"כן, טוב אז נדבר כבר בהיזדמנות" - "כן, אני מקווה שבקרוב" (ניתוק) דרך אגב אני אוהבת אותך :\ ...
אני צריכה לדבר איתך על איזה משהו, הייתי רוצה לספר לך על מה שקורה אחרי שהשיחה מסתיימת, כשאתה לוחץ על המקש האדום בפלאפון שלך, אתה או אני. אבל הפחד מעכב אותי, ואת האמת שזה לא רק הפחד. מכירים את התחושה הזאת שבתוך תוכם הכנתם נאום שלם ואת כל הדרכים לאיך לדבר ואיך לספר מה אנחנו מרגישים, והכל משורטט בתוך הלב כמו משוואה מסויימת שרק אתם יכולים לפתור, והיא שם בפנים בתך מגירה במוח, אבל ברגע האמת, כשמהצד השני נשמעות נשימותיו, ואת מתחילה לגמגם מנסה לחפש את המפתח לאותה המגירה, כדי למצוא את המילים, כדי לגמור אחת ולתמיד עם המשוואה, אבל המפתחות האלו נעלמו, ומי יודע אם הם קיימות בכלל.
כזאת אני, אתם מכירים את האנשים האלה..?! " אנשי הכמעט" , אהלן, נעים להכיר! אני אחת כזו, אז זאת ההרגשה, מה שתיארתי לכם בפסקה למעלה, וזה לא רק זה, כמט הצלחתי לעבור את התאוריה הראשונה (נכשלתי רק בנקודה אחת, וגם זה קרה בגלל שעניתי נכון ובדקה האחרונה שיניתי) ואת הבגרות במגמה לא הצלחתי לעבור בגלל שהממוצע היה ב0.34 נמוך מציון עובר, אל מה יש להגיד .. התחרגלתי! התרגלתי כמעט להצליח בהמון דברים!
התרגלתי שאומרים לי " לא נורא כמעט" מתרגלים ומחפשים נחמה... הרגשתם פעם אנשי כמעט? אתם מנסים להבין על מה אני מדברת? לפעמים אני מצליחה למצוא את הנחמה בכמעט, לפעמים כמעט לא שווה מעט בכלל, אבל לפעמים כמעט זה משש כלום!->
אז אני לא מצליחה להגיד לו שאני אוהבת אותו, פשוט לא מסוגלת, משהו בי נרתע... עברו הימים עברו הזמנים, וגיליתי שהוא היה ממש בקטע שלי, ואני פיספסתי... עכשיו יש לו חברה אחרת... הנה, הוא ממש כמעט היה שלי...זה מנחם אותי? את האמת שזה העלה בי מן חיוך קטן, מן בליעה קטנה שקטה של מציאות, קצת קשה לי לחשוב על כל מה שאני מפספת, על כל מה שחומק לי ממש מתחת לעניים, או אפילו ממש מולם!
לפעמים להיות כמעט , זה כמו להרגיש בלתי נראה, כמו להרגיש לא קיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I just want to find love