לפני כשבועים התפרסם ב"הארץ" מאמרה של אווה אילוז בקשר לפרשת דרייפוס, והאם ייתכן שסיפור דומה יקרה בארץ, כאשר בתפקיד היהודי היא ליהקה ערבי ישראלי, ובתפקיד מגיניו של דרייפוס שהיו אנטישמיים במקור היא להקה מתנחל. המאמר הניב שפע של תגובות בנוגע לכך שאי אפשר להשוות יהודי שחי בצרפת לערבי ישראלי (כי ככל הידוע לי היהודים לא ניהלו מלחמה ב- 1894 כנגד צרפת, כך שבניגוד למצב בישראל כיום כאשר יש חשד שבא על רקע מוצדק באזרח ערבי כנציג של גיס חמישי החשד לגבי דרייפוס לא היה מבוסס כלל), ובכלל על הרקורד של צרפת בשמירה על זכויות האדם בימי משטר וישי (לא משהו, במקרה שתהיתם). אך להפתעתי, איש לא הגיב לטענה של אילוז שהדמוקרטיה והשוויון בפני החוק הינם ערכים אשר הינם ערכי יסוד  המופנמים בכל הרמות של החברה הצרפתית. כי נכון ל- 1894, לדעתי הטענה הזו ממש לא נכונה. אפילו חשבתי לכתוב מכתב בנושא ל"הארץ", וגם התייעצתי עם אמא שלי שהיא היסטוריונית. לבסוף החלטתי לוותר על המכתב/מייל, מכיוון שאני קצת התביישתי להציג את עצמי כמומחית בפוליטיקה היסטורית צרפתית. שנה של מחקר בנושא, שהתמקד בעיקר בשנות ה- 70 של המאה התשע עשרה, לא בדיוק הופכים אותי למבינת עניין. אמא שלי טענה שבטוח שמישהו שמבין יותר ממני בנושא יפנה את תשומת הלב לדבר, אבל זה לא קרה. אתמול קראתי ספיחים במדור המכתבים של המוסף, ואיש לא ערער על הקביעה של אילוז. הבנתי שאם אני לא אדבר על זה, כנראה אף אחד לא.

לכל מדינה יש מיתוס מכונן בקשר ללאום שלה. הבריטים מתגאים בכינון ה"מגנה קרטה" - ההסכם בין המלוכה לאצילים והעם שסלל את דרכה להיותה הארץ הדמוקרטית הראשונה. לאמריקאים יש  את "האבות המייסדים". לנו יש את המיתוס הציוני על החלוצים מייבשי הביצות. ולצרפתים יש את המהפכה הצרפתית. כשהייתי בתיכון למדתי על הצרפתים שהמציאו את החירות, השוויון והאחווה. והכל היה יפה ונחמד - שאפו לצרפתים שהם היו הראשונים שסיפקו לעולם את ערכי הנאורות והקידמה. אחרי זמן מה, התחלתי להבין שהסיפור לא כזה פשוט. כי מישהו הזכיר את שלטון הטרור שהגיע זמן קצת לאחר מכן. איך ייתכן שמרעיונות נעלים כאלה התבסס שלטון רודני? כנראה שלהנחיל שלטון רפובליקני זה לאעסק כל כך קל. ואחר כך בכלל הופיע לו נפוליאון אחד, שהכריז על עצמו כקיסר. אז הרעיון הדמוקרטי נגנז לו לעוד כמה כמה שנים, עד לתבוסת נפוליאון והגלייתו. אבל רגע, היה עוד איזה אירוע שהוא, שהתפרסם בזכות ספרו של ויקטור הוגו "עלובי החיים" ב 1832, שבו שוב נאלצו  אזרחי צרפת להלחם בשביל נסיון לכונן משטר רפובליקני ודמוקרטי. ובמהלך המחקר ההיסטורי לקומיקס שלי (אזהרה - ספוילר!) גיליתי שהיו עוד שני התקוממויות עממיות - ב- 1848 וב- 1871 , ובאמצע היה גם איזה פוטש צבאי ב 1850 שבמהלכו אחיינו של נפוליאון תפס את השלטון (וזאת לאחר בחירתו!) , כך שבין השנים האלה צרפת גם לא היתה דמוקרטית בפועל. אחרי כל זה, הגעתי למסקנה שלמעשה המהפכה הצרפתית לא היתה הארוע במהלכו בין ליל צרפת נהפכה לארץ דמוקרטית ורפובליקנית. המהפכה הצרפתית היתה ארוע מתמשך שנמשך כמאה שנים, במהלכו כל מיני גורמים ניסו להחזיר אחרונית את השעון, וכל מיני גורמים ניסו לשמר (או לקדם) את החלום הדמוקרטי/רפובליקני.אבל משום מה, הישראלים - ואפילו האינטלקטואלים שבינם- קונים את הלוקשים שהצרפתים מוכרים לעולם, והוא שב- 1794  הם הנחילו לעולם את הערכים המודרנים והמתקדמים. ואני לא אומרת שזהו מיתוס מכונן שקרי לגמרי- יש בו אמת, בדיוק כמו שיש אמת מאחורי המיתוסים המכוננים שלנו. אבל כמו שכל השמאלנים יפי הנפש יודעים להתייחס בסקפטיות הראויה למיתוסים המכוננים הישראליים, הם לוקים בעיוורון כשזה מגיע למיתוסים המכוננים של הצרפתים או האמריקאים. אז נכון שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, אבל לא צריך להגזים.

מה אני בעצם מנסה להגיד כאן? הפנמת ערכי הדמוקרטיה הוא עסק איטי ומייגע. הסיבה שבערך כל 40-30 שנה פרצו התקוממיות עממיות בצרפת בין 1790-1890 היתה כי מושג הדמוקרטיה היה שביר ביותר, ובכל רגע יכל להתבטל.  אנשי השושלת הבורבונית לא מיהרו לוותר על כיסאם, וכנ"ל לגבי אנשי השושלת הנאפוליאונית.

(מכאן והלאה- שוב ספוילרים הקשורים לקומיקס).אפילו ב- 1870, כאשר משטרו של נפוליאון II נפל, עמד הרוזן דה שמבור בגבול שוויץ צרפת עם אנשיו, והפרוסים שהיו כוח כובש באותה עת ניסו לסדר יחד עם גורמים שמרנים בצרפת את חזרתו לשלטון. למזלנו, זה לא קרה, והדוכס מת חסר ילדים ובכך נגדע הנצר האחרון  של השושלת הבורבונית. במהלך שלטונו של נפולאון II דוכאו כל הסממנים הקשורים למהפכה הצרפתית- נאסר לשיר את המרסיז, פסלי המריאן נופצו, וכו'. לפיכך, בניגוד לטענתה של אילוז, בשכבה העממית הערכים של שוויון ואחווה לא היו נטועים בעומק התודעה שלהם. להפך, ערכים אלה נותרו במחתרת, ורק זמן קצר יחסית (כ 20- 15 שנה לפני פרשת דרייפוס) , כאשר סוף סוף הגיעו לשלטון הרפובליקנים המזוהים עם צד שמאל כמו קלמנסאו, החל השינוי במערכת החינוך ובתודעה הכללית. אני באמת לא חושבת ש- 20 -15  שנה הינם מספיקים לערוך שינוי תודעתי מהסוג שאילוז מתייחסת אליו - ממצב של חוסר יציבות פוליטי כרוני, שבו השלטון מתחלף כל 20 שנה, ואיתו הערכים המונחלים לציבור, למצב שיש אחידות ערכית בכל שכבות האוכלוסיה. הערכים הדמוקרטיים, לפחות נכון לעידן שבו אני עוסקת, הינם ערכים של דמוקרטיה בהתגוננות. אנשים נלחמו למען הדמוקרטיה, לא משום שהיא היתה יציבה ובקוצנזוס, אלא להפך, משום שהם האמינו שהיא עלולה להלקח מהם בכל רגע. מה שהניע אותם היה התסכול מכך ששינויים התרחשו רק על הנייר, ולא בפועל. באמת שקשה לי להאמין שתוך כמה עשורים המצב עבר מכמעט קטסטרופלי לאוטופי.

 עכשיו, אילוז חיה בעבר בצרפת. היא מכירה את ההיסטוריה (היא מזכירה במאמרה את ההתקוממות של הקומנה של 1871, ואת שני המחנות שנוצרו בצרפת על רקע נפילתו של נפולאון II), היא יודעת יפה להעביר ביקורת על מיתוסים כשצריך. למה אילוז, אם כן, מתקשה לבקר את המיתוס המכונן הצרפתי? אולי כי הוא רוצה להאמין בעידן שלמעשה לא היה קיים, שבו הצדק היה חשוב יותר מערכים לאומנים. הנסיון של אנשים להיתפס לנוסטלגיה על רקע תסכולם מההווה גורם  להם לעוות את ההיסטוריה, ולייצר הקבלות שהן לא נכונות. אם כבר, הנושא של דמוקרטיה מתגוננת בעיני הרבה יותר רלוונטי לישראל היום מאשר הדיון בפרשת דרייפוס. הקושי של אנשים להפנים את הערכים הדמוקרטים הופכת אותם לטרף קל למנהיגים רודנים - כמו שהעם הצרפתי  שהעדיף את נפולאון II משום שהעניק להם יציבות למרות שהכריז על עצמו כקיסר ודיכא חלק משלטונו את הגורמים הרפובליקנים. סך הכול, המצב יחסית טוב - אפילו שאנחנו קיימים רק 60 שנה, עוד לא הגיע איזה נפולאון או פוטין ותפס את השלטון. לוקח יותר מ-60 שנה להפנים ערכים דמוקרטים, ויכול להיות שאפילו 100 לא הספיקו לצרפתים, כפי שההתקפלות שלהם ב 1940 הוכיחה.

הסבר נוסף לגבי הטעויות ההיסטוריות שאילוז עושה מצאתי כאן. הכותב תוקף את העסק מזווית קצת שונה מזו שלי, וגם נותן קרדיט לקלמנסו בהגנה על דרייפוס, שהוא אדם מאוד מרכזי בסיפור שאני כותבת אותו. אני לא מספיק מתמצאת בפרשה כדי להגיד אם זה נכון או לא, אבל באופן כללי זה תואם להלכי הרוח מהתקופה בה אני מתמקדת. אגב, את הידע שלי אני לוקחת מספר נהדר ושמו  Dawn of the Belle Epoque שמתמקד די בהרחבה בדמותו של זולא ופרשת דרייפוס, אבל אני מודה שרק ריפרפתי בקטע הזה כי הוא פחות רלוונטי לסיפור שלי. מומלץ ביותר! ספר היסטוריה שנקרא כמו רומאן, מלא אנקדוטות משעשעות ומעניינות על אנשי התקופה. אז זה שני הסנטים לי בנושא, ואני מקווה שלא שיעממתי אתכם.עמים אחרים לא כאלה צדיקים, אנחנו לא כאלה רשעים, והכל מורכב יותר ממה שהוא נראה. שאלתי את אמא שלי, אגב, אם זה לא מתסכל אותה כמה קשה להסביר את המורכבות כשאנשים מעדיפים נרטיבים פשוטים. היא ענתה שזו אכן בעיה של היסטוריונים, ושזה מאבק בתחנות רוח. בכל מקרה, אחד הדברים שאני אנסה לעשות בקומיקס שלי הוא לספר את ההיסטוריה מזווית שלא מוכרת, ובכך אולי קצת להפתיע אנשים שחושבים שהם יודעים מה קרה. כי אני חושבת שאחרי כל כך הרבה זמן, מגיע לאנשים שהיו בצד המנוצח של ההיסטוריה להשמיע את קולם, במקום העיוותים והשקרים שסופרו אודותם, גם מימין וגם משמאל.