הבטחתי לדון קצת בקשר בין מוזיקה פופלרית לסרטים, והבטחות צריך לקיים אז הנה.

במאמר שקראתי לא ממזמן על הנוהג ליצור Director's cut -עריכה שעושה הבמאי עצמו, הובאו כמה דוגמאות של עריכות לא מוצלחות של במאים. באחד מהם צויין, כי הבמאי של דוני דארקו התעקש להחליף את The  killing moon של אקו והבנימן ב- Never tear us apart של אינקסס בפתיח של הסרט ב"גירסת הבימאי", החלטה מוטעת לכל הדעות. אני כבר לא כל כך זוכרת את הסרט, שמאז שראיתי אותו הוא כבר פיתח מעמד של קאלט, אבל אחד הדברים היחידים שזכורים לי מתוכו הוא השיר של אקו והבנימן. השימוש בשיר הספציפי הזה (למרות שדווקא הקאבר של mad world מהפסקול הזה יותר מוכר למאזיני גלגל"ץ) התאים פשוט באופן מושלם. המילים של השיר, שמדברות על גורל בלתי נודע, האווירה הדרמטית, קולו המהדהד של איאן מקקלוך - משתלבות עם התמונות ויוצרות צפייה לאותו ארוע שמטריד את דוני לאורך הסרט. כך אנו רואים ששימוש בשיר מסוים יכול להעניק ערך מוסף למשמעות של סרט, ולפעמים הופך מזוהה איתו.

מאז שנות ה-60 מוזיקה פופולרית מנהלת רומן עם הוליווד. הפסקול של סיימון וגרפונקל לסרט "הבוגר", השימוש ב- Rains keep falling on my head בסרט הקלאסי בוץ' קאסידי והסאנדאנס קיד או Everybody's Talkin של הארי נילסן ב"קאובוי של חצות" מוכיחים שכבר ידוע הרבה זמן ששיר שנשמע טוב יכול לעשות הרבה לסרט. רציתי להתמקד בבמאים שאחד מסימני ההכר שלהם הוא השימוש שלהם במוזיקה ספציפית.

נפתח בווס אנדרסון, שוב כי הבטחתי. ווס אנדרסון משלב בסרטים שלו שירי רוק ואינדי באפקטיביות רבה. יש לו טעם ספציפי מאוד במוזיקה, שמתבטא בסרטיו. הדוגמא הראשונה היא אחת מהסצנות הכי מצמררות שאני מכירה שמתארות נסיון התאבדות, במיוחד לאור העובדה שכמה שנים לאחר מכן הזמר ששר את השיר התאבד בעצמו. הייאוש השקט שמוקרן מקולו של אליוט סמית', שבמהלך הסצנה מופסק לשקט ואז שוב חוזר, מחזק את תחושת הבילבול והעצב של הצופים. 

הסרט הבא שיצר אנדרסון לא כל כך הצליח - הוא ארוך מדי וקצת הזוי מדי, אבל אחד ההברקות בסרט ללא ספק הוא ליהוקו של השחקן והזמר הברזילאי סאו חורחה והביצועים שלו לדיוויד בואי בפורטוגוזית. 

ואחרון חביב - אחד הסרטים הכי אנדרייטיד לדעתי- העיבוד של אנדרסון בסטופ מושן ל"מר שועל המהולל". סרט שכולו חיוך אחד גדול, גם עם מסר סביבתי וגם על יחסי אבות ובנים, עם עיצוב תפאורה מדהים עם תחושה אורגנית שנדירה מאוד בעידן האנימציה הממוחשבת, ליהוק מבריק של קולות- והדובדבן בקצפת - ג'רוויס קוקר, אפילו שהוא לא מקבל פה הרבה ריספקט מדמותו של מייקל גמבון.

עוד בימאי שמזוהה עם האינדי הקולנועי הוא פול ווס אנדרסון. אפתח בכך שאנדרסון ביים את אחד הקליפים הכי מקסימים לבת זוגתו דאז, פיונה אפל, כך שהקשר שלו למוזיקה מההתחלה היה מוצלח.

השירים של איימי מאן ל"מגנוליה" מספקים סוג של סיפור מסגרת לסרט שעוסק במערכות יחסים כושלות ובדידות נוראה. הוא מאפשר לקיים "גשר קולי" שמקשר בין דמויות שונות וקווי עלילה שונים.

אני מודה שעוד לא יצא לי לראות את "לילות בוגי" - אולי כי בכל זאת זה סרט שעוסק בתעשיית הפורנו, נושא שמעולם לא משך אותי. אבל "זה ייגמר בדם" הינו אחד הסרטים הכי אניגמטיים, כבדים ומשפיעים שיצא לי לראות, מעיין "האזרח קיין" של המאה ה-21. יש לו פסקול מדהים שיצר ג'וני גרינווד, הגיטריסט של רדיוהד, שבמידה מסוימת בזכות הפסקול הזה הוא התפתח לכיוון של  מוזיקה קלסית מודרנית. השימוש בכלי מיתר דיסקורדנטים, שמזוהה כל כך עם הפסקולים של ברנרד הרמן (פסיכו, למשל) עובר אינטרפטציה חדשה ואפקטיבית.

במאי שהמורה שלי בקורס "מבוא לקולנוע" לימדה אותי לאהוב הינו ספייק לי. לי מזוהה קודם כל עם ההיפ הופ, והשימוש שהוא עשה בשיר "Fight the power" של פאבליק אנמי כבר ניכנס להיסטוריה בסרט "עשה את הדבר הנכון". השיר עצמו מספק קטליזטור להתלקחות בין מוכר הפיצה לערסים מהשכונה, ובדרך השיר זכה לחשיפה ולפופלריות שבחיים לא היו זוכה לו לפני שהסרט יצא (להזכירכם בשנות ה-80 היפ הופ היה עדיין לגמרי בשוליים). אפשר לעצור אחרי הדקה ה- 3 כי זה סתם פרסומת אח"ך.

לעומת זאת סרטו הבא "קדחת הג'ונגל העוסק בגבר שחור המפתח יחסים עם אישה לבנה משופע בשירי סול כמו סטיווי  וונדר ומרווי גיי. וסתם שאלה - לאיפה נעלמו ווסלי סנייפס והאלי בארי, המופעים בסצנה?

אבל לי הוא אדם יותר מורכב ממה שהתדמית הפופלרית שדבקה בו של "גבר שחור זועם" מעידה.  בסרטו "הקיץ של סם" שאין בו כלל אנשים שחורים לי עושה כבוד לשני ז'אנרים קוטביים של שנות ה- 70 - הדיסקו והפאנק רוק. בסרט הוא משתמש במוזיקה לאפיין את הדמויות - המיינסטרים לעומת הפריקים.

יש כאן שימוש מדהים ב"וואן שוט" עם מצלמה שעוקבת אחר הזוג וסובבת אותה

אוקיי , אז נכון שבשום ייקום ה"מי" לא נחשבים בתור להקת פאנק. והתלבושת והתספורת שבדרודי לובש מאפיינת בכלל את החוף המזרחי ועוד לא הגיעה באותה נקודת זמן לחוף המערבי. ועכשיו שהתקטננו,בוא נסכים שזו פאקינג סצנה מעולה.

חוץ מזה אבא של לי הוא נגן ג'אז ומהסרט הזה הוא משתף פעולה כמעט אקסלוסיבית עם מלחין הג'אז המדהים טרנס בלנשארד. אני כל כך אהבתי את המוזיקה כאן שהשגתי את הפסקול. חוץ מזה, זה סרט מדהים עם צוות שחקנים מהדרגה הראשונה- אדוארד נורטון, בריאן קוקס, רוסאריו דוסון, פילפ סיימור הופמן ואנה פקווין - בטוח יש אחד מהם ששווה בשבילו לצפות בסרט.

בעבר כתבתי על דיוויד פינצ'ר, (כשהתייחסתי לטריילר של "נערה עם קעקוע דרקון, אותו עוד לא ראיתי) אבל אחד המאפיינים שלו הוא שילוב שירי רוק בפסקולים בצורה מעולה. כולם זוכרים את הסיום של "מועדון קרב" ...

בסמינריון שכתבתי התייחסתי לסרט הזה, שבעייני יש לו את אחד השימושים הכי אפקטיביים בשיר בסצנה הזאת . בזכות השיר הזה התחלתי גם לאהוב את דונובן באופן כללי...

זה סרט שמעולם לא הוקרן מסחרית בארץ, אבל אני ממש אהבתי אותו. הסרט הוא על חבורת בני נוער וואנבי פאנקיסטים אנגלים בשנות ה -80, והוא משופע בלהיטי התקופה, בדומה מאוד ל"בילי אליוט", אבל דווקא אחת הסצנות הכי יפות משתמש בגירסא אינסטרומנטלית של להקה משנות ה- 2000, gravenhurst. סרט מומלץ בחום, וגם האלבום שממנו נלקח השיר. שיין מדאוס הוא במאי עם טביעת סגנון קולנועי מובחן, והסרט כל כך הצליח שהוא עשה לו המשך בדמות שני מיני סדרות, שמתרחשות ב- 86 ו-88, ולמזלו השחקנים הילדים לא התבגרו מהר מדי... אי אפשר להטמיע את הקטע הזה אז תאלצו לפתוח את השיר בכרטיסיה נפרדת.

http://www.youtube.com/watch?v=_Ia1mKXk6Fo

והנה הפתיח שדווקא מביא את מוזיקת הרגאיי/סקא על רקע תזכורת לארועים ולאישים המשפעים באותה תקופה- ערכיה שדי מדגימה את המגמה הפוליטת של שיין,שכתב גם את התסריט והוא במידה מסוימת אוטוביוגרפי. 

יש במאי אחד שלא מספיק לו שהוא מביים ולעיתים קרובות מככב בסרטיו, הוא גם צריך לכתוב את הפסקול. אני מדברת כמובן על קלינט איסטווד, האדם והאגדה. האהבה של איסטווד למוזיקת ג'אז גרמה לו אף לביים סרט על חייו של צ'ארלי "בירד" פארקר, אך האהבה שלו מתבטאת גם שמ"מיסטיק ריבר" הוא כותב את הפסקולים לכל הסרטים שלו. המוסיקה של "מיסטיק ריבר" מעוררת כל כך הרבה מהרגשות שסרט מבטא- צער וייגון, שותפות גורל, והשלמה. הוא בעייני אחד מהפסקולים הכי יפים שהוא יצר.

גם כאן נגינת הפסנתר העדינה של איסטווד (ציינתי שהוא גם מנגן את הפסקול? באמת שאין לבנאדם זמן לנוח) מעינקה נגיעה של רכות לסרט שעוסק במלחמה. הסרט הזה לצערי פחות מפורסם מ"טוראי ראיין" אבלב עיני עולה עליו. מסתבר שזהו גם הסרט הראשון שאיסטווד הלחין אותו מתחליתו ועד לסופו, הישג ראוי לציון.  

הפסקולים של איסטווד הם אולי קצת "קלאסיים" מכדי להיות באמת פורצי דרך, אבל הם אפקטיביים למדי וזוכים להערכה- הפסקול הזה היה מועמד לפרס אפילו.

לסיכום - פסקול טוב באמת יכול לשדרג סצנה או אפילו סרט שלם. הבמאים שאני אוהבת בדרך כלל מאוד רגישים לנושא הפסקול, ולעיתים קרובות משלבים את הטעם האישי שלהם בבחירת השירים. אין לי ממש מקום ולכן רק אזכיר עוד כמה בימאים שמזוההים עם אסטטיקה מוזיקלית - באז לורמן, קוונטין טרנטינו,  סטנלי קובריק... הרשימה ארוכה. לסיום אביא סרט שדי נשכח בנתיים, אבל בשעתו סימל את "דור האיקס". הפסקול של הסרט הזה מומלץ בחום - שמעתי אותו אולי מליון פעם- והוא מעורר נוסטלגיית שנות ה-90 חריפה  (מתי שחצי מהבנות בכיתה שלי התאהבו באית'ן הוק בזכותו). כך סרט בינוני למדי שודרג בזכות פסקול של מיטב שנות - 90 . אבל איזה באסה לחשוב שחוץ מבן סטילר לא נשאר לאף אחד מהשחקנים האלה קריירה כיום... עוד סימן שהזדקנתי אני משערת.

ההמנון מהסרט הזה הוא בוודאות השיר הזה. הייתה לי חברת ילדות שהייתה מסוגלת לשים את השיר הזה בלופ בלי להפסיק. זה נשאר אחד משירי העזיבה הכי יפים בעיני.