.

ואני זוכר שחמקנו מהבית דרך הדלת שנשארה פתוחה, משאירים את האִמאוֹת לפטפט בהתלהבות. גרנו בקומה שלישית בבנין ללא מעלית. כשהגענו בזחילה למדרגות, תינוק השכנים עצר. לי דווקא בא לרדת. התגברתי על הפחד הראשוני, הסתובבתי עם הפנים לכיוון מעלה המדרגות והישבן לכיוון מורד המדרגות (כך שלא יכולתי לראות את עשרים המדרגות שמתחתי), ובעזרת הברכיים ירדתי מדרגה אחר מדרגה, עד לקומה השניה. תינוק השכנים היסס, לכן עליתי חזרה והדגמתי לו איך לרדת. במהרה מצאנו את עצמנו עושים תחרות ירידה ועליה במדרגות, עד שהאמאות יצאו בבהלה לחפש אותנו. כשראו שאנחנו כבר מומחים בטיפוס וירידה במדרגות, נתנו לנו להמשיך, תחת פיקוח - ובתנאי שנשב לפני כן ונאכל חצי תפוח מקולף, ונשתה מיץ גזר טבעי. אני זוכר את טעמו החמצמץ של תפוח אלכסנדר.

כן. יש לי זכרונות מוקדמים יוצאי דופן, אך כולם מאומתים על ידי המבוגרים. ובכלל התברכתי בזיכרון מצויין ואני זוכר דברי אנשים, כמו מכונת הקלטה. בילדותי כעסתי על כך שאנשים מדברים ואפילו מבטיחים ואחר כך לא זוכרים. היום אני יודע שאנשים באמת לא זוכרים, או לא רוצים לזכור, או מעמידים פנים שאינם זוכרים.

כשקראתי בספרי לימוד, הייתי זוכר כמעט כל פרט (אפילו מִספּרים). כשהמורה נתנה כשיעורי בית ללמוד בעל פה קטע מהתנ"ך (ובזמנו זה היה מאוד פופולארי ללמוד דברים בעל פה), הייתי קורא את הפרק פעם אחת לפני השינה, מניח את הספר מתחת לכר (אמונה טפלה) וישן. למחרת יכולתי לדקלם בדייקנות את הקטע בפני המורה. אז לא יכולתי להבין, מדוע כל כך הרבה תלמידים לא יודעים או מגמגמים את הקטע. הייתי בטוח שהם התעצלו ללמוד. לא ידעתי שזה אני שלא נורמלי.

לימוד ברוח המורה. בכתה ט' עברתי תמורה. המוח שלי סירב לזכור פרטי לימוד שלא מעניינים אותי, ושלדעתי חשובים כמו גידול חסה בשטחים. אז פִּתחתי חוש שישי מתי ללמוד משהו, כי המורה תשאל אותי על כך בכיתה. למדתי להבחין מהו החומר החשוב ביותר למורה. לבחינות הייתי לומד באופן סלקטיבי, על פי מה שאני מכנה:" לימוד ברוח המורה". תמיד הצלחתי בזה.

למשל, כשלמדתי כבר באוניברסיטה בקורס לזואולוגיה, חליתי בשפעת נוראית  ששיתקה אותי לגמרי. לכן היה לי יום אחד בלבד שבו יכולתי להתכונן לבחינה. היה בלתי אפשרי ללמוד את כל הפרקים, בחרתי והספקתי ללמוד היטב רק את מערכת הדם ומערכת ההפרשה - שני פרקים מתוך חמישה עשר. בנוסף יצאתי לשרות מילואים של 5 שבועות, ובשל כך הפסדתי מלא הרצאות וחמש מעבדות מתוך עשר. כשחזרתי חייבו אותי להשלים מעבדה אחת בלבד מתוך החמש, על פי בחירה שלי. בחרתי במעבדה העוסקת בניתוח חיות, להשוואת מבנה כלי הדם שלהם. כל סטודנט נורמלי כנראה לא היה ניגש לבחינה במצב כזה, והיה ניגש למועד ב'. אבל אני חשבתי שאין לי מה להפסיד. אם אכשל אגש גם למועד ב'. בבחינה היו שלוש שאלות. נחשו על מה? כן, אחת על מערכת הדם, השנייה על מערכת ההפרשה והשלישית על חומר המעבדה על כלי הדם, שהשלמתי לאחר המילואים. בבחינה קיבלתי 98.  נראה לכם צירוף מיקרים או מזל? אז כנראה שלא. זה קורה לי כל הזמן.

מוסיקה. נולדתי  ילד מוסיקלי. דמיינו לכם ילד קטן בן שלוש יושב על שרפרף נמוך, מאזין למוסיקה הבוקעת מרדיו גדול, שניצב על שולחן קטן בסלון, ומקליד עם אצבעותיו על קצה השולחן, כמו בפסנתר, לפי קצב המוסיקה. הוריי שקלטו את האהבה שלי למוסיקה, קנו לי אקורדיון אמיתי לילדים - כזה עם גוונים ירוקים מבהיקים (ולא בגווני אדום הקלאסים). המצב הכלכלי בבית לא היה משהו, לכן הם קנו לי אותו מיד שניה. בגיל שש התחלתי ללמוד אצל מורה בביתו. הוא גר במרחק עשר דקות הליכה מהבית.

זכור לי שפעם אחת הגעתי לשיעור והמורה לא היה בביתו, בשל איזשהו ארוע לא צפוי. אז עוד לא היה לנו טלפון בבית, (כי אנשים חיכו אפילו עשר שנים עד שהתקינו להם קו טלפון). לכן המורה לא היה יכול להודיע על ביטול השיעור. הבת של המורה (אז כבת 14-15) התבקשה על ידי אביה שתעביר לי את השיעור במקומו. לאחר כעשר דקות, כשראתה שלמדתי כהלכה את היצירה שתכננה ללמד שיעור שלם, היא אחזה בידי והובילה אותי לחדרה. היא התחילה לחבק אותי ולנשק אותי (אתם יודעים, לא סתם על הלחי). היא הייתה נערה בלונדינית כל כך יפה, הדיפה ריח משגע, ואני בן שבע נמשכתי אליה. אתם בוודאי מזועזעים ממעשיה, אך היא עשתה לי דברים נעימים ואני שיתפתי פעולה. בגיל הזה הייתי תמים כמו כל הילדים אז, ולא ידעתי מה זה יחסי מין. כמובן לא היו שם יחסי מין מלאים (בכל זאת הייתי רק בן שבע), אך זה היה משהו שהכי קרוב לכך. אני זוכר שהיה לנו מאוד נעים.

החלטות. למדתי אצל אותו מורה למוסיקה שנה וכמה חודשים. לקרוא כמובן ידעתי, אך התקשתי לקרוא תווי נגינה במהירות. המורה תמיד ניגן לפניי את היצירה פעם אחת ואז נתבקשתי לנגן את היצירה מהתווים. את התווים לא בדיוק קראתי, אבל היה לי זכרון פנומנאלי ושמיעה אבסלוטית. למרות שהעמדתי פנים שאני מנגן על פי התווים, ניגנתי בעצם על סמך הזיכרון בלבד. אבל, כשהיצירות הפכו ליותר קשות ומורכבות, הייתי במתח עצום. חששתי שיום אחד אני אטעה בתו אחד ואז המורה יגלה כי אני מנגן ללא קריאה בתווים. לכן, לאחר לבטים הודעתי למורה שאסיים ללמוד אצלו בסוף החודש. הוא לא ידע שלא סיפרתי להוריי והיה בטוח שזו החלטה שלהם. להוריי העמדתי את זה כעובדה מוגמרת. כבר אז היה חשוב לי לעשות החלטות חשובות בחיי, בעצמי.

זימרה. עד שהתחלף קולי בבגרותי, היה לי קול זמיר. האנשים שהכירו אותי אמרו שיש לי קול כמו חוזליטו ( המבוגרים שבכם וודאי זוכרים את ילד הפלא הזה). מאז שהמורה בכתה א' גילתה את קולי, לא הניחו לי. נתבקשתי לשיר בכל מקום ובכל ארוע, בכל טקס, במסיבות יום הולדת, בבית הספר ובחוג המשפחה. נהניתי מבקשות התחנונים לשיר, עד שלבסוף נעתרתי להן.

http://www.youtube.com/watch?v=RQnSKqZ-XVg&feature=related

 מעשי קונדס. סגנון החיים היה בילדותי כל כך שונה מהיום. הייתי מגיע מבית הספר, אוכל ארוחת צהריים, מכין שיעורי בית בחיפזון, איזה חצי שעה, ויוצא לשחק עם חברים ברחוב.

אחד הדברים שהיו אהובים עלי היה לארגן מעשי קונדס מול המבוגרים. מה שנקרא היום "לעבוד עליהם". על מעשינו אני מתבייש היום לספר.

אספר לכם כאן רק על מקרה אחד עם הקבצן השכונתי. הקבצן הזה נהג לעבור בין הבתים ולבקש נדבות. היה לו מסלול קבוע במעבר בין הבתים והדירות. אני ממש לא אהבתי אותו, כי חשבתי שאדם בגילו צריך לעבוד ולא להפוך את הקבצנות למקצוע.

יום אחד, כשראיתי אותו מתקרב לבית שלנו, קשרתי כמה חוטי ניילון שקופים למסגרת השער שלנו. הקבצן התקרב ואנחנו מתחבאים בין השיחים. הוא עמד להכנס במרץ דרך השער הפתוח, אך כמובן נהדף לאחור, על פי החוק השלישי של ניוטון. הקבצן לא הבין ופנה להכנס שנית ושוב נהדף לאחור, בליווי צחוקנו שבקע מהשיחים. לימים התברר לאחר מותו של הקבצן, שמתחת למרצפות ביתו נמצאו שטרות כסף בערך של חמישה מיליון. אתם רואים - לא סתם כעסתי עליו על קבצנותו.

זכור לי גם מופע תיאטרון בובות בבית הספר בכתה ב'. עד שהמפעילים סיימו לבנות את הבמה למופע, המורות פטפטו זו עם זו ואנחנו השתוללנו קצת ברדיפה אחד אחר השני ("תופסת"). כשאחד הילדים רדף אחרי, הסתתרתי מאחורי החצאית של המורה שלי וכשהוא הגיע אלי משכתי ב"טעות" בחצאית של המורה והורדתי אותה, לקול צחוקם של הילדים, וחיוכן של שאר המורות. מה שאני חטפתי ממנה.... עד היום אני צוחק כשאני נזכר בכך.

יחסים עם מבוגרים. הורי סיפרו לי שמבוגרים היו מלאי פליאה על כך שאני משוחח איתם ממש כמו מבוגר וקשה להאמין שאני בכלל ילד. אבל אני אל חברים וילדים אחרים, דיברתי ועוד איך בשפתם.

משחקים ובילוי בשעות הפנאי. כשיצאתי לשחק ברחוב, היינו ילדים קבועים פחות או יותר. אני זוכר שבחורף היה ליד הבית שלנו שדה בּוּר שעם תחילת רדת הגשמים , היה מתמלא בשלולית ענקית. היינו בונים רפסודות קטנות עם מפרשים, מחברים אותן אלינו עם חוט ארוך ומשיטים אותן בשלולית.

בשכונה שלנו עברה תעלה ארוכה, עמוקה ורחבה לניקוז מי הגשמים. אנחנו היינו מדלגים על מוטות מגדה אחת לשניה. ההורים הפסיקו את הפעילות המרגשת הזו, כאשר ילד אחד נפצע ואיבד את הטחול. 

אני זוכר חוויה עם חבר מהשכונה. הצטיידתי בקופסת פלסטיק שקופה עם מכסה ויצאנו אל שדה בּוּר קוצני בקיץ. המקום שפע בדבורים מזמזמות. מצאנו "פטנט" - לקחנו גבעול קוץ, ירקנו על קצהו וקירבנו אותו אל הדבורה שהייתה טרודה בליקוט מזון מהפרח שעליו נחתה. כל מה שנותר היה לנער את הדבורה שנדבקה לקוץ והרוק, ולהכניסה לאחר כבוד לתוך המיכל השקוף. לאחר ציד הדבורים הזה, השתרענו על האדמה והתבוננו על מעשיהן של הדבורים המתרוצצות. זה היה מרתק. כשסיימנו פתחנו את המכסה ושחררנו אותן לחופשי.

אהבתי גם להשתרע ולעקוב אחרי הנמלים שיצאו ונכנסו למחילות. הייתי מרותק לראות כיצד עם בוא הגשם הראשון, היו מגיחות מלכות הנמלים ועוקב אחר מעופן, בריקוד הכלולות שלהן. לעת ערב אהבתי להשתרע פרקדן על הדשא ולהתבונן בכוכבים.

בגיל שש קנו לי אופניים. אופניים אז הייתה משאת נפשו של כל ילד. בזמן ההוא, הרחובות באזור המגורים שלנו היו כמעט ריקים מתנועת מכוניות. לרוב האנשים לא היו עדיין מכוניות. לכן, אפשר היה לרכב על אופניים בכביש, ללא חשש. אני זוכר את אבא שלי אוחז באחוריי כיסא האופניים כדי לייצב אותם, רץ אחרי כדי שאלמד לרכב עליהם. במהרה הרכיבה הפכה לעיסוק דומיננטי. אני זוכר שלפעמים חיברתי פיסת קרטון של קופסת סיגריות לאחד החישוקים בגלגל האופניים, בעזרת שני אטבי כביסה. נהניתי לשמוע את קול "האופנוע" המחריד שהשמיעו האופניים שלי בשעת הרכיבה, למגינת ליבם של השכנים.

היינו משחקים בשדות הבור הרבים בשכונה כדור רגל. מאוחר יותר, הפסקתי להתלהב מהמשחק הזה ועברתי לשחק כדורעף וכדורסל במגרשי בית הספר הסמוך. במשחק הכדורעף הצטיינתי בסרבים (מכות פתיחה). מכות הפתיחה שלי זכו לקריאות וואו של השחקנים והצופים. עשיתי הרבה נקודות במכות האלה.

בשדות הבור שבשכונה צמחו גם הרבה צמחים בסתיו, בחורף ובאביב. בקיץ סתם קוצים. אהבתי לצאת לשדות לבחון את "פעמוני הגשם" (זמזומיות), את "מטה אהרון" (לופית) המסתורי והיו אז גם המון נרקיסים, צבעונים וכלניות. הפחדתי את הילדים שלא יתבוננו בפרגים - סיפרתי להם כי מי שמסתכל לתוך הפרחים יכול להתעוור.

כילדים שחקנו הרבה במשחקי רחוב שונים, כמו "מחבואים", "סימני דרך",  "שוטרים וגנבים", "שלום אדוני המלך" ועוד רבים אחרים. בבית וברחוב שיחקנו גם במשחקי קופסא שונים, כמו מונופול ודמקה. גם משחקי קלפים וג'וּלים (גולות זכוכית צבעוניות). בכל חפיסת מסטיק שקנינו, היה חבוי קלף. אני זוכר שהייתה סידרת קלפי החלל, שהיינו עושים בינינו "החלפות". ולאחר מכן סידרת חרקים, צמחים ועוד.

הבנות היו מדלגות על חבל ומשחקות ב"קלאס" ואני הצטרפתי אליהן לעיתים, כי נהניתי להיות תרנגול של הבנות.  

קצת מושג על האוירה בימים האלה, תוכלו לשמוע בשיר השכונה של התרנגולים:

https://www.youtube.com/watch?v=EP545y5GL7w

תנועה או חברה סלונית. בזמנו החֶבְרֶה נחלקו לשתי קבוצות: כאלה שהלכו לתנועת נוער, וכאלה שיצאו לבלות בימי שישי, במה שנקרא מסיבות ריקוד סלוניות. אני הלכתי לתנועת הנוער העובד והלומד. לא בגלל אידיאולוגיה, כי לא הייתה כל אידיאולוגיה בגיל הזה - אלא מפני שמרבית חבריי הלכו לתנועה הזו. מעט מהכתה הלכו לשומר הצעיר או למחנות עולים. הפעילות בתנועה עניינה אותי יותר ממסיבות הריקודים. בתנועה רקדנו ריקודי עם, אבל הריקוד האהוב עלי ביותר היה: "בן לוקח בת". הייתי נוהג בממלכתיות ובוחר כל פעם בבת אחרת (אני מודה - בדרך כלל מהיפות והנחשבות יותר, אך מדי פעם בחרתי במתכוון גם בבת שעמדה בדד, ושאף אחד לא בחר בה כל הערב). במשחק ריקוד הזה מצאתי עצמי רוקד כמעט ללא מנוחה במשך שעה ארוכה. מצד אחד לא היה לי נעים שהן בוחרות בי תדיר, אך בעמקי ליבי זה החמיא לי לאגו. מצד שני ליבי נחמץ לראות את מבטי הקנאה של הבנים. לכן, מדי פעם הייתי לוחש באוזן לבת זו או אחרת לבחור בבן מסויים. 

קריאה. אהבתי לקרוא. קראתי המון, ספרים מכל הסוגים, ספרי מתח והרפתקאות וספרים קלאסים, ספרי מסעות ותגליות, רומנים היסטורים, ומה לא. הייתי מנוי בספריה שהייתה פתוחה פעמיים בשבוע ומשאילה עד 4 ספרים לפעם. בכל יום ראשון ורביעי הייתי מחליף ארבעה ספרים. בספריית בית הספר הייתי מחליף ספר אחד נוסף לשבוע. כן, הייתי קורא תשעה ספרים בשבוע.

סקרנות. אבל לא רק ספרי קריאה קראתי, אלא גם נהנתי לחרוש באנציקלופדיות. בכתה ג' קנו לי הוריי את האנציקלופדיה המדעית לילדים "מרגליות", שאותה קראתי בהנאה, בדיוק כפי שנהנתי לקרוא בספר מתוך הסדרות "החמישיה" ו"השביעיה הסודית", של אניד בלייטון. יותר מאוחר קראתי כל דף של כל כרכי האנציקלופדיה "תרבות" - אנצקלופדיה כללית עם שלל תמונות צבעוניות.

לא תאמינו, אבל כשהוריי קנו לי בחופש הגדול את ספרי הלימוד לשנה הבאה, ישבתי וקראתי גם בהם בעניין רב. אבל כשהמורה נתנה לנו כשעורי בית לקרוא בספר מעמוד זה עד זה ולסכם - שנאתי את זה וכמעט רציתי להטיח את הספר על ראשה. תמיד אהבתי ללמוד בעצמי ובקצב שלי, בלי סיכומים ובלי בטיח.

וגם הייתה לי מחברת עבת כרס, עם כריכת קרטון עבה - שבה הייתי מדביק כתבות מדעיות שהייתי גוזר מהעיתונים. הכתבות היו מסודרות לפי התחומים: ביולוגיה ורפואה, כימיה, פיזיקה, גאולוגיה ומדעי כדור הארץ, אסטרונומיה ואסטרופיזיקה.

בכתה ח' נידנדתי להוריי עד שהסכימו לעשות לי מנוי לעיתון המדעי לנוער "לדעת".  אחד המדורים בעיתון היה אלקטרוניקה. קניתי מדמי הכיס שלי מלחֵם, בּדיל, חוטי חשמל, טרנסיסטורים, דיוֹדוֹת, קבלים ונגדים, ובניתי מכשירים אלקטרונים קטנים - על פי התרשימים וההסברים הכתובים בלדעת. בניתי מנופים וממציא מתקנים הפועלים בעזרת גלגלי שיניים וממדחף הפועל על כוח הרוח.  חיברתי גם סליל מגנטי ומייצר חשמל מאנרגית  הרוח - שהיה מפעיל מעגלים חשמליים ומנורות.

שוב לאחר נידנודים רבים, קיבלתי מהוריי גם מיקרוסקופ קטן ופשוט וחקרתי תחתיו נוזלים כמו רוק או דם שניגר מפצע, קרדית האבק, קרביים של זבובים ועוד מלא דברים. אלה כבר היו הסימנים הראשונים של המשיכה, ויש שיגידו "המופרעות", שלי למדע.

מצד שני הייתי גם מצייר ומפסל ולא פחות נהנה מכך.

בתיכון הייתי מנוי של העיתון "מדע", שיצא בחסות מכון ויצמן. אני זוכר שקראתי את המאמרים בשקיקה. בכל מאמר הייתה תמונה של הפרופסור המחבר, עם מספר מילים על פועלו. אז הייתי מעריץ מושבע של המדענים האלה. היום, כשאני קולגה שלהם ומכיר אישית את רובם, אני כבר פחות מעריץ של חלקם. חחחחחח

תחביבים. הייתי אספן מושבע של בולים (ממכתבים ומהשרות הבולאי). עד היום מצויים אצל הוריי עשרות אלבומי בולים, חלקם בולים נדירים של הדואר העברי מתקופת המנדט וטרום הקמת המדינה. אספתי פרחי בר, מגדיר את שמם, מייבש אותם ומשמרם באלבום מיוחד. היו לי עוד אוספים רבים, שקצרה היריעה להזכירם. האספנות שלי אז קצת מזכירה לי את מר הֶמיוּלין מהמומינים.

בכיתה ז' חזרתי לנגן, אך הפעם בגיטרה. למדתי לנגן בגיטרה, והפעם עם תוים. נגנתי בגיטרה קלאסית ויותר מאוחר גם בגיטרה חשמלית. הייתי מעריץ גדול של הצלליות (The Shedows) ולמדתי לנגן את כל הנעימות שלהם.  נגנתי צמד עם ילדת הזמיר קורין אלאל הכריזמטית. חיבבנו זה את זו כשהיינו ילדים. מעניין אם היא עדיין זוכרת אותי כיום.

כאתנחתא, בחרתי בשתי נעימות של הצלליות - האזנה נעימה.

http://www.youtube.com/watch?v=pY-rPDwzM9M

http://www.youtube.com/watch?v=VycZVyApqew&feature=related 

ישירוּת ועקשנות. בבית הספר לא הייתי מהילדים המצביעים והמתפרצים לכל שאלות המורים - בין אם תשובתם נכונה, או כולה שטויות. יש ילדים שרוצים לקבל כך תשומת לב. אני קיבלתי את תשומת הלב, כשעניתי רק על שאלות שאף אחד אחר לא ידע לענות. אני מניח שהייתי גם ה"סיוט" של המורים. הייתי מביך אותם לפעמים בשאלות שלא ידעו לענות ושאני במקרה ידעתי את התשובה. לא הייתי מוכן לקבל מאף מבוגר, כולל ממורים "מריחוֹת". אם הם לא יודעים את התשובה, שיגידו ודי.

זכור לי שלפני פסח, המורה בכתה ב' ציינה ש"בכל בית ישראל אין אוכלים חמץ". אז אני צרחתי: "זה לא נכון, בבית שלי אוכלים לחם". זה די הביך את המורה וגם את אבא שלי, כשסיפרתי לו על כך. כזה אני - ישיר ושלם עם מעשיי.

לימודים. על יחסי ללימודים כבר יכולתם לראות ממה שכתבתי עד כה. ממש לפני שהתחלתי ללמוד בכתה א', אבא שלי אמר לי: "אם תלמד תוכל להיות מה שתרצה, ואם לא  - תהייה מנקה רחובות". זו הייתה הגישה של אבא שלי שהוא ניצוֹל שואה. כשהקנטתי אותו מאוחר יותר, על כך שבין מנקה רחובות לפרופסור יש הרבה מאד דברים באמצע, הוא ענה: "זו הייתה הדרך שלי לשכנע אותך ללמוד".

בתיכון התייחסתי ברצינות ללימודים (אז היו נבחנים בכל המקצועות בשאלון אחד בסוף י"ב). זכור לי שפעם אחת ישבתי כמו אידיוט במשך יותר משעתיים, בנסיון למצוא תשובה לבעיה מסובכת בגיאומטריה. בלילה חלמתי את התשובה.

הייתי בקיא בכל חומר הלימודים ושלטתי היטב במתמטיקה ופיזיקה - הסיוט של מרבית התלמידים. זכור לי שאחדים מהם ביקשו ממני ללמוד יחד איתם לבחינה במקצועות אלה.

פעם בקשה זאת ממני אחת התלמידות בכתה, לקראת בחינה במתמטיקה. נסעתי אליה באוטובוס ממרכז הרצליה להרצליה פיתוח - שם הייתה הוילה המפוארת של הוריה, שלא נכחו במקום. לאחר חצי שעה של לימודים, כבר עשינו מתמטיקה אחרת.

ככה זה, אף פעם לא התחלתי עם בנות - הן תמיד התחילו איתי .

מרוצץ הגולגלות. בגן ובבית הספר, בכיתות הנמוכות, היו מדי פעם ריבים ומכות בין הילדים. אני תמיד הייתי נמנע ומתחמק ממריבות. אבל פעם אחת בכתה ג', ילד אחד נטפל אלי בצורה מטורפת (אינני יודע מדוע, אולי מקינאה). הדפתי אותו ממני מספר פעמים והמשכתי למקום אחר בחצר בית הספר. והוא בשלו - תוקף; שוב ושוב. במהרה מצאתי סביבנו התקהלות של ילדים רבים, שהחלו לצעוק קריאות עידוד - חלקן אליו וחלקן אלי. כל כך כעסתי, עד שהשיתוק, שבדרך כלל אוחז בי במצבים כאלה, נעלם. ואני שלא הערכתי נכון את כוחי, הכנסתי לו כזה אגרוף, שפתח את ראשו. הוא נפל המום שותת דם. הגיע אמבולנס ופינו אותו למיון. כשחזרתי לבית, בכיתי כל כך על מה שקרה, עד היום אני מצטער על כך. אבל מאז, אף אחד לא הֵעז לגעת בי יותר. כינו אותי ביראה בשם "מרצץ הגולגלות".

***

כתבתי כאן רק מעט על ילדותי. הייתה לי ילדות מלאה ומאושרת. ילדות שכל כך שונה מהילדות היום, בעידן המחשב, האינטרנט והפייסבוק. חיי החברה של הילדים והנוער היו שונים מאלה של היום. האם היום בעידן השפע, הילדים והנוער מאושרים יותר? - אני לא בטוח. בכל אופן כפי שקראתם כאן (אם לא נשברתם באמצע), הילדות שלי, עיצבה את חיי כאדם וכמדען.

מאז שזה קרה בשבוע שעבר, לא יכולתי לכתוב על זה. בת משפחה הלכה מאיתנו והיא בת תשע. אהבנו אותה ממש כבת משפחה, למרות שלא הייתה ממשפחת האדם. אך באהבתה היא אותנו ובחוכמתה, היא הייתה כמעט אנושית.

היא כבר כיכבה כאן בבלוג בפוסט חוכמת חיות. מי שלא זוכר, יכול לקרוא שם על מעלליה המדהימים. לא ארבה לדבר על העבר, על הכיף שהיה לנו איתה יומיום ובטיולים, על כישוריה המופלאים, על הרוגע שהיה בה, על האהבה שהרעיפה עלינו, על ההתנהגות האצילית לבני אדם ולכלבים אחרים. הייתי יכול למלא עמודים רבים עליה, אך ראשית קשה לי וגם לא רוצה להלאות אתכם. מצרף כאן רק כמה תמונות.

היא החלה להתנהג מוזר לפני כשלושה שבועות. היא החלה לנוע בכבדות כאילו משהו כואב לה. לקחנו אותה מאז מספר פעמים למרפאה. בדקו אותה, עשו לה בדיקות מעבדה רבות ושונות, וממש לא ידעו ממה היא סובלת. רשמו לה אנטיביוטיקה, משכחי כאבים וסטרואידים ושלחו אותה הבייתה. מצבה הידרדר מיום ליום כשהיא ממשיכה ללקק אותנו באהבה, סובלת בשקט ולא מוציאה אף יבבה. נראה היה שהיא דואגת לנו יותר מאשר לעצמה.

ביום ראשון שעבר, היא עלתה את 24 המדרגות לחנייה בשארית כוחותיה ובקושי הצליחה להכנס לרכב בעזרתנו. במרפאה עשו לה עוד בדיקות בהרדמה. כשהתעוררה כבר לא הייתה מסוגלת ללכת. בבית הקיאה כל הזמן ואני זוכר שבערב יום שני, כשהגעתי לבית - היא שכבה מרוחה על הרצפה, אבל עדיין בשארית כוחותיה, מכשכשת אלי בזנבה לשלום. היא כבר גססה. בתחנונים הגיע אלינו וטרינר נייד עם אמבולנס לחיות ביום שלישי. הוא אמר לנו שהיא בצקתית ובמצב ממש קשה. הציע לנו לקחת אותה לאישפוז לבית חולים. יש אחד בבית דגן, אך מרוב עומס החיות מחכות שם הרבה זמן, עד שמתחילים לטפל בהן. שלחנו אותה לבית חולים טוב אחר בהרצליה. הוטרינר שהסיע אותה לשם אמר לנו שיתכן ולא תחזיק מעמד בנסיעה מירושלים להרצליה.

לאחר בדיקה ראשונית בבית החולים, הודיעו לנו שהיא הגיעה בשלום, שמצבה קשה אך בהכרה. אמרו שיעשו כמיטב יכולתם לייצב אותה ולהצילה. הייתה לי תקווה שיצליחו, אבל לאחר שש שעות, התקשרה אלינו הרופאה הוטרינרית האחראית והודיעה לנו שהיא נפטרה. יום פטירה: 12.6.2012, שעת פטירה: 23:30.

הוטרינרית ציינה שהיא מתה מאנמיה המוליטית על רקע אידיופטי. בעברית הכוונה למחלה שבה המערכת החיסונית תוקפת את כדוריות הדם האדומות וממיסה אותן. בגוף נשלחו קרישים לכל עבר וגרמו לקריסת מערכות. לא ידוע הרבה על המחלה, רק שהיא קטלנית ומתרחשת לעיתים אצל כלבות, בדרך כלל בסביבות גיל תשע.

שאלו אותנו אם אנחנו רוצים שיחזירו את גופתה, כדי שנקבור אותה בעצמנו, או שידאגו להסדר קבורה עם קבלן. כמובן שלא היינו מסוגלים לקבור אותה בעצמנו.

שאלו אותנו אם אנחנו מוכנים שיעשו לה ניתוח שלאחר המוות לפני הקבורה - כדי לעזור למדע ללמוד יותר על המחלה, כדי שבעתיד ידעו יותר כיצד לעזור לכלבים אחרים. כמובן שהסכמנו למען המדע. לאחר שסיימו דאגו לקבורתה. יותר לא ראינו אותה.

בבוקר יום מותה נפרדתי ממנה לשלום, הרגשתי שכבר לא אראה אותה כשאחזור בערב. ולאחר מותה - ריקנות. היא כבר לא מקבלת את פני בשמחה, מכשכשת בזנב ומלקקת אותי בהתלהבות, עם נשיכונת עדינה בתנוך האוזן. היא כבר לא שוכבת לצידי ליד הספה. היא כבר לא יושבת בפינה הקבועה שלה ליד שולחן האוכל בארוחות המשפחתיות. היא כבר לא מכניסה כהרגלה את עיתון הבוקר לבית.

והמתוקה שלנו איננה.

יש לנו גם כלב טרייר, צעיר ממנה בשנתיים. הם היו חברים מאוד טובים והיו קשורים זה לזו. כמו אחים. ומאז מותה הוא כבר שבוע בדיכאון, ממעט לאכול ומסתגר בחדר של הבן שמשרת בצבא. הבן כואב שלא יכול היה להיפרד ממנה. הסברנו לו שמצבה הדרדר במהירות תוך פחות מ-24 שעות. הבת שבורה, היו מאוד קשורות זו לזו. היא מצטערת שלא אפשרנו לה למות בבית, שתרגיש שאנחנו לצידה ואוהבים אותה עד לרגע חייה האחרון.

היא הלכה פתאום מאיתנו ואנחנו עצובים. היא איננה.

אם יש גן עדן לכלבים, אני בטוח שהיא שם.

 מקור: http://www.rene.co.il/2008/06/10/%D7%9B%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%92%D7%9F-%D7%A2%D7%93%D7%9F/