אני קוראת להם חברים
כאילו הם אי פעם עשו משהו למעני.
כאילו אי פעם הם עמדו מול מישהו שפגע בי.
אני קוראת להם חברים
אפילו שהם עושים לי מניפולציות רגשיות
ומספרים אחד לשני דברים שקריים.
אומרים מילים שלא אמרתי.
הם קוראים לעצמם חברים שלי
אבל אם אבקש הם לא יעשו דבר בשבילי.
הכל אני עושה בשבילם, אבל כשמישהו נותן להם אפילו רמז של סיבה
הם דורכים עליי כאילו הייתי כלום.
והיא.
היא הגרועה מכולם.
הכל סיפרתי לה. נפתחתי אליה הכי שאפשר.
ועשיתי טעות. אחת. אחת כשהיא עשתה אלף ואני לא אמרתי דבר
והיא מנתקת קשר שעוד לא הספיק להתחיל.
היא אומרת לי שאני מזעזעת.
היא אומרת שאני חברה גרועה.
אבל היא שוכחת.
היא שוכחת ששמועות שהיא שומעת מאנשים שלדבריה היא איננה אוהבת
הן בגדר שמועות בלבד.
והיא שוכחת שאני הייתי שם בשבילה כשהיא הייתה לבד.
שאני שמתי את כבודה לפני הכבוד שלי
רק כי הסכמנו שהיא כביכול חברה שלי.
איזו מן חברה לא מאמינה?
איזו מן חברה לא מבינה?
ויותר מכך.
איזה מן בן אדם פוגע באנשים איפה שהכי כואב
רק בשביל להרגיש צודק יותר, חזק יותר?
רק כי מישהו אמר לו משהו.
איזה מן בן אדם נושך חזק כל כך
זורע מלח על פצעים טריים
שם רגל
יורה, דוקר, שונא, מפנה את גבו
לאלו שהוא כינה לא מזמן חברים?
אין לי את מי להאשים כאן.
אני מטומטמת. נאיבית ומפגרת.
עיוורת וחירשת. לא הקשבתי לאזהרות, ועכשיו אני נופלת חזק.
מגיע לי.
מגיע לי שיכשילו אותי על טעות אחת. זה בדיוק המזל שלי.
אני מניחה שאני באמת מזעזעת. אבל אני בהחלט, במאה אחוז פלוס, החברה ה-כ-י טובה שיש.
יותר החיים שלי *לא* יסבבו סביב אנשים אחרים. בטח שלא סביבה. לא צריך אם היא לא רוצה.
ושתלך להזדיין אם היא רק תמצא מי שיסכים לעשות אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just my luck