כפי שציינתי בעבר, אני אוהבת מוזיקת אינדי, אבל לא ממש מחבבת את הגישה המתנשאת של הרבה מחובבי המוזיקה הזו. כל מי שמעקם את האף ממשהו שקצת נגיש או מסחרי  גם אם הדבר הזה טוב הוא סתם סנוב, ולא היפסטר מאאאגניב כמו שנדמה לו. מצד שני, יש את אלו שמתלהבים מדברים מיינסטרימים סתם כדי להראות שהם "יורדים אל העם" בקטע של "זה כל כך רע שזה טוב". גם זאת גישה מעצבנת, כי היא לא פחות סנובית מזו של אלו שפוסלים - היא בעצם גישה פטרונית שמראה את הדעות הקדומות של מי שמביע אותה, שמראה בעצם שלדעתם עממי שווה נחות ומטופש.

ישנה דרך אמצעית בין שני הקצוות האלה- להודות שיש דבר כזה- מיינסטרים שעשוי טוב. במוזיקה ישראלית יש למשל את עלמה זוהר או יהודה פוליקר בתור דוגמאות למשהו כזה. לפני כמה שנים חברה המליצה לי את דודו טסה, ואני חטאתי בתגובה מזלזלת של "סתם עוד בכיין מזרחי". אז כאןלקראת יום כיפור ניתנה לי ההדמנות להתוודות שחטאתי בהפגנת סנוביזם רוקיסטי מצוי, וטסה התפתח לאחר מזמרי הרוק בניחוח מזרחי הכישרוניים ביותר בארץ. גם במוזיקה לועזית היו תמיד אמנים שלא התפשרו על איכות גם כשהם יצרו אלבומ פופ שמכרו מליוני עותקים - כמו פליטווד מק, פט שופ בויז או אפילו הביטלס לפני שהתחילו לעשות סמים. 

רציתי לקדם כמה מוזיקאים חדשים שפעילים במיינסטרים, שמשום מה לא כל כך מוכרים בארץ אבל עושים גלים בחו"ל. 

נתחיל בממלכה המאוחדת. במרדף אחרי "אדל/איימי הבאה" כל מיני זמרות צעירות זכו לתשומת לב, שאם נשווה למצב לפני כמה שנים אף אחד לא היה שם עליהם. ג'סי וור היא אחת מהם, שהתחילו לשים לב אליה בזכות תרומתה הקולית לכמה טראקים של מוזיקאי דאנס פופלריים. להפתעת כולם, אלבום הסולו שלה הוא דווקא יותר סולידי עם ניחוחות אר' אנ בי אלקטרוני קלילים- קצת כמו לנה דל ריי בלי המניירות. מה שמייחד אותה מהרבה זמרות הוא סטיילינג "צנוע" יחסית - היא לבושה בחליפות ולא מנסה לשחק אותה ערסית או בייב- שמאפשר לשים דגש בעיקר על היכולות שלה כזמרת בלי להתעסק בכל הנושא של המראה החיצוני שלה. היא בתו של עיתונאי ובשל אמה היהודייה גם היתה מתמחה בעיתון ה"ג'ואיש קרונקל". זה שיר ממש ממכר שלה שנכתב דוקא על קשר שלה עם חברה טובה אבל אפשר לקחת לפירוש של מערכת יחסים רומנטית. 

אהבתי את הקליפ עם ההשפעות של פלמנקו בלבוש ובעיצוב

ליאנה דה הבאס היא חצי ג'מקנית חצי יווניה - וגם מוזיקאית מקורית שמלווה את עצמה בבאס (ויש לי חולשה לבאסיסטיות - עוד מימיה של קים דיל). סגנון ג'אזי שקצת מזכיר את איימי ויינהאוס אבל יותר אופטימי.

והנה בלדה נוגעת ללב לשם שינוי. אגב שכחתי לציין שהיא מועמדת לפרס מרקיורי - הפרס הבולט בתעשיית המוזיקה הבריטית.

לפי הסינגל החדש, האלבום החדש של "מרינה והיהלומים" לא משהו. זה חבל כי כמו שהשיר הזה מהאלבום הקודם מראה, שהיא מביאה איכויות קוליות אופרטיות לפופ. השם הוא אגב משחק מילים - מדובר בוולשית/יווניה ששמה מרינה דיאמנטיס.  

זמר עם זיקה לארץ שעובר תהליך התקרבות למיינסטרים הינו מתיסייהו. אם נעזוב שניה את הדיון על השינוי במראה החיצוני של הבחור  ונתרכז נטו במוזיקה, אז ההבדל הוא לא כזה גדול. בכל מקרה אני מחבבת את הקליפ הזה כי הוא עושה לי חשק לרדת מירושלים לים המלח.

 פה הוא משתף פעולה עם רביד כחלני מימן בלוז, אחד מהזמרים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל ועם הראפר המוסלמי שיין. אגב אתמול שמעתי את כחלני אתמול בקול הקמפוס עם הבחירות המוזיקליות שלו - בנאדם רחב אופקים ומעניין ביותר.    

איימי מאן כבר כמה הרבה זמן עושה את המוזיקה שלה בלי הרבה רעש וצלצולים. היא די נופלת בין הכיסאות בין מיינסטרים לאינדי - מצד אחד המילים שלה קצת יותר אינטלגנטיות מהרגיל, אבל מצד שני המוזיקה שלה די פשוטה ולא עברה הרבה שינויים מאז התפרסמה בשנות ה- 90. היו לה את 15 דקות התהילה שלה עם האלבום I'm with stupid (ששירים מתוכו עדיין מתנגנים פה ושם בגלגל"ץ) וכאשר שירים שלה שולבו בפסקול של מגנוליה (הרחבה על כך פה). אבל מכיוון שהלחצים של החברה הגדולה (אני חושבת וורנר) לא מצאו חן בעיניה, היא לפני כעשרה שנים עברה לדרך עצמאית (ועם חוש ההומור העצמי שלה קראה לחברה שלה סופראגו רקורדס. לבחורה ממש ממש אין בעיה של אגו). ובגלל שאין מאחוריה יותר מערך יחסי ציבור משומן לא תשמעו אותה יותר בגלגל"ץ, למרות שאין סיבה שלא.

אחד התלונות שלה לגבי היחס של חברות גדולות הוא לחץ לערוך מסעות הופעות ארוכים, מה שהתיש אותה פיזית ונפשית. בקליפ החדש הזה בסיוע השחקנית לורה ליני איימי מצאה תרופה למכה. 

 הנה עוד הזדמנות של מאן לרדת על התרבות התאגידית - שחזור של קליפ (שכנראה היא לא ממש נהנתה ממנו כשהוא צולם ל MTV לפני כמעט 30 שנה. הנה המקור למקרה שאתם תוהים.-המשחק והשיער אכן מזעזעים). הזמר טוד ליאו בתפקיד החתיך.

 בעוד השיר הקודם עסק בטיפוס שמאוד מקסים אך ריק מבפנים, השיר הזה עוסק דווקא בא/נשים שמפגינים נאמנות לאנשים שמתייחסים להם רע. מאן כאליו רומזת שהיא שחקה את המשחק הזה של המסחור בגלל שהיא "לברדור" שחזורת אפילו אם רע לה.

לסיכום - לא תמיד צריך להיות מיוחד ופורץ דרך. לפעמים מספיק לעשות משהו קליט וכייפי בצורה מושקעת שלא מזלזלת בקהל שלך.

נ.ב באוקטובר יופיעו בארץ לורה גיבסון (שאפילו תקפוץ לירושלים)  ומארק לאנגנן (שראיתי אותו פעמיים כבר אבל לא בהופעת סולו). הבחירה קשה מאוד. מה אתם אומרים? הנה הפינה לשיפוטכם -קליפים מהאלבומים האחרונים שלהם, שבאופן מוזר יש להם נושא משותף למרות הסגנונות השונים - אווירה רדופת שדים.  

אסגור בברכת צום קל ומועיל למי שצם.