חשיבה חופשית

ראשית אני רוצה להרגיע. הפוסט הזה אינו פוליטי ואינו קשור בדעותיי הפוליטיות. לכן אני מפרסם את הפוסט הזה כאן ולא בבלוג דע-א-קטואליה. הפוסט קשור לעניני בריאות.

כידוע לקוראים הקבועים כאן, עברתי חווית אישפוז ארוך. ראשית שבועיים וחצי בבית חולים הדסה עין כרם בירושלים ולאחר מכן כחודשיים במוסד שיקומי. בשני המקומות הצוות הרפואי לרמותיו השונות הוא מעורב - יהודים וערבים. המנתח הבכיר שלי היה ערבי ומנתח המשנה היה יהודי. לא ערכתי סטטיסטיקה, אבל בהדסה בצוות הרפואי שטיפל בי לפחות 50% ערבים. רופאים, אחיות ואחים, מטפלים ומטפלות. אושפזתי בחודש החגים. בראש השנה (שהשנה היה 4 ימים יחד עם סופ"ש), ביום כיפור ובסוכות - הצוות רובו ככולו היו ערבים. היהודים עשו ושמחת בחגיך בבית. לעומת זאת, בחג הקורבן, מרבית הסגל הערבי עבד.

מספר שעות לאחר הניתוח הראשון נכנסה אלי לחדר מטפלת ערביה צעירה לבושה עבאיה (לבוש דתי מוסלמי - שמלה חומה ארוכה הכוללת גם כיסוי ראש). ניגשה אלי בחיוך ובקשה רשות לעשות לי רחצה במיטה. לרחצה שקיבלתי ממנה לא זכיתי לקבל מעולם. איזו עדינות ויסודיות. אפילו קפלי אפרכסות האוזניים נרחצו. כן, היא רחצה אותי ערום. האם אחות חרדית הייתה עושה זאת?

המטפלים האלה, רובם ככולם ערבים, משכורתם לא יותר מדי גבוהה (בלשון המעטה). ובחודש הזה, כל עובדי הדסה קבלו רק מחצית משכורת (עקב קשיים כלכליים שהדסה נקלעה אליהם). למרות זאת רובם עושים במסירות ואהבה עבודת קודש - לחולים ערבים ויהודים כאחד. כאשר הייתי זקוק וקראתי לעזרה בפעמון, רובם נכנסו אלי במאור פנים והרבה רצון טוב. גם כל האחים והאחיות הערבים היו מסורים לעבודתם. ובמחלקה שאושפזתי, דווקא שלוש אחיות יהודיות יוצאות חבר העמים שחלקו ביניהן משמרות בוקר, דווקא הן היו אלי מגעילות ברמות. לא סתם מגעילות. גם שוכחות לתת תרופות. הן נורא כעסו עלי שדיווחתי על כך. אבל לי לא היה איכפת, כי מרבית החולים אינם מודעים לסוג התרופות שהם מקבלים והזמנים. מגיע להן שמישהו ידווח עליהן, שיחששו.  

לאחר ששוחררתי מבית החולים, במוסד השיקומי היו עשרה רופאים רובם רופאות - כולם יהודים. לעומת זאת צוות האחים והאחיות במחלקה שלי כלל 4 יהודים (כולן נשים) ו 5 ערבים (4 מהם גברים).

לעומת זאת צוות המטפלים (שעושים את עבודת הקודש הקשה: רחצת חולים, העברה מהמיטה לכסא גלגלים, החלפת חיתולים ושקיות קטטרים, הגשת אוכל, האכלה בעת הצורך ועוד שכאלה) כלל חמישה מטפלים (כולם ערבים) ושבע מטפלות (5 ערביות ו-2 יהודיות). אני אומר לכם, למעט שתי מטפלות, מגיע להם צל"ש על היחס האנושי הבלתי יאמן. הם אמנם עושים לעיתים מספר טעויות מקצועיות מסויימות, אך הם לא אשמים - אלא מנהלות הסיעוד העומדות בראש הפירמידה ואשר צריכות להדריך ולהשגיח. כל מנהלות הסיעוד שם יהודיות ומצטיינות במכשפיותן. כנראה כדי להגיע לעמדת ניהול סיעודית שם, צריך להיות יהודיה ומכשפה.

ראו מה עושה אחות אחראית משמרת לילה. בשעתיים הראשונות היא מכינה לעצמה כוס קפה או תה כל רבע שעה ולאחר מכן  - ראו בתמונה.

זהו פוסט מיוחד לחנוכה, המתחיל בדיון על מידת התכנות הנס ומסתיים בהצעה לניסוי מדעי פשוט שתוכלו לערוך בבית. אולי תוכיחו איזה נס.  

חג החנוכה מעורר מספר שאלות. ראשית מנורת בית המקדש הכילה שבעה קנים ולא שמונה, אז מדוע החנוכיה מכילה שמונה קנים? הסבר אחד לכך הוא שכאשר מנורת המקדש נלקחה שלל, שמרו על המסורת על ידי הדלקת מתקן חלופי שהיו לו שמונה שיפודים.

אבל ההסבר המקובל הוא נס פך השמן שהכיל כמות שמן המספיקה להדלקה יום אחד בלבד ובכל זאת דלק שמונה ימים. "נס" כזה כמובן אינו יתכן מבחינה מדעית. השמן שה שתמשו בו להדלקת המנורה בבית המקדש הוא שמן זית. אין שום דרך שכמות מסויימת של שמן כזה תדלק פי שמונה יותר זמן מזמן הבערה של השמן. אפשר לשפר את משך הבעירה של השמן על ידי שינוי קוטר הפתיל, אך לא באופן כזה.

נס פך השמן מוזכר רק במשנה ובגמרא - כמה מאות שנים לאחר הנס. בספרי המקבים ובכתבים ההסטורים של יוספוס פלוויוס אין שום זכר לנס פך השמן. אז אולי נס פך השמן לא בהכרח היה? יש הטוענים שמוטיב חג החנוכה הועתק מהעמים הפאגניים שחגגו את חג השמש, שחל ביום הקצר ביותר בשנה -  בסביבות זמן חנוכה.

ובכלל נשאלת השאלה, אם בשמן זית עסקינן, כיצד אנחנו מדליקים היום נרות העשויים משעווה? הרי רבי טרפון אמר: "אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד: עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשומין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, ומה יעשו אנשי אלכסנדריה שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך אלא נפט? אלא: אין לך אלא מה שאמרו חכמים: אין מדליקין." (תלמוד בבלי,מסכת שבת,דף כ"ו ע"א).

 כלומר רבי טרפון פסק שיש להדליק בשמן זית בלבד. אחרים פסקו כי מותר להדליק בשמנים נוספים המותרים להדלקה. בימי המשנה והתלמוד השתמשו אבותינו בנרות שמן בלבד, משום שהנס היה דווקא בשמן. אז השמן היה מצרך שכיח גם בשימוש היומיומי. אבל בארצות רבות בגולה, שמן זית הוא יקר, לכן לימים נפוץ שם המנהג להשתמש בנרות שעווה זולים. כיום, הדלקת חנוכיות בנרות שעווה צבעוניים היא נפוצה ברחבי הארץ. אבל גם כיום, המהדרים במצווה מדליקים בשמן זית מובחר בלבד.

כאמור ספק אם היה נס פך השמן והוא אינו מוסבר באופן מדעי. אני יודע שאדם דתי יאמין בניסים בניגוד לחוקי הטבע. לכן הוא קורא לזה נס. בכל אופן, קשה להסביר מדוע הנס הזה התחיל להיות מוזכר לראשונה במקורות רק למעלה ממאתיים שנה לאחר שהתרחש לכאורה.

אסיים באנקדוטה מדעית לשאלה האם ניתן להאריך את משך זמן הבעירה של הנרות? אם כן, אולי נקרא לזה נס נרות החנוכה.

ובכן יש מספר טריקים להאריך את משך זמן דליקתו של הנר. ראשית אפשר להאריך את זמן הבעירה בשימוש ביחס נכון בין קוטר (עובי) הפתיל לבין קוטר הנר. יצרני הנרות הזולים כמובן אינם משתמשים בפתילים איכותיים ואינם יוצרים נרות אופטימליים מאריכי חיים. אבל יש עוד אפשרויות. 

אפשרות אחת  - קטימת קצה הפתיל בנר המבטיחה הדלקת להבה במרכז הנר - מאריכה את משך הבעירה. אפשר לקצר את הפתיל על ידי קוצץ צפורניים.

ולבסוף טיפ שקראתי ועדיין לא בדקתי אותו מדעית. אורזים את הנרות בשקית ניילון ושמים אותם במקפיא למשך לילה ומוציאים מהפריזר ממש לפני שמשתמשים בהם. כך הם ידלקו מעל הזמן הממוצע שלהם והכי חשוב - עם פחות טפטוף של שעווה מלכלכת למטה. אתם מוזמנים לבדוק את יעילות השיטה הזו. את מחצית הנרות לכל יום תקפיאו ואת המחצית השניה לא והיא תשמש כביקורת. בדקו אם אכן הנרות המוקפאים במחצית אחת של החנוכיה דולקים זמן ארוך יותר מהנרות הלא מטופלים במחצית השניה. רשמו את זמני הדליקה בניסוי ואולי לפחות תוכלו לחגוג את "נס" נרות החנוכה.

אתם מוזמנים לכתוב בתגובה את תוצאות הניסוי שערכתם.

חג אורים שמח.

לילה קר בחורף ברמת הגולן. גשם שוטף יורד ללא הפסקה. הקור חודר לעצמות. אני יושב בעמדת שמירה מוקפת בשקי חול מול המקלע. הקרקע בוצית.  מעיל הגשם רטוב. אני רועד מקור. אלוהים, מתי יגמרו כבר ארבע שעות השמירה. הזמן לא עובר. אוזני הימנית מתאמצת להאזין לרחשי הסביבה. אפילו רחש רשרוש השיחים של שיירת חזירי הבר החולפת מול העמדה נבלע בקול שטף הגשם העז. הדלקתי את רדיו הטרנזיסטור שהיה בכיסי, כדי להאזין לקצת מוזיקה דרך האוזניה שהיתה תחובה באוזני השמאלית. והנה מהרדיו בוקע השיר סע לאט של אריק. גופי הצטמרר לשמע השורה בשיר "ואיזה מסכנים החיילים אשר שוכבים בבוץ". איזה צירוף מקרים.

זהו אריק ששיריו דברו אל כולם. זוהי גדולתו. כמו כולם הייתי בתדהמה לשמוע על מותו הפתאומי של אריק. הוא הלך מעולמו בגלל מפרצת באבי העורקים היוצא מהלב. אין סיכוי להשאר בחיים במצב כזה. ניתן היה לראות את הסכנה מראש אם היה עובר בדיקת CT. אבל תגידו, מי עובר סתם כך בדיקת CT כאשר הוא בריא? גם צעירים הולכים לעולמם בגלל מפרצות בעורקים. יש רבים שנולדים עם "מפרצות מתקתקות", מלשון פצצה מתקתקת. יש בזה גם מרכיב גנטי וגם מרכיב סביבתי.

כולם בתדהמה ממוות פתאומי זה. אבל לאחר ששהיתי בחודשיים האחרונים בבית אבות סיעודי. לאחר שראיתי כיצד מאריכים שם חיים למשך שנים בסבל רב למאושפזים ולמשפחותיהם - אני חושב שלמות בריא בבית באופן פתאומי, כפי שאירע לאריק היא מיתת חסד. ונזכרתי בזמרת המיתולוגית יפה ירקוני שהלכה  ודעכה במחלת האלצהיימר שחנקה את מוחה במשך שנים עד שהלכה לעולמה באחרונה. איזה סבל היה לה ולמשפחתה. ואת הסבל של נעמי שמר, של בני אמדורסקי, של ענת גוב, זהרירה חריפאי...

כולם מזועזעים ממוות פתאומי. כי אף אחד מהמשפחה והחברים איננו מוכן. אבל אולי מוטב שכך. ואולי כל אחד היה רוצה לסיים כך את החיים, ללא סבל מתמשך. בסופו של דבר חשוב מה עשה האדם בחייו. חשובים הזכרונות של אלו שנותרו מאחור. אז אריק איינשטיין לא שינה את העולם, אך תרם רבות למורשת ארץ ישראל היפה. כך אזכור אותו - ארץ ישראל היפה והטובה. יהי זכרו ברוך.

יתכן מאוד שחלק מכם וודאי חשב מה עשה הפריק של הזון בעת חוליו. כידוע לכל, דיאטה חשובה מאוד להחלמה מהירה ולא רק הטיפול הרפואי. הקוראים הקבועים יודעים שאני שומר על תזונה בשיטת הזון ואפילו פתחתי כאן את מועדון הזון ללימוד העקרונות. ולהזכיר, העיקרון החשוב ביותר אינו ספירה של קלוריות אלא שמירה על יחס 40:30:30 בין חלבון:שומן:פחמימות בכל ארוחה וארוחה, כולל ארוחות ביניים. אני מקפיד על שיטת תזונה זו כבר כמעט עשרים שנה במהלכן הורדתי שלוש מידות במכנסיים. אני נוטה לחשוב שבשל התזונה הזו, מערכת הלב-ריאות שלי עמדה במתקפת החיידק הטורף והטראומה הייתה יכולה להיות גדולה יותר ואולי בלתי הפיכה. תארו לכם כיצד הייתי מגיב לצרה עם היה לי עודף משקל.

אבל לאחר הניתוח, הייתי תלוי במזון של בית החולים ואחר כך של בית האבות הסיעודי בו נאלצתי להשתקם ללא ברירה. נושא הפוסט הזה הוא השאלה האם במוסדות אישפוז החולים מקבלים אוכל מזין, מאוזן ובריא. וספציפית, האם מאושפז יכול לשמור שם על הזון. לפני שאפרט, אציין שהתשובה חיובית בבית חולים הדסה עין כרם, אבל לא בבית האבות הסיעודי - שם הייתי צריך להלחם על הדיאטה שלי.

ואומר בזהירות את המסקנה הבאה: בבית האבות הסיעודי חוסכים באוכל מאוזן שמתאים באופן אישי למצב הבריאותי של כל אחד מהמאושפזים ובמקום מעלים מינונים של תרופות ומאכילים בתוספי מזון על חשבון אוכל. וכשחשבתי על הסיבה הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת. חיסכון באוכל לדיירי המוסד הוא שיקול כלכלי מז'ורי (ואספק הוכחות). לעומת זאת, עדיף להנהלת בית האבות להשתמש בתרופות, כי הן על חשבון קופות החולים. ותוספי המזון שהם מספקים במקום אוכל מאוזן, הוא לעיתים מהסוג הזול ביותר ומבחיל בטעמו.

הפוסט הקודם היה במומלצים והוא זכה לתגובות גם מקוראים חדשים. תודה לכולכם על התגובות האוהדות.

כשסיימתי את לימודי האקדמיים קבלתי תעודת הצטיינות. אז חשבתי שזו תהיה התעודה האחרונה. והנה הגיעה היום אלי נציגה מקופת חולים כדי לבדוק את התאמת הבית לתפקודי היומיומי. במהלך הפגישה היא ציינה שקיבלתי תעודת הצטיינות בשיקום. לא, אמרתי. את וודאי צוחקת. אני לא צוחקת היא אמרה ושלפה מול עיניי אשכרה תעודה עם סעיפי תפקוד שונים - לכל אחד ציון. קופת חולים כללית שמימנה את השיקום הארוך שלי, "קיבלה תמורה בעד האגרה". לפחות השתדלתי וניצלתי עד תום את ההזדמנות להשתקם.

יש הבדל גדול בין קופות החולים השונות. יש כאלו שמקציבות זמן מוגדר ולא גמיש לכל סוג של שיקום. יש קופות חולים קמצניות ויש נדיבות יותר, שמתחשבות בדיווחים של הפיזיותרפיסטים והרופאים בשיקום. קופת חולים כללית יוצאת דופן. בכל שבוע, ביום רביעי מגיעות רופאה מחוזית ופיזיותרפיסטית מטעם קופת חולים כללית לישיבה, שבה נציגי השיקום מציגים את התיק של המשתקם. בעת הדיון מוזמן גם המשתקם עצמו וצוות קופת החולים בודק בפועל ובוחן את מידת ההתקדמות שלו.

בהתאם לתוצאה, קופת חולים כללית מחליטה אם להמשיך לממן את השיקום. משתקמים שאינם מתקדמים כראוי - נשלחים הביתה. כאלה שמראים התקדמות משבוע לשבוע - מקבלים הארכת שיקום לפי הצורך. עלות יום שיקום לקופת חולים היא כ- 500 ש"ח ליום (ואני הייתי שם כחודשיים). אני חייב לציין עד כה לשבח את ההתנהלות היעילה של קופת חולים כללית בעניני.

מול תעודת ההצטיינות בשיקום, מצערת אותי תעודת העניות של מספר קולגות שלי בעבודה. מסתבר שיש כאלה שהחשבתי כחברים שלי והם לא מצאו צורך עד היום לבקר, להתקשר, ואפילו רק לסמס, או סתם לשלוח מייל מתעניין. איך הם יסתכלו לעיניי כשאחזור?

ויש אפילו גרועים יותר. שפועלים בהעדרי בכל מיני חתרנויות פוליטיות שלא אפרט כאן. חלקן פוגעות באופן נבזי בתלמידי המחקר שלי. על זה לא אשכח ולא אסלח, כי זה כבר נוגע בתלמידים שלי. רק חזרתי הבייתה ומיד הייתי צריך לשלוח מכתבי תוכחה המתייחסים לניצול חולשתו הבריאותית הזו של קולגה וחתרנות. איזו נבזות לפעול במצב כזה מאחורי הגב. ממש אדם לאדם זאב. אבל שידעו שאני יודע על מעשיהם מאחורי הגב ושיהיו לזה מחירים. אינני מתכוון לשתוק. האמינו לי, על פי רוב אני לא נוטר ונוקם. אך הפעם לא אוכל להתעלם, כי יש שהגדישו את הסאה - האריה עוד ישוב ליער. 

אז מה היה לנו בפוסט הזה? שתי תעודות. תעודת הצטיינות ותעודת עניות. והכי חשוב - במצב שאליו נקלעתי, נוכחתי לדעת מי הם חברי אמת ומי הם סתם אינטרסנטים עלובים.