למען האמת, לא חשבתי שאכתוב כאן שוב.

לא רק בגלל העובדה שעם השנים הרגעים בהם נכנסתי לכתוב כאן הצטמצמו ודפי העריכה נסגרו מהר בכל פעם כשחשבתי לנסות שוב.

יותר מדי דברים קרו מאז שהייתי בת 13 ב2007 ועדכנתי כאן כמעט בכל יום.

המון דברים קרו בשנים האחרונות, בעיקר כרגיל הרגשתי שאני במסע לגילוי עצמי ולתיקון כל הפגמים שתמיד האמנתי שש בי.

אבל עם השנים והחוויות שצברתי בעיקר החוויות שיצרתי לעצמי, כי הרי המסקנה מכל זה תמיד הייתה ברורה שלי ובידי הבחירה לכל מה שקורה לי

גרמו לי לסגת, גרמו לי להפסיק לחשוב שאני יכולה להמשיך לתעד ולהשאר אמיתית.

רציתי להפוך לאישה אמיתית, כזו שחיה את החיים מבלי צורך בלתי מוסבר לפרט ולהאיר ישויות רנדומאליות בדרך

מבלי לחפש קהל וירטואלי.

אבל קרה משהו אחר, משהו ש'זברה בחורף' לא יכולה להתעלם ממנו ולא להעלות אותו על הכתב.

החיים שלי נעשו אפורים, בכל פעם שעליתי על הגל וכבר הייתי בדרך להשיג משהו בר משמעות שימלא את הנפש שלי והשיב לי תקווה להתקדם בחיים

משהו בתוכי מנע את ההתקדמות, מנע את השלב הבא.

נאלצתי להמתין לבחירות לרגע האחרון, לשקוע בפנטזיות על מה יקרה בעוד כמה חודשים, להכנע לעבודת קבלנות ובקיצור לחפש קיצורים.

היה לי בן זוג כמה שנים טובות שממש אהבתי, חלקתי איתו דירות, תקופות שלמות בחיים (צבא, עבודה ראשונה משמעותית ועוד רבות) ואפילו כמעט הכרחתי אותו להנשא לי כשרק הכרנו כי כל כך פחדתי שהוא יעזוב אותי וכן גם זה היה חלק ממי שהייתי אז.

מאז כבר הספקתי להיות רווקה בשנה וחצי האחרונות, לגור בתל אביב, לקיים המון יחסי מין, לנהל חברה משלי ולהיות כנועה תחת בוס באגו טריפ שלא בוחל באמצעים

הספקתי לפרק ולהרכיב מחדש את המעגל החברתי שלי מספר פעמים מאז הפרידה, לטוס לארה"ב אחרי שכל החברה שעבדתי בה נסגרה, להתמודד עם עצמי לבד מול כל העולם

לקבל את המשפחה שלי, לקבל את כולם עם כל מה שהם נושאים על גבם במן אות הזדהות פנימי שלי מן טיפול אלטרנטיבי שהמצאתי למי שאני היום כדי לשרוד את הבחירות שעשיתי בעבר.

תמיד הציגו אותי כגאון לא מוסבר, ילדה שאין לה כלום בידיים ויותר מדי שכל ממזל.

כזו שיכולה לדחות את הרעות לקץ ועדיין להתמודד איתם בכריזמה מעוררת הערצה (וגם קנאה)

והנה, אני כאן ביחידת דיור אצל אמא יושבת בסלון ואומרת לעצמי מה הפעם?

אולי השנה אני אתאפס על עצמי ואעבוד קשה, אולי השנה אני אפסיק לחפש עם מי להיות ואפתור כבר את המשוואה הנוראית הזו שמדוע כל כך קשה לי להיות עם עצמי?

מדוע אני כל כך שונאת ואוהבת את עצמי, מדוע כל כך קשה לי להניע את עצמי לעשות משהו עם כל מה שיש לי.

אבל האמת הפשוטה היא שלמדתי לפחד, נכנסתי לתוך עולם שלם של פחדים בתוך עצמי ששיתקו אותי כמעט לחלוטין.

פחדתי מהאמת שלי, פחדתי מהנוכחות של עצמי בעולם, עד שכמעט ולא היה לי מקום יותר להתקיים...

ואין לכם מושג עד כמה זה מפחיד, למצוא את עצמך בצד השני של העולם מלאה במחשבות שכל דבר קטן גורם לך לרעוד ועדיין להתעורר בבוקר כיאילו כלום, ללבוש את הבגדים היפים שקנית להתאפר להסתכל במראה ולהתחיל את היום

להמשיך הלאה מבלי לתת לזה לשבור אותי.

כשהבנתי שאני רוצה להיות מאושרת חזרתי.

חשבתי שיהיה מי שידחוף אותי למימוש עצמי כאן, ואמנם יש אבל נראה שההרכב האנושי שונה לחלוטין ממה שדמיינתי לעצמי כשהייתי בארה"ב

וכל הכלים שרכשתי שם משמשים אותי היום סטפ ביי סטפ כדי להפוך לאישה מאושרת גם אם אהיה הבן אדם הכי בודד בעולם.

אז למה בכל זאת חזרתי לכתוב כאן? ועוד את כל זה?...

כי כל מה שכתוב כאן עוד מ2007, הוא חלק ממי שאני, ואני לא רוצה לאבד תחנות בדרך.

עד לפעם הבאה,

תהיו חזקים וטובים.