לכבוד סיום העונה הרביעית של "משחקי הכס" (בשעה טובה ומוצלחת) ותחילת הצפייה ב"נוכרייה" באו נדבר שניה על תפוח האדמה הלוהט שהוא הדיון בשאלה של אם אלה סדרות פמניסטיות או לאו.

אז קודם כל היה לנו את הכתבה הזאת בעכבר העיר ששופכת קיטונות של בוז פמניסטי על "משחקי הכס". ואז חודשיים אחר כך ניב שטנדל כתב כתב הגנה על הסדרה. ואני רוצה להגיד: שניהם צודקים בו זמנית. סו ווט? 

דברים הם לא תמיד כפי שהם נראים. ובטח שסדרות איכות -כמו כל סדרות טלוויזיה - יכולות לשדר מסרים סותרים. אני לא מבינה את הצורך לקטלג סדרות, שברור שהן מורכבות, ל"טוב לפמניזם" ו"רע לפמיניזם". זה כמו הקרצייה הזו שתמיד שואלת "אוקיי, אבל האם זה טוב ליהודים? "

כתבתי פה בעבר על שחשוב לי לקבל מסרים פמיניסטיים בתקשורת. אבל זה לא אומר שאני רוצה שהעולם שלי ירודד למסרים דידקטיים של אמנות מגויסת. אני בנאדם בוגר ואני יכולה להתמודד עם משהו שהוא לא חד משמעי. אני לא צריכה מס שפתיים לאלה הפמניסטית אם זה פוגם לי מההנאה מיצירה עשירה ובעלת ניואנסים. אם נדבר על תחום אחר, הקולנוע, אז יצא לי לראות סרטים שנעשו עם אג'נדה פמניסטית בולטת: "אם הקירות יכלו לדבר 1+2", "מלאכיות הברזל" או "שושלת אנטוניה". במקרה הטוב זו הייתה חווית צפייה סבירה, במקרה הרע זה היה משעמם ומעצבן. בפועל ישנם מעט מאוד סרטים מגויסים פוליטית שאפשר לקרוא להם סרטים מהרמה הראשונה - הדוגמאות היחידות שעולות לי לראש הם "האונייה פוטיימקין" של אייזנשטיין , "אדומים" של וורן ביטי ו"מטרופוליס" של פריץ לאנג, ושניים מתוכם ביימו ענקי קולנוע וזה לא בכדי. צריך גאון כדי להביא משהו שהוא עם מסר פוליטי חד משמעי שבו זמנית מצליח להימנע מפשטנות יתר. בעיני יותר מעניין לייצר סרטים כמו "אפס ביחסי אנוש" שהם פמניסטים אבל גם עושים את זה חכם ובעדינות ובלי להפוך את הגיבורות שלו לאמזונות נטולות רבב שאף גבר לא יכול עליהן. 

אז היום מדברים על "נוכרייה" כ"משחקי הכס הפמניסטי". האמנם כצעקתה? ממש ממזמן קראתי את הספר, חשבתי שהוא חביב אבל יותר מדי רומן רומנטי עבורי כך שלא טרחתי לחפש את ההמשכים. יש בשני הפרקים הראשונים כמה דברים מעניינים- הגיבורה קלייר אוהבת סקס והיא לא מתנצלת על כך. כפי שרבים אחרים ציינו זוהי אולי הפעם הראשונה שבה נראה על המסך הקטן מין אורלי שגבר מבצע באישה, ובכך כנראה הסדרה מציינת אבן דרך פמניסטית. קלייר היא דמות דעתנית שלא אוהבת כשמנסים להגיד לה מה לעשות והיא גם בעלת יכולות מקצועניות כאחות, היא מפגינה תושייה כשהיא נזרקת לסיטואציה לא מוכרת בה היא חסרת כל ואינה אפילו מבינה את השפה שרוב הדמויות מדברות בה. מצד שני אמצעי המבע כבר רומזים שבעלה אינו גבר גבר מספיק עבורה, עוד לפני שקלייר עברה באורח פלא למאה ה-18. הוא משעמם אותה בדיבוריו על היסטוריה, וניכר שקלייר -אשר שירתה בעבר בקו האש בעוד בעלה היה ג'ובניק במודיעין - רגילה ליותר אקשן בחיים וחושבת שהוא קצת יבשושי. לעומתו ג'יימי החסון אולי אינו רהוט במיוחד, אבל הוא איש של מעשים אשר חוש הצדק שלו ישלח אותו להגן על מי שהוא תופס כחסר ישע. אז מהבחינה הזו הסדרה מציגה התלבטות רומנטית שחוקה בין הגבר "הנחמד החננה" לגבר "החזק והשקט"  וזה כבר פחות מעניין כי כבר היינו בסרט הזה קודם.  ורק כדי לסבך עניינים, לגבר הנחמד החננה יש תאום פיסכופט מהעבר, שרק מעצם האסוציאציה ייצר אצל קלייר רתיעה ממראהו של בעלה כך שגם אם לא הייתי יודעת מראש הייתי אומרת שזה רק עניין של זמן עד שקלייר תנטוש את בעלה לאנחות. 

כך שהתשובה לגבי "נוכרייה" אם זו סדרה פמניסטית, כמו במקרה של "משחקי הכס", היא כן ולא. בכמה פרמטרים, הסדרה חורגת מדימוי רגיל של עיצוב הדמות הנשית. הגיבורה אמנם נמצאת במצוקה וניצלת בדקה ה-90 מתקיפה מינית על ידי גברים, אבל לצד זאת יש לה כישורים ויכולות שמאפשרות לה לשנות את מערך יחסי הכוחות בין מי שהציל אותה אבל בו זמנית מחזיק בה כשבוייה. מה שאני הכי אוהבת לגבי קלייר (וזה נכון גם לגבי הדמוית הנשיות ב"משחקי הכס") היא העובדה שזו דמות שיש לה מה שנקרא באנגלית Agency (שבעברית מיתרגם בסרבול ל"יכולת פעולה עצמאית, שלא בכפוף לתכתיבי החברה). הנה קליפ שמדגים למה אני מתכוונת:

אפילו ב"משחקי הכס" דמוית נשיות שזכו לזלזול בגלל הסמרטוטיות שלהן כמו סנסה או גילי הראו תהליך של התבגרות ופיתוח עמוד שידרה. גם אם הן לא תמיד יודעות מה הוא הדבר הנכון לעשות, גם אם הן טועות ומכניסות את עצמן למצב שבו הן נשלטות ולא שולטות, מה שמאפיין את הנשים של 2014 בטלוויזיה זו היכולת לשמור על גרעין של עצמאות מחשבתית: עצמאות שמאפשרת להן לשרוד סיטואציות קשות ומסובכות. וזוהי התקדמות שלא צריך לקחת אותה כמובן מאליו, גם אם במישורים אחרים כמו חוסר שיווין בצילומי עירום בין גברים לנשים (שקיים אגב גם ב"נוכרייה") אין עדיין שום התקדמות.

אחד הדברים הכי יפים שנאמרו במאמרה של סופיה מקדוגל  "אני שונאת דמויות של נשים חזקות" הוא  הציטוט הזה: 

Sherlock Holmes gets to be brilliant, solitary, abrasive, Bohemian, whimsical, brave, sad, manipulative, neurotic, vain, untidy, fastidious, artistic, courteous, rude, a polymath genius. Female characters get to be

Strong.

וזה כל כך נכון. אם אנחנו רוצות שהדמויות הנשיות שלנו תהינה מורכבות כמו הגברים, אז הן לא יכולות להיות מושלמות כל הזמן. הן צריכות להיות רב מימדיות ואפילו בעלות סתירות פנימיות. הן אולי לא תהינה 100% פמניסטיות אבל הן תעשנה שירות לפמניזם שדמות סטריאוטיפית חזקה לא מסוגלת לעשות. ובגלל זה אני אמשיך לצפות ב"משחקי הכס", עם כל מגרעותיו (לגבי "נוכרייה" כנראה שכן, אולי בהמשך זה יעצבן אותי מספיק כדי לנטוש), או בסדרות אחרות שנכשלות לכאורה בלהיות פמניסטיות.