הלכתי יחד עם התיקים והמזוודות שלי ופניתי לבניין המזכירות, משום מה הפנימייה הזו הייתה מוכרת לי.
הצעדים נעשו כבדים יותר ויותר ובכל שנייה עוברת הבנתי שנשארתי לגמרי לבד, בדיוק כמו שהמנהלת אמרה.
הסתכלתי על הבעות הפנים של הילדים סביבי והבנתי שאני לא היחיד שהמחשבות שלו מלאות בזבל כזה.
נעמדתי בתור לחדר המזכירות והדממה כאילו השתלטה על כולנו.
אף אחד לא זז, היה נדמה כי אף אחד גם לא נושם. הגיע תורי להיכנס לחדר המזכירות ולדעת עם כמה ילדים אני בחדר.
אני ממש מקווה שאני לא אתקע עם איזה אידיוטים חשבתי לעצמי, זה כל מה שחסר לי עכשיו.
נכנסתי לחדר המזכירות ומאחורי השולחן ישבה אישה צעירה יחסית, שיערה שחור קצר ממוצא אסיאתי.
"שם בבקשה?" היא שאלה אותי בקול גבוה, מחייכת. היא הציבה את משקפיה על אפה והביטה בי.
"גילברט. גילברט וואן די." "יש לך שם יפה גילברט, אני מאוד אוהבת שמות גרמניים ואני חולה על השם גילברט. חשבתי לקרוא ככה לבן שלי."
"את אומרת את זה לכל מי שנכנס לחדר הרשמה?" "קשוח אה? לא נורא, יוציאו את זה ממך פה." האדמתי מרוב כעס ולא עניתי לה.
"בכל אופן, החדר שלך הוא חדר מספר 315. אתה תהיה בחדר עם עוד שני חבר'ה, אחד מהם כבר נרשם פה. ברוך הבא!"
היא הושיטה לי את המפתח הכסוף ושמתי אותו בכיס של המעיל, מיהרתי לצאת החוצה מהחדר החנוק שהיא ישבה בו.
יצאתי מבניין המזכירות ונשמתי עמוק, הבטתי בשמיים וראיתי עננים מתאספים לגשם.
התקדמתי למגורי הבנים ועליתי במדרגות לקומה השלישית, המסדרון היה מפואר יחסית למוסד נוער.
הקירות היו עטופים בטפטים קלאסים והחימום עבד בטמפרטורה מושלמת.
הנורות נראו מפוארות מאוד, לרגע שכחתי שאני בפנימייה וחשבתי שכבר הגעתי לבית מלון כלשהו לילדים מפונקים ועשירים.
המציאות חזרה אליי ברגע שראיתי זוג נערים עוקפים אותי בהליכה ומדברים ביניהם.
"אני לא יודע מה איתך, אבל יש לי הרגשה רעה מהמקום הזה.." אמר הנער הראשון והשני הופתע.
"הרגשה רעה? המקום הזה הוא כמו מלון 5 כוכבים! באנגליה המלונים מאוד דומים לעיצוב שיש כאן. אתה חושב שגם המיטות כאן מפוארות?"
שניהם עקפו אותי כבר מזמן אבל יכולתי לראות שהם עודדו אחד את השני וניחשתי לעצמי ששניהם יחד באותו החדר. אני מקווה שגם לי יהיה שותף כזה.
הגעתי לדלת לפני האחרונה בסוף המסדרון ושלפתי את המפתח מתוך המעיל, פתחתי את הדלת ובחנתי את החדר במבט אחד.
התגובה הראשונית שלי הייתה לזרוק את התיקים והמזוודות על המיטה התחתונה במיטת הקומתיים.
"היי אתה!" מישהו צעק מהמיטה העליונה וכמעט גרם לי לחטוף התקף לב. "אתה זה שדיברתי איתו מקודם, אני לא מאמין!"
לא היה קשה לזהות אותו, זה הילד הבלונדיני שראיתי מקודם. "איזה צירוף מקרים ששנינו באותו חדר."אמרתי, נותן להלם לחלוף.
הוא קפץ על הרצפה בצורה מושלמת כמו חתול, והסתכל עלי בחיוך. הוא הושיט לי את היד הרזה שלו ולחצנו ידיים. היד שלו הייתה קרה.
"קוראים לי קספר, נעים מאור להכיר אותך... אה.." "גילברט." "ואו איזה שם נדיר!" "הוא לא כזה נדיר, אני לא יודע מה יש לכולם מהשם שלי." "מי זה כולם?" "אף אחד, עזוב את זה."
הבטתי בו בבושה ונזכרתי בבחורה האסיאתית מקודם, היא זו שגרמה לי להגיד את זה.
"בכל מקרה, אתה יודע מי יהיה השותף השלישי שלנו?" "אין לי שמץ."
"גם לי לא, אבל יצא לי להכיר כבר כמה אנשים, הבנות פה זה יצורים שאי אפשר לתאר!"
התיישבתי על המיטה בזמן שהוא דיבר והוצאתי את הדברים שלי, את שתי המזוודות הכנסתי מתחת למיטה.
"הבנות זה הדבר האחרון שמעניין אותי כאן. הראש שלי ממש לא במקום עכשיו.."
לפתע נפתחה הדלת של החדר והחלפנו מבטים, השותף השלישי שלנו נכנס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
RedListStory
