בס"ד
טוב, בואו נדבר דוגרי.
אני מבואסת היום, דוקא היום, דוקא ביום שבו אמורים לכתוב פוסט אופטימי ונהדר. ואני כותבת לכם את זה כשהעיניים שלי לא לגמרי יבשות.
מן הסתם כולכם מכירים את השיר "מי אוהב אותך יותר ממני?". אז היום סוף סוף עשיתי משהו, שחששתי שאעשה פעם אבל לא ידעתי מתי: שיניתי קצת את השיר - "מי שונא אותי יותר ממני?". אה, מה אתם חושבים? עצוב נורא, אני יודעת, אבל מה לעשות. כמו שכתבתי פה כבר כמה פעמים - אני אפס. אני אפס כי סתם ככה, אני לא מצליחה להתעלות ולהיות משהו באמת, אני לא מצליחה למצות את עצמי. אני עצלנית, אני כאילו, אני סתם.
זאת האמת, ואני בוכה.
ועל מה אני בוכה? ולמה אני כל כך עצובה? בדיוק בגלל זה, בדיוק בגלל שאני בוכה. זה מן מעגל קסמים כזה - אני בוכה בגלל שאני בוכה. אני עצובה בגלל שאני עצובה. אני כועסת על עצמי כי אני לא יכול לשמוח, כי אני לא בן אדם טוב. אני לא יודעת לחיות. אני לא יודעת ליישם את כל מה שאני חושבת, את כל המסקנות והתובנות הגבוהות למיניהן.
אבל בכל זאת - אמורים לכתוב משהו שמח. אז מה כן משמח אותי ברגעים בהם אני מסונוורת ולא רואה את האמת? באותם רגעים הקב"ה מחליט שעליי להיות שמחה, ואני שמחה. אין לי דאגות, אין לי בעיות, והכל יפה ונפלא. אח, איך בא לי להרגיש ככה עכשיו.
אחרי הכל - יש לי הרבה דברים חשובים שאמורים לשמח אותי, אבל שום דבר שאני עשיתי, שום דבר שבא מתוכי, כל מה שטוב אצלי זה הדברים שאיתם נולדתי.
טוב, נראה שאני לא מצליחה לכתוב משהו שמח, אז נכתוב את הפוסט המקורי שתכננתי לכתוב.
השנה האחרונה היתה מאד משמעותית בשבילי, הרי בכל רגע משתנים, בכל רגע יש משהו חדש. אבל אם אצטרך לציין מאורע אחד משמעותי שהיה לי השנה, אני אוכל להגיד שהיה זה פתיחת הבלוג. ההיחשפות לעולם הזה, הכלי הנהדר הזה לשחרור. אין ספק שעולם הבלוגים עיצב אותי. הבנתי שאני לא לבד, יש עוד כמוני, יש אנשים מעניינים, ולכל אחד יש עולם משלו. עולם הבלוגים גרם לי להבין כמה מסקנות חשובות.
תודה לכם.
ועכשיו אני ארגע קצת, מן הסתם אני אשכח מהכל, ואחזור אל המציאות הרגילה עד הדיכאון הבא.
אוהבת!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
