Stars have their moment, then they die - Nick Cave
נתקלתי בציטוט הזה בספר שרכשתי לאחרונה, והוא הזכיר לי את כל מה שקורה מסביב לאיימי ויינהאוס, וחגיגות ה- 20 שנה לנוורמיינד. אני מהדור שמותו של קורט קוביין השפיע עליו, ולעומת זאת אני לא מהאנשים שהתרגשו ממותה של ויינהאוס. אז ניסתי לתהות לשניה, מדוע זה יצא ככה- האם הרגישות שלי הוכהתה עם השנים? או אולי משום שאני מאמינה שתרומתה לעולם המוזיקה היתה פחותה מזו של קוביין - כי קוביין הוביל סגנון מוזיקלי חדש, ואילו ויינהאוס בתכלס היא חלק מטרנד של רטרו- לא היה לה סגנון מקורי משלה, בניגוד לקוביין. ואולי מדובר בעניין של גיל, בכך שהתבגרתי והרומנטיקה של כוכבים שזוהרים בשמיים ואז נופלים כבר לא כל כך קוסמת לי. כשהייתי צעירה יותר, לפני כעשור, הגיבורים המוזיקליים שלי היו ברובם צעירים שנאבקו בהרס עצמי, ולעיתים קרובות מתו בגיל צעיר - ג'ף בקלי, אליוט סמית' וכמובן שקורט קוביין. ועכשיו אני מוצאת שהגיבורים המוזיקליים שלי הם כאלה שהזדקנו בחוכמה- ג'ון קייל, לורטה לין וג'וני קאש. זה לא שפתאום אני לא אוהבת יותר את המוזיקה ששמעתי אז, זה רק שהמטען הרגשי השתנה ונהיה פחות עמוס. כי אמן שיוצר הוא קצת כמו ספורטאי- יש לו שני דרכים לנצח בתחרות: הוא יכול לנסות להתאמץ עם כל מה שיש לו במכה אחת, או הוא יכול להמשיך באותו קצב קבוע, ולהתיש את המתחרים שלו. כשהייתי צעירה זילזלתי ברצים למרחקים ארוכים, חשבתי שאיכות מתמשכת לא משתווה לפרץ של גאונות. והיום אני כבר לא כל כך בטוחה- הנה שני דוגמאות לעניין:
בתור מעריצה של קורט קוביין, דליתי את כל המידע האפשרי על חייו. בעקבות המלצות שלו לגבי המוזיקה שהוא אהב ושהושפע ממנה, הכרתי את הפיקסיז וקיי רקורדס (לייבל שהוא אהב כל כך עד שהיה לו קעקוע של הלוגו שלהם). אך לאחרונה גיליתי שאיני מסכימה עם אחת ההבחנות שלו - והדבר קשור בתפיסה המשתנה שלי לגבי "כוכבים נופלים" ו"רצים למרחקים ארוכים". קוביין פעם טען שהוא שונא את הקלאש, ולעומת זאת הוא הצהיר על אהבה בלתי נגמרת לסקס פיסטולס. הזלזול שלו בקלאש השפיע לרעה עלי במשך תקופה מאוד ארוכה, אך לאט לאט יצא לי לשמוע יותר על הקלאש, ולהבין שמדובר שיש כנראה סיבה לחשוב שקוביין טעה לגבם. שני שירי קאבר של ג'ו סטרמר שמאוד אהבתי גרמו לי להחליט שהבנאדם כישרוני לאללה, ושינו את דעתי סופית.
השיר הראשון הוא פתיח לסדרה עלומה של HBO מאת יוצר דדווד, דיוויד מילץ'. היא נגנזה לאחר עונה אחת- מסתבר שאפילו ב HBO יש גבול למוזרות . הוא קאבר ל -johnny appleseed
שילוב מנצח בין מארלי, קאש וסטרמר
באופן קלאסי הסקס פיסטולס הינה להקה של "כוכב נופל" טיפוסית. הם הוציאו אלבום אחד ששינה את ההיסטוריה, ואז התפוצצו בצורה הכי זוועתית - סקס סמים ורצח (במקרה של סיד וישס, לפחות). מאבקים מול האמרגן האגדי שלהם מלקולם מקלרן ועזיבתו של ג'וני רוטן הסולן גרמו להתפרקות הלהקה תוך שנתיים. לעומת זאת אורך הנשימה של הקלאש היה עמיד יותר - הם המשיכו להוציא אלבומים עוד בשנות ה-80, תוך עיסוק בסגנונות מוזיקליים שונים כמו דאב ורגאיי. סטרמר המשיך בקריירת סולו די מצליחה, ואף שימש למשך תקופה קצרה כסולן הפוגס, אחת הלהקות האהובות עלי. ההשערה שלי היא שקוביין נמשך לתדמית הרומנטית של הקיצוניות שקשורה לפיסטולס, וחשב שהעובדה שהקלאש המשיכו ליצור בסגנונות אחרים מפאנק כ "selling out". הקטע האירוני הוא, שהאלבום האחרון של נירוונה אנפלגד קרוב מאוד ברוחו לאלבום האחרון של גו' סטרמר והמסקלרוס - אקוסטי ומושפע מפולק/בלוז/קאנטרי. בסופו של דבר שני המוזיקאים לא היו רחוקים כל כך ברוחם כמו שקוביין חשב.
דוגמא שנייה היא דווקא מעולם הקומיקס, וקשורה למין דיון שניהלתי עם חברה מהסוג שחובבי קומיקס מאוד אוהבים - מי יותר טוב: x או y? במקרה שלנו לא מדובר בדמוית אלא בכותבי קומיקס (אני נשבעת שחסרה בעברית המילה הנכונה לתיאור אדם שכותב בקומיקס. צריך מעין מילה מקבילה לאוטר בקולנוע. כותב קומיקס הוא שילוב של סופר, תסריטאי ובמאי בבת אחת. המילה "כותב" ממש לא ממצה את כל מה שהוא עושה) - אלן מור ו-וורן אליס. מדובר בשנים מהיוצרים המוערכים ביותר בתחום הקומיקס האלטרנטיבי- מור קצת יותר מאליס בגלל הפופלריות של ווטצ'מן, הקומיקס ששינה את שנות ה-80. בכל מקרה אני צידדתי במור, וחברתי באליס. בנקודת הזמן הזאת, לפני כ-7 שנים, אני חושבת שצדקתי. אך נכון לעכשיו, אני מתחילה לזוז לכיוון של אליס (או לפחות להודות שהם באותו רמה). מה שקרה הוא שמור בעשור האחרון הוכיח את עצמו כיוצר קפריזי עם חומר חסר אחידות, ואילו אליס הולך ומשתבח עם השנים. אז נכון שמעולם לא יהיה לאליס את השילוב בין גאונות וטירוף שהופך את היצירות משנות ה-80 וה-90 של אלן מור לקאנוניות, אך מה שהוא חסר בכישרון "טבעי" הוא מפצה בעבודה קשה. אליס הוא אחד הכותבים הכי עסוקים בתחום כיום, ולאט לאט הוא משנה את הדגש מהליצן של הכיתה לכתיבת עבודות רציניות ומעוררות מחשבה. בעוד שביצירה הכי מוכרת שלו -טרנסמטרופוליטן - משנות ה-90 הרגשתי שיש עומס מסוים בנוכחות ההומור שקצת הפריע להבין את המסרים היותר עמוקים שלו והפך אותו לשטחי יותר ממור, כיום אני חושבת שהוא מצליח לאזן את הכיף מצד אחד לעומת המסר הרציני מצד שני. ימים יגידו אם יתחשק למור לעבוד על איזשהוא קמבק שינגיש אותו לציבור קוראי הקומיקס או שהברוגז שלו עם תעשיית הבידור הממוסחרת תהפוך אותו ל has been ממורמר, ואם אליס יהפוך לשם מוכר בזכות עיבודים קולנועיים או המלצות של מגזינים מעולם המיינסטרים - דבר שיאותת את כניסתו למועדון ה"סופרים הרציניים", כמו שההכללה של ווטצ'מן ב-100 הספרים המשפיעים של טיים השפיעה על מור.
לסיכום - יש יתרונות וחסרונות לשני הגישות השונות שציינתי ליצירתיות, אך חשוב לפעמים לא לתת להצלחה פנומנלית אך קצרת מועד לסנוור את עייננו מלהכיר בכשרון של אנשים שבאיטיות אך בבטחה משתפרים מיום ליום. מי בסופו של דבר "מנצח"? רק בראייה בדיעבד אפשר להגיד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
culture vulture