העולם של ללי

אני יושבת כבר כמה ימים מחכה שהוא יחזור אליי,

אני משתדלת להיות גיבורה ולא לבכות. אני ממש מתאמצת לשמור על שפיות אני זקוקה לו כמו אוויר לנשימה..

אבל הוא לא כאן כבר ספרתי 4 ימים, והלילה מתארך אני אחכה עוד קצת.. חצי שעה... שעה... אולי הוא יתקשר או ישלח הודעה..

אבל כלום עוד לילה ללא שינה. במיטה אצבעותי חופרות בכרית והדמעות נספגות וזכר לקיומם נעלם.. כלא היה.

המחשבות מתחילות להטריד את מנוחתי..

האם הוא בסדר? האם הוא כועס? מה זה אומר שהוא לא מתקשר? האם הוא אוהב אותי כמו בעבר ואולי כבר נמאס לו? אולי הפכתי לטרחה..

הוא צריך שאשתפר שאהיה טובה יותר ממה שאני היום.. צייתנית, אסרטיבית, הגיונית, שקולה.. שיהיו לי חברים.. לפחות אחד.

לפעמים אני נכנסת לייאוש.. כי אנ כל כך רוצה בזה. ואבל נראה כי לא התברכתי כשאר האדם.. 

23:30 ועדיין אין תשובה.. בכל יום אני שולחת הודעה לעדכן לראות אולי הוא יגיב.. אבל כלום. האם לא אכפת לו?

האם אין לי משמעות? גם לא כנקבה?

אל לי להשוות את עצמי לאחרים ואנני עושה זאת..

אבל 4 ימים ואף אחד מהם לא שאל לשלומי.. או הכין אותי ל4 ימים של דממה..

דממה.. לפעמים לחזור הביתה זה קשה הידיעה ששוב אחכה ליד המחשב.. אחכה לסימן.

האם עשיתי משהו רע? שוב עולות השאלות המטרידות..אהה.. 23:40 רק 10 דקות עברו זה נראה כמו נצח..

אני מרגישה אכזבה אני מרגישה פגועה. לא שייכת. כבר לא מספרים לי דברים כו בעבר ואולי בצדק למה לשתף מישהו שאינו חלק מהקולקטיב זה עלול לפגוע ולחזור אליהם כמו בומרנג...

אני מניחה שאמשיך לחכות אבל אני מרגישה שיהיה קשה לעצור את הדמעות..

שלכם 

לל

בטח שמעתם בחדשות על הנער שהתמודד עם התעללות בבית הספר עד לרמות שהוא החל לפגוע בעצמו..

זהו סיפור שרבים מאיתנו יכולים להזדהות איתו.. מצרפת את הקטע

גם אני עברתי התעללות בבית הספר ולא יכולתי לספר לאף אחד במיוחד לא להוריי.. כשאתה ילד אתה לומד לעשות חשבון מהר מאוד

אתה מבין כמה הסיכויים הם נגדך ככל שתציף את העניין ותספר על זה למבוגר אחראי.. שהמצב רק יחמיר. ואסבול יותר מאשר מקודם אז סופגים עד כמה שניתן.. בתקווה שלא אשבר..

כילדה היו לי ציפיות שהמורים , ההורים , אח שלי. וכל אדם אחר שהיה בעולמי ישים לב שלא טוב לי מבלי שאצטרך לספר.. או במונח החברתי "להלשין" ממש צעקתי לעזרה.. הקאתי ברחתי מבית הספר מאנשים.. 

על הבריונים. 

הורי היו כל כך עסוקים להרשים אנשים שהם הסתכלו עליי כבעייתית ולא עניינה אותם הסיבה..

הם לא חפרו מספיק, הם גרמו לי לנזק בעצמם.

אני לא מבינה איך אפשר לצפות מילד שאם רע לו הוא יגיד להורים שלו אם ההורים שלו לא יצרו סביבה מספיק בטוחה עבורו להחשף.. אם ההורים בעצמם פגעו בילד וגרמו לו להרגיש לא שלם. פגום. הרוס וכישלון חרוץ..

"צריך לדחוף אותם.. שיעריכו." השאלה הורים יקרים זה למה הילד צריך להעריך ואתם נוטים לרוב לקחת את הילד כמובן מאליו?

כאן במקום זה ישבו לפני הנשים החזקות שהיו לאבן יסוד של ארצינו הקטנטונת וקיבלו את ההשראה, החזון המוטיבציה. 

כשהיופי הזה נפרס לפניי חלקה פראית של טבע, שיד אדם לא הספיקה לאלפה תחת שלטון הטרור.. חלקת טבע בגוונים וטקסטורות שרק הטבע יכול לייצר בכזאת שלמות והרמוניה. חוזק, רוגע ואיזון מושלם כאילו לכל פרט גם לחי גם לצומח וגם לדומם יש את מקומו ותפקידו והוא שלם כפי שהטבע עיצב אותו כפי שהגורל ברא אותו.. בעל תכלית על אף פגמיו.. ואולי זה בזכותם?

מקווה גם אני לשאוב את כוחותיי והשראתי ממקום זה.. אולי גם בי ידבק הדבר.. השלמות ההבנה שמעפר באנו ואל עפר נשוב.. שאנו שלמים כפי שהטבע ברא אותנו.. ושגם לי יש תכלית.. שדעתי מפוזר מדי מכדי להבינה ועליי לאסוף כמו הטבע את כל החלקים וליצור איזון מושלם בין שלהם על מנת שיוכלו לראות גם בי את היופי ...

אני זוכרת בבירור את נקודת השפל של חיי זה היה לא ממזמן..

כשנכנסתי הביתה הכאב הציף אותי, אני זוכרת שחיפשתי למי להושיט יד למי לפנות, מישהו לדבר איתו.. חיפשתי את האחד והוא לא היה שם.

והכאב לא מרפה אוכל אותי מבפנים כמו חומצה 

"אלוהים תעזור לי" בכיתי "תעלים את הכאב" צרחתי אבל לא יצא קול.. כל מה שרציתי זה שהכאב יעלם. פתאום היה לי רעיון, חיפשתי כמו אחוזת טירוף מגרה מגרה אני זוכרת ששמרתי אותם איפשהו.. אהה מצאתי..

לקחתי אותם כאילו אחזה ידי בזהב. סידרתי אותם בשורות כמו חיילים. "מה את עושה?!" חשבתי בזמן שאני ממקמת כל כדור במקומו ומסתכלת על הצבעים, כל כך יפים ובוהקים וכל אחד מהם מחזיק הבטחה להקהות את הכאב. 

עצרתי לרגע וקמתי בפתאומיות רק כדי לקחת את הזמן ולחשוב אבל הדמעות והרגשות הציפו אותי רציתי להתקשר אבל לא היה לי למי.. מי היה מבין אותי מבלי לשפוט? רציתי לדבר אבל מי ירצה להקשיב? זה בדיוק מה שגרם לכל זה המקור לכל הבעיות.

קיוויתי שמישהו יכנס דרך הדלת ויעצור אותי שיקח אותי אל בין זרועותיו ויחבק אותי חזק כפי שמעולם לא חיבקו אותי, כדי להעלים את תחושת הבדידות כדי לתת לי מעט כוח להמשיך.. אבל זה לא קרה עמדתי במטבח "מים.." חשבתי וחזרתי למסדר הצבעוני שחיכה לי בסלון כשכוס מים בידי.. מבט אחד ונזכרתי כמה זה כואב. שוב כל אשר ביקשה נפשי זה שהכאב יעלם לא להרגיש.. לפעמים נדמה לי שאני אוכלת חריף רק כדי להרגיש את הכאב במקום אחר.. אבל זה כבר לא עוזר.

מצויידת בכוס מים פושרים נטלתי שני כדורים, חיילים אמיצים ... נתחיל בכם חשבתי אולי זה יספיק.. בלעתי אותם במהירות. אך אלה לא השפיעו מהר מספיק.."אוף, כאב, תעלם!!!!!" לקחתי ביד רועדת עוד שניים אולי כאב כזה צריך מינון גבוה יותר, ספרתי 6 והכאב עדיין שם..

"אני אחכה" חשבתי אולי לוקח לזה זמן להשפיע. אני לא באמת רוצה למות רק להקהות את הכאב ניסיתי לשכנע את עצמי.. 

ישבתי על הכורסא כשדמעות זולגות מעיניי.. עברה חצי שעה.. והרגשתי שאני שוקעת.. העיניים כבדות והעייפות תופסת את מקומו של הכאב.. זה מצליח חשבתי עוד רגע ואני לא ארגיש בו עוד, ונרדמתי.. שקעתי לשינה ללא חלום ללא רגשות רק עייפות נעלמתי לכמה שעות למקום ללא כאב..

אני מתביישת לספר עוד יחשבו אותי למשוגעת, ואולי אני כזאת?....