אז לכבוד צאתו של הספר החדש של הרוקי מורקמי, שכמובן יהיה בסט סלר מיידי, רציתי להתוודת שמערכת היחסים ביני לבין הרוקי פשוט לא עובדת, ואין סיכוי שאפילו אציץ בספרו החדש. הפגישה ביננו התחילה עם ציפיות גבוהות למדי, בעקבות  המלצה חמה ממכרה (שאפילו הלוותה לי את הספר) "ספוטניק אהובתי". הספר שיעמם אותי קשות,כי למרות שהוא היה כתוב לא רע, העלילה התמתחה לה באיטיות והלבטים הרומנטיים של הדמוית לא ממש עניינו אותי. דמות המספר הראשי הייתה כל כך אנמית, שאני אצטרך לבדוק במקום כלשהוא כדי להיזכר בפרטים עליו. במאמצים עליונים קראתי את הספר עד סופו, מתוך תקווה שלעולם לא התממשה שזה ישתפר מתישהוא. בהמשך שמעתי הרבה על "יער נורווגי" וחשבתי לתת לבחור עוד צ'אנס. מי יודע, אולי הספר הקודם היה אנומליה לא מוצלחת והספר זכאי לכל השבחים שמגיעים לו - "תפסן בשדה שיפון יפני" הוא אחד שזכור לי, והרי את סלינג'ר אני מעריצה. בפועל הסתבר שזו היתה טעות, כי מעט מאוד ספרים עיצבנו אותי פחות  מהספר הזה- אולי "קופסא שחורה" של עמוס אוז זוכה בפרס, אבל זה רק משום שהכריחו אותי לקרוא אותו בתיכון. שלושת המשתתפים במשולש האהבה המרכזי בספר היו בעיני בלתי סימפטיים לחלוטין, ואם הסופר היה מחליט להרוג אותם באיזו רעידת אדמה בסוף הספר (אליו לא הגעתי) זה היה פתרון מעולה לדעתי לדילמה של הגיבור. לא הבנתי למה שני נשים נמשכות לדמות של לוזר חסר רגישות - גיבור הספר, וגם לא הבנתי למה מרוקמי לא יכול לכתוב דמות נשית אמינה ועגולה במקום לכתוב על הגרסא היפנית ל manic pixie dream girl, מה שהגרם לי לחשוב שמרוקמי הוא מיזוגניסט סמוי שמעדיף את הנשים שלו כאובייקט פטישסטי- קרות ולא מובנות- מאשר נגיד בנאדם  אמיתי שאפשר לנהל איתו מערכת יחסים. אני כמעט שאף פעם לא נוטשת ספרים  לפני הסוף, אבל פה הרגשתי שאני פשוט לא יכולה להמשיך יותר.  

במשך שנים הסתובבתי בתחושה שמשהו אצלי אולי לא בסדר, כי כולם אוהבים את מרוקמי ואני לא. הבנאדם הוא מבין סופרי האיכות הכי נמכרים בארץ ובעולם, אנשים משבחים ומהללים, ורק אני לא קולטת מה הקטע. אם כי פה ושם נתקלתי בביקורות שליליות, הן בדרך כלל נטפלו לפרטים שלא כ"ך הפריעו לי כמו למשל:

1. יש סוג של אנשים שלא אוהבים פנטזיה לירית. הם לא אוהבים שהם מתחילים ספר ריאליסטי לכאורה, ופתאום כל מיני ארועים בלתי מוסברים נדחפים להם. אבל לי פנטזיה לירית לא מפריעה בכלל, אם זה בספר של גרסיה מרקס, למשל, או עגנון.

2. יש אנשים שלא אוהבים כתיבה אווננגרדית/מודרניסטית. הם רוצים שהספר שלהם יהיה עם התחלה, אמצע וסוף, ורצוי בסדר הנכון, בלי חפירות זרם התודעה סטייל ג'ויס ובלי קפיצה ל"קולות" מוזרים  שלא קשורים ישירות לעלילה.שוב, לא בעיה אצלי- כמה מהספרים הכי אהובים עלי משתמשים בטכניקות האלה כמו gut symmetries של ג'נט ווינטרסון או "הספר השחור" ו"שמי אדום" של אורחאן פאמוק. 

לאחרונה נתקלתי פתאום בעובדה שאני לא היחידה. יש אחרים שחושבים כמוני. מצאתי ביקורת שהתפרסמה דווקא בעיתון הסרוגים "מקור ראשון" שהאשימה את מרוקמי בכתיבה עצלנית שמתאימה יותר לבני נוער מלמבוגרים - תמצית מחשבתי עליו. ויש גם טוקבקיסטים שלא סובלים אותו כמוני- איזו הקלה! אני לא הילדה היחידה שצועקת שהמלך עירום.

שנית כל, בטור של נרי ליבנה במסוף הארץ, היא היגגה על פרס כתיבת הסקס הגרוע, שמרוקמי היה מועמד לו, ולדעתה שלא בצדק הוא לא זכה בו. את הטור לא מצאתי אונליין, אבל מצאתי כתבה באנגלית של המגזין שמעניק את הפרס, הליטררי ריוויו. למרות שלא ממש פייר לשפוט כתיבה בלי הקונטקסט המקורי שלה, מהשוואת כל הדוגמאות אני חושבת שליבנה צודקת בהחלט, וזה אחד מתיאורי הסקס הכי דוחים שקראתי, כך שאם הכתיבה של מרוקי לא הייתה עושה לי אנטי מלכתחילה, גם בלי הכרות מוקדמת איתו אפסו הסיכוייים שאקרא את האחרון שלו.     

אז הנה השורה התחתונה: לפעמים במערכות יחסים מגיע השלב שקורה דבר, שאחריו מערכת היחסים נהרסה ללא תקנה. הרבה זמן חשבתי שזו אני, ולא אתה, שאחראית לנתק ביננו. אך ארועים אחרונים גרמו לי להבין, הרוקי היקר, שאולי זה אתה, ולא אני, ולכן בעצב רב ניפרד כידידים.