במשך כמה שנים אהבתי מוזיקה, ומעולם לא הייתי בהופעה חיה. חלק מזה נבע מביישנות - לא רציתי לבקש מאנשים שהכרתי ללכת איתי להופעה, כאשר לא הייתי בטוחה אם זה יעניין אותם. חלק מזה נבע מכך שהייתי "ילדה טובה ירושלים", ולפני גיל 16 לבלות ערב שלם בהופעה נראה לי מסוכן למדי, אם כי הכרתי א/נשים שהיו בהופעות עוד קודם - זכור לי כשמייקל ג'קסון היה בארץ כאשר הייתי בערך בת 13, או רדיוהד ואר אי אם (הופעה שידיד שלי היה בה, שעד היום אני בועטת בעצמי שפיספסתי) בגיל 15. יש לקחת בחשבון שבגילי הצעיר היו לי דעות קדומות לגבי מוזיקה - חשבתי למשל שאליס אנד צ'יינס וגאן אן רוזס זה רוק  כבד (ואני הבוגרת יותר אומרת על כך -פחחחח....). כך שההופעה הראשונה בה נכחתי קרתה רק בגיל 17, למרות שבגיל הזה כבר הייתי מעריצה של מוזיקה די מתוחכמת יחסית לשאר בני גילי כבר כמה שנים (פיקסיז, סמאשינג פאמקינז, ושאר להקות שנות ה-90). חברה שלי מהכיתה היתה ראש מועצת הנוער באפרת, ואירגנה שיזהר אשדות ישמח את צעירי הההתנחלות. זה אולי יישמע קצת מגוחך לאמר, אבל זאת הופעה הכי מלאת אנרגיית נעורים שבה נכחתי מעודי, בשל העובדה שמדובר בישוב מבודד עם נוער משועמם למדי. הגדילו ראש במיוחד בני הישיבה התיכונית, שפצחו בריקודי פוגו (כפות רגלי חמקו מרמיסה בנס). לדעתי עודף ההצלחה של ההופעה גרמה ללחצים מצד המבוגרים ה"אחראיים" לוותר על נסיונות נוספים לארגן הופעות רוק במתנ"ס, מחשש שהחברה הדתיים התמימים יתחילו להתנהג יותר מדי כמו נוער חילוני.  בכל מקרה השילוב של זיעה, הורמונים ואלכוהול תמיד מחזיר אותי לנקודת הזמן הזאת- אכן, smells like teen spirit. וכפי שגיליתי בניקוי אחרי ההופעה, בירה נדבקת לרצפה וקשה להוריד אותה.

לאחר מכן נכחתי במספר הופעות במסגרת "יריד חוצות היוצר", חלקן מוצלחות פחות (מיקה קרני) , חלקן בסדר (ירמי קפלן) וחלקן מעולות (ברי סחרוף). ההופעה הראשונה מחו"ל הייתה התגמשות של חלום- רדיוהד בקיסריה, שכתבתי עליה כאן.

השלב הבא היה ללכת להופעה בחו"ל. אחרי השיחרור סידרתי להגיע לקיימברידג' במיוחד כי שאוכל לראות את מרקיורי רב, הלהקה האהובה עלי באותה שנה. חרשתי על שני אלבומים שלהם - Deserter's Songs - All Is Dream שהם עד היום בעיני יצירות מופת, שהם לא הצליחו להתעלות  עליהם. הלכתי ברגל מהבד אנד ברקפסט בו התארחתי ברחובות נטושים, עד שהגעתי לחלל בסדר גודל בינוני באזור תעשייה- בערך כמו הצוללת הצהובה. היו שם בעיקר גברים אנגלים, וארבעה יפניות צווחניות. חשתי די מבודדת אך שכחתי מזאת  שכהלהקה עלו לבמה. אני זוכרת שהופתעית מהשימוש בשני קלידנים כדי לשחזר את הסאונד התיזמורתי של האלבום. השירים נשמעו מעולה, וגראסהופר הוא אחלה גיטריסט. הנה תיזכורת למי ששכח (שמחתי שיצא לי לראות אותם בחלל יותר אינטמי מהאנגר 11, שם הם הופיעו פה). הקהל האנגלי אגב מאוד מנומס ולא רוקד, מה שקצת הרס לי את הדימוי של "בחו"ל יודעים להביא אנרגיות כמו שצריך". או אולי זה פשוט קהל של אינדי שלא אוהב להשתולל.

אחרי זה ראיתי את "הקומדיה האלוהית" באדינברו, כאשר באותה תקופה הספיק ניל האנון להסתכסך עם שאר חברי הלהקה ולכן הופיעו לאכזבתי בהרכב מצומצם. אחרי סיבוב ההופעות הזה פירק האנון את הלהקה, עבר לאירלנד ובנה אותה מחדש (בהכרזה מלאת האגו "אני הדיביין קומדי" . הסתבר שהוא צודק). עוד סיבה לאכזבה היא שהאנון היה מצונן, וקול הבריטון שלו, אחת הנקודות החזקות שלו, לא היה צלול כרגיל. רוב החומר היה מהאלבום Regenaration , שהוא אולי האלבום הכי פחות טיפוסי שלו כי הוא מושפע מההפקה של נייג'ל גודריך, אבל שעד היום נותר אחד האהובים עלי. הנה משהו מתוכו. זו להקה שמעולם לא תפשה בארץ, לא ברור לי למה לאור האנגלופליה הקשה של חלק משדרני הרדיו שמקדמים רוק בארץ כמו בועז כהן.

 ללכת להופעת זה בערך הדבר הכי הרפתקני שאני עושה בחיים שלי. תמיד אני נתקלת במצבים הזויים בדרך ל/מהופעה. זה גם לדעתי מכפר במידה מסוימת על כל המוזיקה שאני מורידה- ככה אני מחזירה משהו לאמנים, לא? בשנות השתקעותי במרכז הייתי מבקרת תדירה בבארבי, באוזנבר, בלבונטין ואף בג'ה-פאן זכרונו לברכה. הנה כמה זכרונת מסיטואציות מוזרות/מוצלחות במיוחד:

ליל של גשמי זלעפות, שבגללם התעכבתי לצאת מהבית, ולכן פיפסתי את החימום של "לבנון" בהופעה של "בוני" פרינס בילי בפטיפון -המקום הכי קטן צפוף ומבולגן שיצא לי להיות, שכבר לא קיים. אין כלב בחוץ, ואני תוהה אם זה שווה את זה.

לעמוד בחדר האחורי של האוזנבר ולצפות בג'ואי ברנז ועוד שני נגנים מ"קלקסיקו" מופיעים בחינם מהגב. אחרי זה הם יושבם על הספות ומתנהגים כמו חברה נחמדים, אבל אני ביישנית מכדי לבוא לדבר איתם.

ללכת בפלורנטין באחת בלילה מהופעה של "וובן האנד" כדי להספיק לקחת את אוטובוס הלילה לרמת גן מאלנבי. הרחובות ריקיים לחלוטין ורוסי שיכור עם פיטבול לבן מתקדם לעברי. אני לא רוצה לרוץ כדי לא להלהיב את הכלב, ולכן מתרחקת ממנו כמה שיותר מהר ועדיין להשאר בגדר הליכה. על ההופעה עצמה פירטתי כאן .

הופעה כפולה של "מאד בליס" ו"איזבו" בג'ה פאן שעלתה 40 ש"ח בערך. אני משכנעת חברה ללכת, למרות שאנחנו לא מכירות אותם. חברה שלי טוענת שאיזבו יגיעו רחוק, ושמזל שאנחנו תפסנו אותם לפני שהתפרסמו כי אח"ך המחירים יעלו. צדקה.

פיתחתי שיחה עם צעיר חביב בהופעה של "יו לה טנגו", שהציע לתת לי טרמפ. אני בד"ך לא עושה דברים כאלה, אבל הלכתי על האינסטינקט שלי שאמר שהוא בסדר. כשאנחנו מגיעים לחנייה ברחוב סלמה פתאום הידיד החדש שלי מתחיל לצעוק "זה האוטו שלי. עופו ממנו לפני שאני קורא למשטרה". אני מתחילה לתהות אם בחרתי נכון את הידיד, כי אני בכלל לא מבינה מה קורה פה ולמה הוא צועק. מסתבר שנתקלנו בחבורה של צעירים מיפו באמצע מבצע פריצה לאוטו שלו, אשר בשיא החוצפה עוד מעיזים לטעון שהוא טועה והוא התבלבל ברכב. למזלנו הקרבה למטה הכללי כנראה מרתיעה אותם, והם עולים לרכב שבא לאסוף אותם. לשניה שם לחץ הדם שלי עולה כשאני מחשבת את הסיכויים של שניים לעומת ארבע אם זה יגיע לאלימות, ואני בכלל בחורה וחננה אשכנזית שלא יודעת להרביץ.   

עוד מישהי חביבה שהתיידדתי בהופעה וקצת הצטערתי שלא שמרתי על קשר - צעריה גרוזינית (כזאת שמגרוזיה, לא ממוצא. גם לא יהודיה- סתם סטודנטית זרה)  חובבת פולק שפגשתי בהופעה של ג'וזפין פוסטר בירושלים. לפעמים פוגשים אנשים מעניינים בהופעות אם באים לבד, שזה קורה לי די הרבה כי לחברים שלי אין את אותו טעם במוזיקה/מחסור תדיר במזומן.

לראות את הפרימדונה מוריסיי מעיף שלושה חולצות על הקהל. לחכות שעות לאוטובוס, להתייאש וללכת ברגל לבית שלי - הליכה של כקילומטר וחצי  באחת בלילה יחד עם עוד כמה אנשים נחמדים, כולל בארשבעי שבא במיוחד. להישבע ששוב לא לבוא להופעה בגני התערוכה בלי לארגן טרמפ/כסף למונית/להוציא רשיון נהיגה ולקנות רכב.

אז זהו לבנתיים. אשמח אם תחלקו גם חוויות מוצלחות/מבאסות/מוזרות מהופעות שהייתם בהם. לאיזו הופעה הלכתם "על בליינד" שגילתה לכם מוזיקה שאחרת לא הייתם נחשפים אליה או אוהבים בזכותה? איזה דברים מטורפים עשיתם כדי להגיע להופעה או לחזור ממנה? איזו הופעה שבה נכחתם הייתה בעינכם ההופעה האולטמטיבית עד כה? באיזו הופעה נכחתם לראשונה, ואיך זה היה?