רוצח סדרתי חותך אותך לחמישים חתיכות ואמא שלך דואגת שלא יחשבו שהיית זונה |
| 5/2010
הכי עצוב לי בעולם
שאת אמרת לי באותו יום גשום בפברואר, שרבתי עם אמא ונסעתי אלייך בטמרפים.
את אמרת לי את האמת שאני ידעתי, וידעתי שאסור לי לדבר עליה.
את האמת שהצלחתי לשקר החוצה, כדי שכולם לא ידעו את הסוד .
הכחשתי בפנייך, אבל נראה לי שידעת.
נמאס לי ממך. פשוט נמאס לי שאת אומרת לי כל יום מחדש שאת אוהבת, מתגעגעת ורוצה להיפגש. אבל מעולה שאת אימפולסיבית, כי אני יודעת שאני לא באמת מעניינת אותך. אולי אם היה לי נוח עם השטות שבזכותה היכרנו, אבל זה בולשיט. אני מאמינה לך שאת אומרת שאת אוהבת אותי, אני יודעת שזה לא שקר, אבל אולי שאני פותחת את הפה את מתאכזבת כל פעם מחדש, כי זה הופך אותי לפחות מושלמת.
היום אמרת לי בהערת אגב שלא תחפשי מקלט אצלי בבית, וזה בסדר, גם אני התבאסתי לקראת בואך (את היית שם בשבילי פעם אחרונה, ורציתי לעשות מעשה טוב לקראת הסוף). תודה באמת שנזכרת.
אני מרגישה שאין לי טעם להילחם על החברות הזו איתך, תמיד יהיה משהו, שיגרום לי להיות בתחתית סדר העדיפויות האימפולסיבי שלך ודוגרי נמאס לי.
הגענו לרמת קירבה של או הכל או כלום, נמאס לי להילחם עלייך בלבד. אולי ביום אחר, בשנה אחרת
אני בקרוב ישלח לך גם משהו דומה למייל, אני אחכה שהסופה, ואני מודעת שאצלך הכל רע עכשיו, אני אחכה שהסופה תירגע ותצליחי לעמוד שוב על הרגליים. אני יודעת שאת תבכי עליי, אני פשוט לא רוצה שתתמודדי עם הרבה דברים במכה,
a true friend stabs you in the back, aint it?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
