בחרתי לפתוח את הבלוג שלי בעיסוק בנושא בית, מכיוון שבלוג אמור להיות סוג של בית שאת/ה יוצר לעצמך, או משהו בסגנון.
לכבוד זה שאחת הלהקות האהובות עלי, סיגור רוס, מוציאה סרט הופעות חדש, ומכיוון שלא כל כך ממזמן צפיתי בזה שיצא לפני כארבעה שנים- "היימה" (מה לעשות - יותר מדי סרטים ופחות מדי זמן), אביא כאן כמה מההגיגים שסרט זה העלה בי
קודם כל, למי שלא יודע במה מדובר, הטריילר
היימה באיסלנדית זה בית, אך המילה הזו מזכירה לי מצד אחד את home האנגלי או hiemlich הגרמני. הקונטציות של המילה, בעיקר בשפות לעוזיות, היא לא רק של בית (פיזי) אלא גם מתקשרות לתחושה שמשהו מוכר ונוח, וגם למונח של מולדת. התחושה שלי מהסרט, היא שהוא עוסק במגוון הקונוטציות שהמילה בית מעלה לחברי הלהקה, שהחליטו לשוב לאיסלנד לאחר שהפכו לסופרסטארים בינלאומיים. כמי שבאה גם היא מפינה נידחת ופרובינציאלית של העולם, שאף אחד לא מבין את שפתה, יש לדעתי איזושהי זיקה בדילמות שעולות בפני הלהקה - עכשיו שהם הצליחו בגדול, האם הקשר בינם לבין המעריצים מהבית יוותר כמו שהוא? האם פתאום איסלנד תהיה קטנה עליהם? - למרות ההבדלים הניכרים בין ישראל, איסלנד וסצנות המוזיקה שלהן.
מה שמיוחד לדעתי בעיסוק בבית ובמשמעותו הוא כמה שהוא נוגד את אתוס הרוקנרול הקלאסי. הסיפור הקלישאתי בעולם הרוק בדרך כלל הולך משהו כזה: יוצר הרוק בא מעיירה שכוחת אל, שם הוא עוף מוזר שחש דחוי חברתית כי איש לא מבין את נפשו הרגישה והאמנותית. היוצר מגיע בדרך לא דרך לעיר הגדולה, שם הוא מתגלה כשהוא מנגן ברחוב/ בתחרות כישרונות/ בבר סליזי. היוצר הופך לרוק סטאר, עושה בוכטות של כסף ומעולם לא שב לעיירתו הקטנטנה. בשורשי הרוקנרול נמצא האתוס של הצמיחה האינדבדואלית, שאפשרית רק בקהילה יצירתית בוהימיינית שלא קיימת כ"ך במקומות קטנים. זהו סיפורו למשל של בוב דילן, שמעולם לא שב לדולות', מינסוטה (דמיינו את פארגו, רק יותר נידח). לעומת זאת הסרט "היימה" עוסק בחיבור של הלהקה לאיסלנד, ולקהילה שם. ההחלטה של הלהקה להעניק לקהילות הנידחות ביותר סיבוב הופעות חינמי מראה עד כמה חשוב להם להראות שהם לא איבדו את הקשר שלהם אל איסלנד. הדבר המדהים שרואים בהופעות האלה קהל מגוון מאוד, בכל הגילאים - הסבתא ברדיד התחרה, האם עם התינוק והנערה הגותית. למרות שמבחינה מוזיקלית הם פועלים בז'אנר שלא נגיש לכולם, סיגור רוס הם חלק מהקהילה, ובכך הם מזכירים יותר להקות מז'אנר הפולק מאשר הרוק.
הקשר החזק בין סיגור רוס לאיסלנד מסביר כיצד חוץ משיר אחד, הם לא עברו לשיר באנגלית אחרי שהם התפרסמו. הם בטוחים בזהות שלהם, ובאיכויות האונברסליות של המוזיקה שלהם, מספיק כדי לא לוותר לתכתיבים של השוק העולמי למרות פער השפה (שחציה ממילא בג'יבריש, גם כן). הם מוכיחים שכשיש לך בית יציב ותומך, לכבוש את העולם זה לא עסק מסובך .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
culture vulture