Windows to the Soul
קצת שירים, קצת מילים. |
| 3/2007
שוב אני שבר כלי
הדם היבש קצת נמרח לי על האצבע שהחזיקה את הסכין...
פרק היד עוד שורף טיפה... אבל הכל כבר יבש.
הכל יבש.
הכאב לא יוצא. הוא רק מתחבא, עד הפעם הבאה שתפיל אותי על הברכיים, ממררת בבכי לריקנות בסלון...
סוגרת את הדלת, ובוכה. חושבת שזהו, כי ככה זה בדרך כלל כשאני מגיעה למצב כזה, אבל אז מגלה שלא יכולה להפסיק. הדמעות יורדות, והכאב. הוי, הכאב, הוא שם. והכאב בלתי נסבל, והריקנות, והבדידות המוחלטת. השנאה העצמית, האכזבה מעצמי, התחושה הנוראית שעצם הקיום שלי מגוחך, לא רלוונטי, עדיף שלא יהיה בכלל.
רק רוצה כתף לנוח עליה, מישהו לדבר איתו, מישהו שיעזור לי כשאני נשברת. שירים את החתיכות, ויחבר אותן בדבק של אהבה, של רחמים, של חיבוק חם, של ניחום. פעם זו הייתה היא. ועדיין, לפעמים, כשאני נשברת, אני חושבת עליה. על הידיים שלה, על הקול שלה, על החום שלה. ונזכרת שזו כבר לא הטריטוריה שלי. שכבר אין לי באמת זכות.
אז התקשרתי אליו. והוא זלזל, כי כל מה שאמרתי זה שהיה לי יום חרא. חשבתי שהוא ישמע בקול שלי, שיבין, משהו, עד כמה רע לי. שאולי איכשהו, דרך הטלפון, הוא יראה איך בכיתי קודם בתחנת אוטובוס, כי כבר לא יכלתי יותר. כי התעייפתי, התייאשתי. שיבין עד כמה רע לי.
אבל הוא לא הבין. ורק הרס לי יותר את המעטה השביר שנשאר עליי. ולא נשאר יותר. נשבר לי המגן האחרון.
שוב אני שבר כלי, ואין מי שיתקנני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
