
על הדלת שילוט אזהרה "בידוד" וכללי התנהגות כפי שנראה בתמונה:

הכל כביכול כפתור ופרח. אבל מי מהצוות מקיים את הכללים הבסיסיים המתבקשים? רק אחות אחת (שהייתה בהריון) הקפידה להכנס אלי עם חלוק חד פעמי. משפחות חולים מחדרי הבידוד הסמוכים (מחולים במחלות מסוכנות שונות) קפצו על המציאה, ובמקום לעשות צרכיהם בשרותים הציבוריים או בשרותים בחדרי קרוביהם (כמובן טפשי ביותר לעשות זאת) - מצאו לנכון להכנס לחדרי ולהשתמש חופשי בשירותים שלי. מכיוון שהייתי פעיל ועסוק בפיזיותרפיה - חדרי היה ריק זמן רב במשך היום. ואני נוכחתי בעקבות מרשיעות באסלה שלא טרחו להוריד את המים. בנוסף תפסתי גם עובדי נקיון ששפכו לאסלה את מי שטיפת הרצפה השחורים ומלאיי החיידקים מחדרי כל החולים בבידוד מהסביבה. דלקות ריאות, מחלות זיהומיות קשות בדרכי העיכול ועוד כל מיני חולרות.
התלוננתי לאחות הראשית שמבקשת בעדינות מפועל הנקיון "להשתדל" לא לשפוך יותר מי שטיפה לאסלה ולפחות שידאג להוריד את המים. כלומר, העיקר שלא ישארו סימנים מרשיעים. טיפות הדרעק מלאות החיידקים המתיזות על מכסה האסלה - כנראה אינן מזיקות בעיני הצוות הסיעודי. וכשראיתי שהם מרימים כתפיים לתלונה של השימוש הציבורי בשרותים שלי, גמרתי אומר לחסל את התופעה. הפעלתי כושר יצירתי. הרי אני נמצא בבידוד, נכון? ולכן הרי מסוכן להשתמש בשרותים שלי, נכון?אבל מה לעשות? אף אחד אינו מתרשם משלט הבידוד בכניסה לחדרי.
אז החלטתי לעשות מעשה. שישימו לב ואפילו יפחדו.
הכנתי את שלט האזהרה הבא (בעברית, אנגלית וערבית) ותליתי אותו על דלת השירותים, כפי שאתם רואים בתמונה הבאה:

נו טוב. השלט הזה כנראה באמת הפחיד ועשה את שלו. יותר לא מצאתי עדויות שימוש בחדר השרותים והאמבטיה שלי. במעשה זה לא דאגתי רק לעצמי, אלא גם לטובת החולים האחרים ובני משפחתם.
הכל היה כביכול טוב ויפה במשך החודש ומשהו הראשונים שלי בשיקום, עד שגיליתי שעומדים להעביר לחדרי כשותף את מ"ס (ראשי תיבות) שהיה בשיקום במוסד אחר והעיפו אותו משם כשגילו שגם הוא נגוע בחיידק בית החולים כמוני. כמובן נכנסתי לויברציות. אני כבר כמעט חודשיים מההדבקה ואולי אני כבר נקי (זמן נשאות ממוצע של החיידק 3 - 6 חודשים) והחדש רק נדבק. כמובן הקמתי צעקות שאין מן הראוי להמשיך למחזר את החיידק. הרי לא אוכל לקבל את שיקום הרכבת תותבת עם החיידק הזה. לכן דרשתי לפחות לעכב את ההכנסה של המשתקם השני, עד לבדיקה שתראה אם אני עדיין נשא. והבדיקה אכן הראתה שאני נקי מהחיידק. לפחות הרגשתי שניצלתי מהדבקה חוזרת שמתרחשת על פי רוב משימוש משותף בשרותים.
אבל לאחר מספר ימים נוספים גיליתי בתדהמה שהכניסו את המשתקם הזה לחדרי בהגנב, לעת ערב, כשלא נוכחתי בחדר. כבר לא היה עם מי לדבר. נשאר רק הצוות הסיעודי המצומצם של משמרת ערב. אבל ערכתי חקירה בדרכים שלי וגיליתי שהשותף החדש שלי נבדק לפני שגרשו אותו מהמוסד השיקומי הקודם ונמצא חיובי. כאמור, בלחץ שלי ערכו לי בדיקה לאחר כחודשיים מההדבקה ונמצאתי שלילי לחיידק. אבל באופן תמוה ערכו לשותף שלי בדיקה שלושה ימים לאחר שהגיע לכאן. וכעת נפנפו בפני שהוא שלילי כמוני לחיידק. להפטר מהחיידק הזה בשלושה ימים זה הרי בלתי אפשרי. בבדיקה הזו מכניסים מטוש לפי הטבעת ואותו שולחים עם מבחנה למעבדה לבדיקה. האם מישהו לא הכניס את המטוש למקומו הראוי? אני באמת לא יודע. בכל אופן לא הגיוני שהתוצאה תהייה שלילית לאחר שלושה ימים. נשאלת השאלה מדוע גם מיהרו לעשות לו את הבדיקה ולא חיכו כמוני כמעט חודשיים.
דרשתי בכל תוקף לדבר על הענין עם ב', סגנית מנהלת הסיעוד והיא הודיעה שהיא עסוקה ולא יכולה להגיע. והנה אני רואה אותה נכנסת לחדר האחיות שמאחורי דלפק הקבלה. בכלל לא התכוונה להתייחס אלי. ואז הרמתי את קולי בדלפק הקבלה והודעתי לצוות שאני לא מתכוון להשאר כאן ולא מוכן לזה שמנהלת הסיעוד מתעלמת ולא רוצה להפגש איתי. אני לא מוכן לעבור על זה בשתיקה. וכל האוכלים בחדר האוכל הסמוך ומשפחותיהם שומעים. ואז פתאום ב' יוצאת פניה אדומות ומתממת על כך שהתעלמה ממני.
בשיחה שהתנהלה בפרהסיה היא טענה שהמשתקם החדש שלילי כמוני לחיידק ומבחינתה אנחנו יכולים לגור באותו חדר. אבל היא כנראה לא מורגלת לאנשים קצת מבינים כמוני. אמרתי לה שחקרתי מה מצב המשתקם החדש ומה כתוב בתיקו לגבי הבדיקות וכי לא יתכן שהחיידק בילה במעיו רק שלושה ימים. כיצד בדקתי אתם שואלים? בואו נניח שהיה לי משתף פעולה. לא רוצה להסגיר את המקורות שלי, שנשברו לאחר שחקרתי אותם. ואז מנהלת הסיעוד האדימה ואמרה בכעס: "אני לא מוכנה שלא ישמרו כאן על סודיות רפואית".
"זאת אומרת שאת שומרת על סודיות רפואית כדי לסכן מאושפזים כאשר חסר לך מקום מגורים" הקשתי ושאלתי אותה. "וחוצמזה, אם אני שלילי לחיידק, מדוע אני צריך להמשיך ולהשאר בכלל במחלקה הזו ולא לרדת למחלקת השיקום למטה (שאינה מכילה חולים ומודבקים למיניהם). ואז החכמה הזו אמרה: "כן, אבל עדיין לא עברת בדיקה רגישה יותר נוספת (בדיקת PCR). מבחינתי אתה עדיין נגוע וצריך להיות בבידוד כדי לא לסכן את האחרים". התעצבנתי. עד כאן. כשנוח לה (להכניס אלי חולה) אז פתאום אני והוא שליליים לחיידק ולא מסכנים אחד את השני. שתחליט. אבל היא הלכה לדרכה.
הודעתי שאני לא מוכן להסתכן ולהדבק שוב בחיידק שימנע ממני המשך השיקום ולכן אני לא מתכוון לגור יותר בחדר שלי עם השותף. הודעתי שאני מתכוון לישון מול תחנת האחיות עד שיוציאו מחדרי את השותף הזה. בנוסף לא נגעתי בארוחת הערב שלי. הצוות השאיר אותה עד הבוקר לאחר שהודעתי שאני מפסיק לאכול. שאלו אותי מדוע אני עושה שביתת רעב. עניתי: "לא שביתת רעב - פשוט כדי שלא יהיו לי יציאות ואזדקק לשימוש בשרותים". את מימיי הטלתי בבקבוק מול תחנת האחיות.
בכל זאת הייתה לי יציאה ולכן השתמשתי בשרותים שמול תחנת האחיות. השרותים האלה לא ממש שרותי נכים ולא מצויידים בידיות מתאימות בקיר, אבל הסתדרתי. וכשצוות הסיעוד ראה שיצאתי משם, הם נכנסו ללחץ והיו צריכים להשתמש בשרותים מרוחקים יותר. בעיה שלהם לא? הרי אני נמצאתי שלילי לחיידק כבר בשתי בדיקות בלתי תלויות. צריך רק אישור נוסף בבדיקת PCR וזה יקח לפחות עוד שבוע שבועיים עד שנקבל את התוצאה.
ואז באותו ערב הגיע לביקור המנהל החדש של בית האבות הסיעודי שרק נכנס לתפקידו ונמצא בחפיפה עם המנהלת היוצאת. הוא מציג את עצמו בפני צוות הערב ושואל כמה חולים יש במחלקה. 38 אומרים לו. "לא, רק 37 אני אומר לו" והוא שומע כביכול לא שומע והולך לדרכו.
וכל הלילה אני שרוע נים לא נים מול תחנת האחיות על כיסא הגלגלים. מניח רגלי על שני כיסאות וכריות שביקשתי בערב. בלילה הזה ראיתי את האחות האחראית ישנה כל הלילה וצילמתי אותה. התמונה בפוסט הקודם. בבוקר מגיע צוות משמרת הבוקר הודעתי שלא אזוז מפה ומיקמתי את "ציוד השינה" המאולתר שלי באמצע חדר האוכל. שוב לא נגעתי בארוחת הבוקר שלי. אני כבר בצום מארוחת הצהרים מאתמול.
הצוות בלחץ. עוד יותר רופאת המחלקה. ואני עוזב את המחלקה יורד במעלית עם כסא הגלגלים ומגיע למשרדו של המנהל כדי לדבר איתו. הוא איננו. יגיע רק ביום ראשון, כך אומרים לי. היום יום חמישי. הסברתי למזכירה ולעוזר שאני מתכוון לבלות בחצר כל סוף השבוע עד שמהמנהל יפתור לי את הבעיה ואני יוצא בהפגנתיות מהבנין לחצר המוסד.
לאחר כשעתיים, יוצאים אלי לחצר הרופאה שלי מלווה במנהל שהגיע. הוא ביקש ממני לתת להם צ'אנס עוד מעט זמן לפתור את הבעיה. אמרתי שיקחו את הזמן שלהם אך מכאן אני לא זז. ואז לאחר זמן מה שולחים את מנהלת הפיזיותרפיה שלי לשכנע אותי שאני חייב לישון ולאכול. כיצד אוכל בכלל לעשות פיזיותרפיה היום היא מציינת. עניתי לה שאני מוכן לוותר על הפזיותרפיה המצויינת שאני מקבל כאן ולו רק שלא אדבק שוב בחיידק הארור הזה. והיא התחילה להזיל דמעות כשהמשכתי לעמוד על שלי. באמת היה צר לה עלי.
ארוחת צהריים. שוב אני מוותר עליה. אני כבר בצום 24 שעות. שולחים לשכנע אותי ואני בשלי. מישהו זוטר מצוות המנהלה מתגנב אלי ואומר בהערצה. אתה הולך לנצח כאן. הם פשוט מנסים לשבור אותך. תחזיק מעמד הוא אומר לי.
ממש לפני ארוחת הערב, מפנים את השותף מהחדר. פתאום מצאו מקום בשבילו בחדר אחר. אני דורש ניקיון יסודי בחדר ובשרותים שלי עם אקונומיקה. לאחר מכן ביקשתי טונה של תמיסת חיטוי וספוגים וחיטאתי בעצמי את האסלה, הכיור, הידיות והכל באופן יסודי. את הארונות המכתבה וכל דבר בחדר. רק אז הלכתי לאכול ולשבור את הצום. דרך אגב על הפיזיותרפיה באותו יום לא ויתרתי. עשיתי אותה כמעט ללא שנת לילה ובצום. שתיתי רק מים.
עוד שבוע חולף והמוסד אינו מקבל התחייבות מהמוקד של קופת חולים לבדיקת ה-PCR שתאשר סופית שאני נקי מהחיידק. אמרו לפנות לסניף שלי בקופת החולים. זוגתי הלכה לפקיד בסניף שלי ומקבלת ברגע התחייבות. יקח עוד שבוע וחצי עד שתגענה תוצאות הבדיקה. אני שלילי סופי לחיידק. והשותף שרצו להשאיר בחדרי? נשאר בבידוד עד יום עזיבתי. אין לו תוצאות PCR ששוללות את קיום החיידק אצלו. וזה מראה כמה צדקתי וטוב שנלחמתי, עם כל הסבל.
אבל יום לפני שמגיעות תוצאות הבדיקה, יום חמישי בערב ושוב מגניבים לי שותף חדש לחדר. הוא הגיע באמבולנס מאישפוז בבית חולים. אני נכנס לחדר בדיוק כאשר שני האלונקאים ממד"א משכיבים אותו במיטה, והם לבושים בחלוק בידוד כחול חד פעמי. חמת זעם תקפה אותי. שוב מכניסים לי מישהו עם חיידקים מסוכנים כלשהם ואשר זקוק לבידוד. אין לי למי למחות. שוב צוות מצומצם של ערב. אחראית הסיעוד במחלקה לא תגיע עד יום שני ורופאת המחלקה גם היא לא עובדת בסופי שבוע ותגיע רק ביום ראשון. תמיד הם עושים את זה לקראת סוף שבוע.
צוות הסיעוד הזוטר אומרים לי שהחולה החדש אינו בבידוד. אני לא מאמין להם ושואל "אז מדוע חלוקי הבידוד של האלונקאים שהביאו אותו נמצאים בפח האשפה בשרותים שלי?" "סתם, זה רוטינה שלהם" הם אומרים לי ואני יודע שצוות מד"א אינו לובש חלוקים כאלה כך סתם, אלא אם החולה צריך להיות בבידוד. ואז אני מקשה ושואל מדוע הם מטפלים בו עם חלוקים וכפפות. ואחד אומר לי שאת החלוקים הם לבשו בטיפול בחולי בידוד בחדר הסמוך. ואז בכלל התפוצצתי מכך שאם זה נכון, אזי הם מעבירים חיידקים מסוכנים מחולה לחולה בגלל שהם אינם טורחים להחליף חלוקים וכפפות מחולה לחולה. יצאתי מהחדר בזעם, לא לפני שהטיפש אומר לי, עכשיו תצטער שלא רצית את השותף הקודם.
הגעתי לתחנת האחיות ושוב התכוננתי לעשות שם ליל שימורים. את ארוחת הערב לא אכלתי. התחלתי לעשות תחקיר רפואי (ושוב לא אסגיר את המקורות שלי). החולה הזה אושפז בבית חולים עם חיידק MRSA שהוא בעל עמידות נרחבת לאנטיביוטיקות שונות. החיידק הזה תוקף ביתר שאת אנשים בעלי מערכת חיסון חלשה. בארה"ב מת אדם אחד מהחיידק כל 30 דקות. כ- 20% מהנדבקים מתים מהחיידק. בישראל מתים מהחיידק 4,000 אנשים מדי שנה. הם מועברים על ידי צוותים רפואיים המקפידים על רמת הגיינה נמוכה. הם גם נוטים לעבור דרך מכשירים רפואיים. בבית החולים טיפלו בו באנטיביוטיקה ושחררו אותו כאשר הבדיקה שלילית. אבל אני לא טיפש. אני יודע שצריך לחכות ולעשות בדיקה נוספת שתשלול קיום החיידק לאחר זמן נוסף.
אני שוב מתמקם לשינה בחדר האוכל מול תחנת האחיות. אמנם החולה הזקן הזה מחובר לקטטר ולא יכול לרדת לשירותים ולפחות שם לא אדבק ממנו, אבל הבנאדם פסיכוטי ומושך כל הזמן את צינורות הזונדות שמזינות אותו. כל התכולה נשפכה על הרצפה ונמרחה על ההליכון שלי. אתם הייתם מוכנים לישון בחדר הזה? כשהכל נשפך והוא מיבב ללא הרף.
זה האיש (שמו שמור במערכת):

למחרת בבוקר, יום שישי, מופיעה שלא כהרגלה רופאת המחלקה. אני שוטח בפניה את מחאתי ושוב אני שומע נימת טרוניה על כך שיש לי משתפ"ים החושפים סודיות רפואית בפני ולא יתכן ככה. ואז היא אומרת שלא אחשוש כי בבדיקה האחרונה בבית החולים מצאו שהוא שלילי לחיידק MRSA. יש לו רק קלבסיילה. אוי למשמע אוזני. הרי זה CRACKUP מיודענו. "לא, לא - זה לא הזן המסוכן" היא אומרת. אבל איך לא, אם הוא הגיע מבית החולים עם חיידק הקלבסיילה, תוך כדי כך שהוא מטופל באנטיביוטיקה לחיידק MRSA - הרי זו קלבסיילה עמידה.
וחוצמזה היא אומרת שהוא אינו משתמש בשרותים ולכן יקשה עלי להדבק ממנו. והיא מתעקשת ואומרת לי לא לדאוג. החולה הזה לא בבידוד. ואני מקשה עליה: "אם החולה הזה אינו בבידוד, כיצד אתם מסכנים אותו ומאשפזים אותו איתי, שאני בבידוד? זכרו, עדיין לא התקבל אישור סופי שאני נקי ולא מסכן חולים אחרים. ואז הרופאה קלטה שאני קלטתי את זה ומיהרה בהיסטריה לברר בהדסה אם כבר יש תוצאות לבדיקת הנשאות שלי. היא נשמה לרווחה, כי הכניסו את החולה הזה לחדרי לפני שידעו את התוצאה.
ואז ציינתי בפני הרופאה שהוא מוציא כל הזמן את הצינורות מגופו וכל הנוזלים נשפכים על הרצפה. לכן, גם אם הוא אינו משתמש בשירותים הסכנה גדולה. ואז הרופאה פולטת בכעס שהיא נתנה לצוות הסיעוד פקודה לתת לחולה הזה הלידול (תרופה אנטי פסיכוטית) והם לא נתנו לו. בגלל זה הוא משתולל ומושך צינורות. ובלילה הבא הערתי על כך לאח אחראי משמרת לילה כדי שיתן לו את ההלידול שהרופאה רשמה לו. והפעם הוא התעצבן כיצד מגלים לי סודות רפואיים. האמת היא שלא מגלים לי, הם פשוט פולטים בחקירות שתי וערב שלי. אני רק מקשיב ורושם.
אז כדי שאני ארגע, מכריזים רשמית ששנינו איננו צריכים בידוד ואני מרגיש כמו אדם דתי שאוכל בשר פיגולים עם הכשר מהרבנות. אז אמנם באמת הוא אינו משתמש בשרותים וזה מוריד את סיכויי ההדבקה, אבל מה אני מוצא בפח האשפה בשרותים?

את כל החיתולים, הכפפות ושאריות החומרים שטיפלו בו בפצעי הלחץ המזוהמים שלו. נעשה את זה קצר. התעצבנתי ותליתי את השלט הזה מעל לפח האשפה:

וזה לא עזר, ובמקום לזרוק בפח האשפה של עגלת הטיפולים, הם המשיכו לזרוק בפח האשפה בשרותים שלי. וחלק פשוט נשאר על הרצפה, כאשר השלךיכו לפח האשפה והחטיאו.

ואני צלמתי וצלמתי. והם כנראה התחילו לחשוש שאפנה עם כל החומרים האלה למשרד הבריאות. ופתאום אב הבית הקמצן שחוסך בפיג'מות, במגבות ואפילו באוכל לחולים (אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), פתאום אישר החלפת פחי האשפה - לפחים חדשים עם מכסה ודוושה, שזה הגייני יותר. אבל אני לא הסכמתי, כי אין לי רגל שלמה להשתמש בדוושה לפתיחת המכסה. אז הם היו צריכים לפרק את המכסה ושוב נשארה סכנת ההדבקה.
הפוסט הזה כבר מתחיל להיות מאוד ארוך ונשמע שאני חופר, אז על השאר אכתוב בקיצור. בגלל החששות שלי גיליתי שהצוות אינו מקפיד על נהלי חדר בידוד כפי שאתם יכולים לראות בשלט הזה התלוי בכניסה לחדרי הבידוד:

ופתאום הבחנתי שמטפלים מסויימים לא רק אינם מחליפים חלוקי בידוד וכפפות מחולה לחולה. ובדקתי ומצאתי מעדויות של חולים - שלושה חולים נשאים בחדר אחד כל אחד נושא חיידק אחר. אחד נשא של שלושתם. איזה בידוד זה, שמסכנים כל חולה בהדבקה בחיידק של שכנו?
באחד הימים כשעברתי בתחנת האחיות, אני שומע את ב' סגנית מנהלת הסיעוד אומרת בטלפון: "מבחינתי אפשר לאשפז באותו החדר את שני החולים, שלאחד חיידק מזן A ולשני זן B. מבחינתי זה אותו דבר". נדהמתי לשמוע את זה. ראשית זה כמו לומר שנגיף צהבת מזן B הוא בדיוק כמו זן A בדרגת סיכונם. שניהם אמנם גורמים לצהבת, אבל בעוד שצהבת מזן A חולפת בדרך כלל ללא סיבוכים, הדבקה בזן B מסוכנת הרבה יותר ועשויה לגרום בעתיד לשחמת הכבד ולמוות. ושנית נדהמתי שהכרעות הרות גורל המסכנות את החולים נעשות על ידי סגנית מנהלת הסיעוד שהיא אחות ולא רופאה. נראה לכאורה שזהו סידור מצוין לרופאים, שמאפשר להם לחמוק מאחריות וכך הם לא צריכים להכריע בניגוד לרצון ההנהלה או בשל שיקולים כלכליים.
תיעדתי כמה מהצוות נכנסים לחדר האוכל עם החלוקים והכפפות שטיפלו בחולים בבידוד. נכנסים גם למטבח ונוגעים בכוסות וסכומים בכפפות שנגעו בחולים. והבחנתי בכוסות פלסטיק שלא נשטפו כראוי והם מדיפים ריח בושם של השותים למיניהם. ובכלל מדוע חוסכים בכלים חד פעמיים כאשר חלק מהחולים בבידוד אבל אוכלים מאותם כלי אוכל כמו כולם. ואני מתלונן בפני האחות מנהלת המחלקה, מבלי להסגיר את שמות הפושעים. והם חוטפים, כי המנהלים חוששים שאביא את כל החומרים למשרד הבריאות. ולמרות שלא ציינתי שמות, העבריינים הספציפים התחילו לנטור לי ולנסות להתעלם ממני. ולי כבר לא איכפת. בעוד מספר ימים מועט אני בחוץ. עוזב את המקום.
ואני תחת מעקב כבד של ע' ו-מ'. שני "מרגלים" מהצוות. מפתיעים אותי ומופיעים משום מקום בכל חור שהתחלתי לצלם בו עדויות מרשיעות ושואלים מדוע אני מצלם. וכבר התחלתי לחשוד שיש מצלמות נסתרות שבהם הם עוקבים אחרי "מבקר המדינה" הזה שצץ להם. ויתכן שגם אחרי שאר המאושפזים? הם תמיד הופיעו בהפתעה בכל פעם שהתחלתי לצלם. אבל יש לי כעת חומרים נוראים על אי תקינות במקום הזה.
יום לפני שעזבתי שפכתי בפני מנהלת המחלקה והדיאטנית (שעליה אספר בפוסט אחר) את כל אשר על ליבי וראיתי את מבט האימה וההתגוננות שהתפשט על פניהן. כפי שראיתי על פניהן כאשר הגיע קצין משטרה לחקור, בעיקבות מאושפז שהתלונן על התעללות לכאורה במוסד. הן נכנסו להסתגר בחדר האחיות (לתאום עמדות?) ויותר לא ראיתי את המנהלת עד לעזיבתי למחרת.
בתחילה חשבתי לכתוב למנהל המוסד מכתב מסכם על כל התרשמויותי במוסד לחיוב ולשלילה עם העתק למשרד הבריאות (לאחר שבקשתי ממזכירתו להפגש איתי לפני שאני עוזב והוא לא מצא לנכון). היו עוד בעיות רציניות נוספות שחשבתי לכתוב במכתב הביקורת. אבל בינתיים לא שלחתי את המכתב הזה כי הרגשתי שהדברים לא יתוקנו באמת. ראשית אישתו של מנהל המוסד היא אישיות בכירה במשרד הבריאות. וגם אם ינקטו בכל זאת איזה שהם צעדים - יענשו השין גימלים שם ולא מי שצריך. כשהייתי שם נלחמתי בשבילי לבריאותי. שהנותרים שם ומשפחותיהם ידאגו כעת למצב שם. אך אולי אני טועה? מה אתם הייתם עושים?
ואולי איזה עיתונאי ירים את הכפפה ויפרסם את החומרים שצברתי. ואולי כשאסיים לכתוב את הסידרה הזו, אצרף לרשימת הקטגוריות של כל הפוסטים בנושא - את שם המוסד והנפשות הפועלות. כי אז אתן לגוגל לעשות את העבודה. כי אז כל מי שיתעניין בבית האבות הסיעודי הזה כדי לאשפז את הוריו, יגלה גם את הפוסטים האלה, לאחר שיבקרו באתר האינטרנט של המקום, שמשבח ומראה נפלאותיו של המוסד בתמונות. ולכשיראו את התמונות כאן, אולי ימהרו למצוא ליקיריהם מקום אחר? אז אולי זה יהיה אפקטיבי יותר מתלונה במשרד הבריאות? אנשים יצביעו ברגלים. מה אתם חושבים?
בית האבות הזה נקנה לפני 8 שנים על ידי רשת פרטית מסויימת, לאחר שהיה ידוע לשמצה בבעלות הקודמת. ההנהלה החדשה השקיעה הרבה כדי לשפר את התדמית הציבורית של המקום הזה. למעשה הצליחו לשפר את התדמית. לפחות למראית עין. אבל ההתנסות שלי מעידה שיש להם עוד הרבה להסתיר.
תוספת עריכה
הפוסט פורסם בבלוגים האורחים בדף חדשות עמותת ישראבלוג
