מי שלא שרוט-לא נורמלי

כבר נמאס לי.פשוט נמאס לי מכל החרא הזה.

בא לי פשוט לשים זין עליך ועל כל מה שקשור אליך.

למה אני אוהבת אותך בכלל?מי אתה שאני יחשוב עליך 24/7 ושומדבר אחר לא יעניין אותי??

אתה יודע שאני מחזיקה את האהבה שלי המון זמן אליך,אפילו שבתכלס אין לי אפילו סיבה אחת להמשיך ולהאמין בה.ואם לומר את האמת,

אתה נותן לי יותר סיבות לזרוק אותך לעזאזל ולשכוח ממך לגמרי.אבל אני בכל זאת לא וויתרתי,כי האמנתי בך,חשבתי שאתה שונה.

אתה יודע שאם היו לוקחים את כל הבנים בעולם היה אפשר לחלק את ההתנהגות שלהם לבנות לקטגוריות.זה היה יכול להיות אפשרי,אם למישהו היה תקציב בסדר גודל כזה,מספיק אנשים ורעיון מוזר שכזה.אבל הוא בטח יכול להיות שימושי,בבוא העת.

בכל מקרה,לדעתי?אותך אפשר היה לשים בקטגוריה נפרדת.אתה שונה,ואין עוד כמוך,כך ליהגתי לעצמי.

אתה בטח מבין שאני מתחרטת על זה?נכון?יופי.

אני בטוחה שאתה גם מבין למה.לא,אל תענה,לא סיימתי.

בכל מקרה,חשבתי שאתה מיוחד.לא נתת לי יותר מידי סיבות לחשוב ככה,אבל האמנתי בזה,כאילו חיי תלוים בזה.

חשבתי עליך יום ולילה,חלמתי עליך...רציני,אני אשכרה חלמתי עליך בלילה.חלמתי שאתה מספר לי את הסודות הכי כמוסים שלך,שאנחנו מתחבקים וצוחקים,חלמתי על דברים שרציתי שייקרו במציאות.כמובן שהם לא קרו,אתה יודע את זה.וגם אני.אבל המשכתי להחזיק את האהבה על החלומות,והמחשבות שהמשכתי להאכיל את עצמי.כן,ממש חרטה אחת גדולה,כמו שכבר הבנת.

ואתה יודע,בעצם,למה כל זה היה קיים כ"כ הרבה זמן?התקווה.כן,הייתה לי תקווה.קיוותי שתשים לב אליי יותר,כמו שחשבתי שאתה שם לב אליי בהתחלה לפני שהשתנת והתרחקת ככה פתאום.ורק שתדע,התקווה הזאת היא כבר חיה מורעבת.תקווה מאכילים באירועים משמחים,בחיוך,במבט,בחיבוק מחמם.משהו שייתן לה סיבה להחזיק את עצמה ולגדול בלב שלך,למלא אותו באושר.אבל את התקווה שלי,מי יאכיל?המבטים החטופים ממך שחשבת שאני לא שמה לב אליהם?או זה שאתה בורח כל פעם שאני בסביבה?או אולי זה בכלל ההתעלמות הכמעט מוחלטת שלך ממני?רואה,מורעבת לגמרי,כמו מישהו שפותח את המקרר והוא ריק לגמרי,אבל הוא מדמיין שהוא מלא אוכל וזה עוזר לו להיות שבע,אבל רק עד שהבטן שלו תקרקר שוב,והוא יבין.והמציאות העקומה שלו תכה בו חזק.

כמו שהיא היכתה בי.

אבל אני טיפשה.במקום להבין את המכה התעלמתי והמשכתי עם הטיפשות הזאת.המשכתי להרעיב את התקווה,עד שכל העצמות שלה בולטות בזיקור מחליא,העור שלה צהוב וחולה,השיניים נפלו כולן,השיער נשר,והיא בקושי עומדת,מחזיקה את עצמה לא ליפול.התקווה שלי היא כמו אדם זקן וגוסס,שרק מאחל למות,אבל כוח עליון כאילו משתעשע בו ומשאיר אותו לסבול בעולם שכולו כאב.

אז אתה מבין מה עברתי?החזקתי כל כך הרבה זמן מעמד עבורך,שלא שווה אפילו יריקה שלי,שלא מגיע אפילו לקרסול שלי,שלעולם לא תוכל לקוות למישהי כמוני,שתבוא ותוציא אותך מהחרא שאתה נמצא בו.ואפילו שכל משאלותיי בשלוש החודשים האחרונים שלי הייתה היא שתהיה שלי,אני משנה את הנוסח:

"הלוואי שתראה מה הפסדרת,ויכאב לך,כמו שכאב לי"

זה אכזרי,נכון,אבל מגיע לך.תודה בזה,מגיע לך.שהתייחסת אלי ככה,שגרמת לי להרגיש מוזנחת ומכוערת,שלא שווה אפילו מבט אחד של אף אחד.

אבל טעיתי,גם בזה,ובעיקר בזה שחיכיתי לך.

אז זהו,הימים האלו נגמרו.אני עוברת ממך,אני עוברת,אתה שומע?!אני עוזבת לגמרי,ושהתקווה הארורה תמות לה.מגיע לה למות ולהיוולד מחדש בתור משהו יפה יותר,בריא יותר,ששווה להילחם עבורו.

אל תדאג,אני יוודא שהתקווה הבאה שלי תהיה מוצדקת.אני ידאג לעצמי מעתה והלאה.

את המכתב הזה,לעולם לא תקרא.אבל אני קראתי,וגם כתבתי,וגם הבנתי.למדתי מהטעות.

לעולם.לא.שוב.