תלויה באוויר, מחזיקה מכל הכיוונים, מנסה לא ליפול.

כמו עכביש שהסתבך בקורים שטווה בעצמו.

אני לא מצליחה לשמוע אנשים, אני לא מצליחה להפנים דברים. אני תקועה במקום כבר כל כך הרבה זמן.

אני לא מעריכה כל כך הרבה אנשים שנמצאים סביבי. הם מבזבזים אותי. אני מבזבזת אותי.

אני תלויה על הקורים שלי לבד. מסובכת.

אני רוצה לדבר, להסביר, שיבינו, אבל כולם כל כך רחוקים ממני ואני לא מצליחה להגיע.

כל הזמן מרגיש לי, שרק עוד קצת ואני אתחיל.

מתי ארגיש שאני מתחילה?

רק עוד קצת.

תלויה באוויר, בין שמים לארץ. על מגדל שמירה מאובק בצפון, מסתכלת על עכביש טווה את קוריו,

מזדהה, מקנאה בו, הוא לא הסתבך.

ומה מחבר אותי לקרקע?

המדרגות האלה, שמחליקות מכל הלחות שבאוויר, שכל כך קל להחליק מהן וליפול, 

שגם אם אשים את הקסדה הכבדה על ראשי, אני מפחדת ליפול ולשבור משהו.

לא משהו פיזי, כי אני ברוח מטאפורית. רוח! את הרוח שלי אני אשבור.

אני מרגישה שמישהו ידחוף אותי למטה, יפיל אותי, בכוונה בשביל לשבור לי את הרוח.

כאילו האנשים האלה סביבי שאני לא מעריכה, לוקחים פטיש ומועכים לי את הרוח.

כמו שניצל ששואפים לדקק. כאילו רוח היא מילה גסה במקום הזה וצריך לעדן אותה.

המקום הזה. הוא שוכח אנשים.

העכביש כבר סיים לטוות את הקורים בפינת החלון,

והם נוצצים ומבהיקים בברק נפלא מתחת לשמש שמתחילה לדמם מעליי.

כל כך מדהימים בשלמות שלהם, שכל שנותר לי, זה לקנא בעכביש שהצליח.