בחלק א' יצא לי לסקר (באופן חלקי כמובן) את פועלו של טרי פרטצ'ט. הנה כל מה שלא הספקתי לכתוב בחלק ההוא.

טום הולט הוא אחלה סופר, אבל מסיבה מוזרה לא מתורגם לעברית. מצאתי את הסיפור הקצר החמוד הזה, שמדגים קצת את הסגנון שלו. הולט הוא עורך דין עם תואר בהיסטוריה קלאסית, מה שמסביר את העובדה שרוב ספריו המוצלחים יותר מבוססים על היסטוריה ומיתולוגיה. ספרו הראשון "expecting someone taller" הוא פרדויה על סגאת טבעת הניבלוגנים, אבל זה האהוב עלי הוא הבא "who's afraid of Beowulf " על ארכיאולוגית שבטעות מעירה צוות של אונייה ויקינגית לחיים. התוצאה מזכירה קצת את הסרט החביב הזה של ז'אן רנו "מבקרים מטורפים", על הבלאגאן שנוצר כאשר דמוית היסטוריות  נתקלת במציאות מאה ה- 20.

ישנה גם סדרה שהוא כתב על חברה של בירוקרטים שמנהלת את עסקי הקסמים, J. W. Wells & Co. הולט משלב פרודיה משרדית סטייל "המשרד" עם עלילות שקשורים לאלפים מרושעים, דלתות מסתוריות ושאר צרות. חלק מהספרים סתם נחמדים, חלק מוצלחים יותר.   ב- Barking הולט יורד קצת על חבריו למקצוע עריכת הדין, על חברת עורכי דין שכדי להצטרף אליה צריך "קילר אינסטיקנט" - פשוטו כמשמעו. לא קראתי את כל הספרים שלו, חלק לדעתי הם ככה- ככה  - Grailblaisers, Faust among others . במיטבו הולט מצליח לשלב בין היום יומי לקסום באופן שמשעשע וקצת יורד על שני העולמות בו זמנית. הגיבורים שלו הם בד"ך נעבאכים שלא ממש מצילחים להשיג את בחורת חלומותיהם, והנשים בעולמו נוטות להיות הרבה יותר החלטיות מהגברים. הנה קצת הרחבה עליו בוויקי האנגלי. על הדרך אציין שהוא גם כתב כמה רומאנים היסטוריים מעולים, החביב עלי הוא "אלכסנדר בקצה העולם" שעל המורה של אלכסנדר מוקדון.  

אסתר פרייזנר היא עוד סופרת פנטזיה פרודית שלא זכתה שתתורגם, למרות שיש לה חוש הומור יהודי למדי. אני נתקלתי בעיקר בסיפורים הקצרים שלה, שזכו או היו מועמדים פה ושם לפרסי נבולה/הוגו. הנה דוגמא משעשעת שמשלבת בין ז'אנר הבלש הפרטי לסיפור עמי ותמי. היא גם פירסמה סדרה של אנותולוגיות בעריכתה שנקראת Chicks n' mail שנועדה  לספק זווית נשית ודי משעשעת לקלישאת האישה הלוחמת בז'אנר הפנטזיה סטייל זינה.

בילדותי חיבבתי את סדרת "Enchanted forest " של פטרישיה ריד, שאף הוא נכתב מזווית ראייה פמניסטית למדי - גיבורתו היא הנסיכה  סימורין, שמעדיפה להציל דרקונים מפני אבירים וקוסמים מרושעים במקום לפחד מהם. הסדרה צוחקת על קלישאות פנטזיה שובניסטיות בצורה מוצלחת למדי.

ישנם מספר סופרים שמחדירים נימה פרודית לספרים שלהם, אבל צריך קצת לקורא בין השורות כדי למצוא אותה. הסופר פיטר אס ביגל כותב ספרים מרגשים ואפילו טיפה מלנכוליים, אבל הוא מערבב קצת פרודיות על הקלישאתיות של הז'אנר. ב"החד קרן האחרון" ביגל מכניס דמות שהיא סוג של פרודיה של רובין הוד.

גם דיאנה ווין ג'ונס כותבת ספרים שהם בו זמנית מצחיקים אך חכמים. היא משתמשת בקונוונציות של הזאנר כדי לאמר משהו על החיים שהם מעולם לא כמו שמצפים מהם - כמו למשל ב"הטירה הנעה" מתסבר שהקוסם המרושע הוא רק נער קצת מבולבל . (אני לא אקשר פה  לסרט כי הוא באמת לא ממש דומה לספר).

 כמובן שאי אפשר לכתוב על פנטזיה ומד"ב  פרודיים בלי לציין את חלק מכמה מסרטי הפרודיה המעולים הנוספים שקיימים. ראשית כל אציין את חבורת מונטי פייתון וטרי גילאם, שהסגנון המטורף שלהם השפיע על כל הכותבים שציינתי עד כה. יחד עם זאת, רוב הסרטים של מונטי פייתון הם לא במדויק סרטי פנטזיה, אבל ניתן להגדיר את "שודדי הזמן" של גילאם ככזה. זהו סרט שסובל מחוסר הערכה נפשע, אבל הוא מאוד מצחיק. אפילו הטריילר שונה ממה שבדרך כלל עושים:

 גם בסרטו המופתי של גיליאם "ברזיל" יש אלמנטים של מד"ב פרודי, אבל אני לא בדיוק מקטלגת את הסרט הזה כפרודיה כי הוא פשוט מדכא מדי.

סרט קלאסי שצוחק על "מלחמת הכוכבים" הינו הפרודיה של מל ברוקס. May the Schwarz be with you!

 סאם רוקוול שוב מופיע בסרט הזה, שהוא פרודיה על "מסע בין כוכבים", בתוספת קצת בדיחות על כנסי מד"ב. גם אלן ריקמן בתור ויליטם שטנר ו-אלן ריקמן בתור ליאונרד נימוי.

 סדרת מד"ב פארודי שנהפכה לקאלט משנות ה- 80. לאחרונה שמתי לב שיש לה קצת השפעה על הקומיקס  שלי, מבחינת דינמיקה בין הדמויות הראשיות. שרת עצלן בשם ליסטר מגלה שהוא היחיד ששרד טיסה של אלפי שנים בהקפאה קריוגנית, כאשר שותפיו למסע היחידים הינם המחשב (בינה מלאכותית) הולי, רימר- הולוגרמה של קצין בעל אופי לחוץ ומעצבן (שלא ממש מרוצה מזה שהוא מת) וייצור שהוא התוצר האבולוציוני האינטלגנטי של דורות של  חתולים שנותרו על  החללית, שנראה כמו פרינס. דווקא בניגוד לסדרות אמריקאיות, ששם יש תחושה שהגיוון האתני הוא מס שפתיים לפוליטיקלי קורקט, דווקא הבריטים מלהקים דמוית ראשיות שחורות כמשהו טבעי בעלילה בלי אפילו להתייחס לזה כמו משהו מיוחד. בהמשך מצטרפים רובוט ואשה לצוות.

 נסיים בפרודיית הפנטזיה האולטמטיבית, שצפיתי בה מספיק פעמים לצטט בעל פה, וגם גרסת הספר מעולה, והרבה יותר צינית מהסרט -למשל גולדמן מדגיש עד כמה באטרקאפ היא בלונדינית אהבלה, והקטע שבו מתגלה שהאגדה על הפיראט האגדי היא תרמית הוא לא פחות מגאוני. יש גם הרבה יותר על הרקע של פזיק ואיניגו, שבמקום סיידקיקס הם דמויות יותר תלת מימדיות בספר.כמו כל הפרודיות - גולדמן משחק עם הקלישאות  אך בו זמנית עורך להם מחווה- כמו שכולם יודעים Twu love מנצחת בסוף.