רוצח סדרתי חותך אותך לחמישים חתיכות ואמא שלך דואגת שלא יחשבו שהיית זונה |
| 7/2010
תל אביב אהובתי
אתמול אחרי המבחן הלכתי להיפגש עם בחורה, שבתחילת השנה לא אהבתי. הצלחתי ללכת לאיבוד בת"א.
מעצם ההליכה אל המקום מפגש... וואו, פשוט נשמתי את ת"א לתוכי, הסתכלתי על האנשים, החנויות
הכל נראה לי כ"כ יפה ומקסים, אני כ"כ אוהבת את העיר הזו. אני חושבת שקשה להשתעמם בה.
מתישהו שהסתובבנו ביחד כבר לא יכולתי יותר, הייתי חייבת לשים את הקלפים על השולחן.
אמרתי לה שאני לא סובלת בחורה אחרת, ושיש בה כ"כ רוע ואין בה טיפת טוב לב.
היא חייבת פשוט שישמעו אותה כל הזמן, וכל מה שיש לה לומר הוא מגעיל ורע.
לא כל הזמן נהניתי איתה, היו קטעים ארוכים של שעמום, אבל היא נראית לי בן אדם בסדר בסופו של דבר.
אפשר לסמוך עליה, היא לא נראית לי בוגדנית.
מדהים לפעמים איך אנשים סולחים לאחרים כ"כ בקלות.
אני לא יודעת למה אני כותבת כאן, באמת שלא. פשוט אין סיבה.
יש לי לידי במגירה יומן שאני כותבת בו כמעט הכל בלי צנזורה.
למה אני צריכה את החוסר פרטיות הזו? כי במילא אין לי קוראים, אז אין לי שום דרייב לכתוב כאן. אני לא מקבלת כאן צומי בכלל.
יש כ"כ חוסר פרטיות תוך המעטה של האינטרנט, כ"כ הרבה חדירה, שאנשים חושבים בשגגה שבאינטרנט יש לך פרטיות, אז אפשר לחשוף בו הכל.
ברגע שאתה חושף כ"כ הרבה, אנשים יודעים עלייך הרבה דרך האינטרנט יותר ממה שהיה מתגלה במציאות.
ואנשים ממשיכים לפרסם מידע.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
