לאחר הרבה זמן מאז שהכימוטרפיה השפיעה והכל הסתדר לרגע..
ההשתלה הצליחה.. שמחתי כל עוד נפשי בי! כולם שמחו! חשבתי על זה שזהו בקרוב הכל עומד להסתדר,
הכל עומד לחזור להיות כמו שהיה קודם, אמא בבית , לצחוק , לאכול ארוחות של אמא אחרי יום ארוך בלימודים,
אחרי שבוע מאז כשהייתי בתל אביב עם חברים שלי (על מנת לחגוג את הבריאות וקצת לצאת מהשגרה)
ועמדתי לעלות לאוטובוס, ראיתי את אחותי קוראת לי מתוך האוטובוס, עליתי לאוטובוס וראיתי אותה עם חבר שלה ואת אבא שלי בוכים באוטובוס,
הם הסבירו לי שאמא שלי לא מצליחה לנשום לבד, נוזלים בראות גרמו לה חסימה, היא נושמת בעזרת מכונה שמנשימה אותה , ואוכלת בעזרת צינור שמחובר לפה, שני צינורות שנכנסים דרך הפה אחד לראות להנשמה ואחד לקיבה בשביל וויטמינים ואוכל,
אמא שלי הייתה בהרדמה חלקית ,
לאחר כמה ימים מאז, אחרי שהתעקשתי לראות את אמא שלי למרות שהם אמרו לי שקשה לראות את זה,
הלכתי לשם למחלקת טיפול נמרץ, וראיתי אותה, היא הייתה ישנה, עניים סגורות , מלא מחשבים מחוברים אליה ושני צינורות עבים בפה!
רציתי באותו הרגע לבכות , אבל שמתי לב שאמא שלי מרגישה הכל, היא הגיבה בכך שהזיזה את הראש לתנועות של כן ולא
היא בכתה בגלל שלא יכלה להגיב, כאב לה כאבי תופת, ויכולתי לראות את זה מהפרצוץ שהיא עשתה ומהתגובות שלה,
אחרי שנגמרו שעות הביקור יצאתי לשירותים ורק בכיתי, זה הדבר הכי קשה לראות את מי שתמיד הייתה איתך פתאום לא יכולה אפילו להגיד משהו,
בסוף השבוע אחרי כמה ימים של סבל, אחותי הודיעה לי שאמא שלי יצאה מטיפול נמרץ וכרגע היא בלי הנשמה, הרופאים אומרים שזה נס משמיים, שללא שום ניתוח הנוזלים יצאו והיא נושמת בעזרת קצת חמצן כמו שצריך.
התרגשתי מהעניין ורצתי לראות אותה! , עדיין היה מחובר לה צינור לאף שהיה נותן לה מזון,
היא לא יכלה לאכול , בגלל שאם הייתה אוכלת היא הייתה מקיאה הכל.
אחרי שבועיים הוציאו לה את הצינור, והתחילו להביא לה אנשים שאמורים לעזור לה לתפעל לבד (שכחתי את השם המסויים שלהם)
התחילו לתת לה מכונה שנותנת לה חמצן שאמורה לדאוג שלא יהיה דום נשימתי באמצע הלילה שעלול להיות מאוד הרסני .
עם הזמן הכל היה נראה כי עוד יומיים מעבירים אותה לשיקום.
אך תמיד חייב להשתבש משהו.. העולם לא יכול לתת לי להיות שמח לתקופה מסויימת..
היום ב31.12.2011 שני דקות לפני 1.1.2012 (23:58) אחותי התקשרה ואמרה לי שהיו צרכים היום להכניס לה את מכונת ההנשמה חזרה וגם את המזון, אמא שלי לא הצליחה לנשום לבד, אפילו לא בעזרת חמצן! המצב נהיה קצת יותר גרוע, הפעם לא העבירו אותה למחלקת טיפול נמרץ.
כרגע נהרס לי השנה החדשה לגמרי! אני במצב של דיכאון מוחלט! אבל עדיין איך שהוא.. יש לי טיפת אמונה שלמרות הכל.. יהיה בסדר
אני כרגע מכין שיעורים בשעה 03:14 בלילה..
מתוסכל מכל המצב... אני לא יודע איך אשרוד מחר בבית הספר..
איך אמצע את האחת.. איך אחיה ? מה לעשות עם החיים האלו?
בנתיים אני לא מוצא סיבה אחת ששווה לי לחיות ..
עם כל הכוח הפנימי שיש לי , התקווה, הרצון , אני מתחיל להתיאש ולחשוב אם אני יצליח להחזיק מעמד עוד..
אי אפשר יותר להיות בבית.. אי אפשר כל יום לקום ב6 ללמוד עד 3 לנסוע לבית חולים עד 8 בערב ולחזור הביתה ב 9 ולעשות שיעורים..
ולישון..
זה שגרה שאני לא ישרוד בה עוד הרבה זמן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
