סרטן בצחוק

הי

אני מתחילה מהאמצע. אני חולת סרטן שד, סיימתי את הטיפולים הכימותרפיים, שארכו חמישה חודשים. ועכשיו אני לפני ניתוח ולאחריו הקרנות.

אכן יש למה לחכות !

אני בת 40, אמא לשלוש בנות, שתיים מהן תאומות. מקסימות, אהבת חיי. נשואה לבן זוג אוהב. ממש אידיליה. ואז נופלת עלינו הידיעה שאני חולה, ימים לפני יום ההולדת המשמעותי הזה. 

אני רוצה לספר חוויות מצחיקות. כמובן שרובן לא כאלה.... מה מצחיק כל כך בסרטן? אגב למה קוראים לזה סרטן? סתם בגלל משהו טיפשי. אבל לא ניכנס לזה.

אתמול עשיתי MRI שדיים. זו החוויה הכי אבל הכי לא הזויה שעברתי בחיי. צריך להוריד חולצה ולשים כזאת של בית חולים, כשהיא פתוחה כמובן לחלוטין. את המכנסיים הורידו לי עד הברכיים להגברת תחושת ההשפלה... את שוכבת על הבטן על דרגש עקום עם שני חלונות באמצע, כדי שמשם ישתלשלו הציצים שלך, יחייכו לריצפה וייזכרו בימים טובים יותר. הצלעות שלך נשענות על ברזלים קרים, באופן כללי קר בחדר, הידיים פרושות קדימה בסגנון התעופה של סופר-מן, מזרק תקוע לך בוריד, וכל מה שאת מקווה לו הוא שזה כבר יסתיים. אבל אז מתחילים צפצופים מחרישי אוזניים, ואסור לזוז ! מילימטר ! אסור אפילו לנשום עמוק, זה משבש את התמונות! אם תהיי ילדה רעה תצטרכי לעבור את זה שוב. או לתקוע לעצמך כדור בראש, מה שנראה לך יותר סבבה.

אז איכשהו שכבתי ונשמתי קלושות, ואז לא, וקיבלתי נו נו נו מהטכנאית. אמרתי לה שאין מצב שאני עוברת את זה שוב, ולא מעניין אותי שתירה בי. נראה אותה....

עכשיו, אמרו שאסור לזוז. אבל מה עושים שמגרד באף? ואז, המסקרה מתחילה לנזול כי הפרצוף שלך מעוך על כרית עגולה כמו במיטת מסאג', להבדיל, ואת מנסה למצמץ בחן כדי לצאת קצת כמו שנכנסת, כלומר עם האיפור. אז זהו, שלא.... את כבר מדמיינת איך את נראית, ואיך את מדדה מחוץ לחדר בחן בלי שהטכנאית תשים לב שכל האיפור שלך מרוח בצורה מאד לא חיננית מתחת לעיניים. כשיצאת בבוקר מהבית חשבת שאת נראית בסדר, למרות הכל. כלומר למרות כל הצבע שלא בא מהטבע, כי בעצם ציירת את כל הפנים מחדש. כי אין גבות, אין ריסים, אין אדמומיות בלחיים, אין ברק בעור. אז לא תצאי ככה מהבית נכון? (נכון !)

אחרי 40 דקות זה נגמר. ניסיתי לקום אבל כל הגוף היה מאובן. עכשיו אני במין CATCH 22. מצד אחד רוצים לרדת מהדרגש. מצד שני המכנסיים מופשלות, אז את בעצם כלואה ולא יכולה לזוז. מצד שלישי, אלוהים איך שאת נראית, עם המכנסיים מופשלות למטה, התחתונים מבצבצים, השדיים משתלשלים מהחולצה, המסקרה הנוזלת... תמונה מושלמת. ביד אחת אני מנסה להרים את המכנסיים ואז איכשהו לרדת מהמכונה. יש דרגש של שתי מדרגות, קלי קלות. אבל אני מצליחה להחליק אפילו ממנו ובמזל לא מתרסקת על הריצפה. הטכנאית כבר מנוסה והיא מחזיקה לי את היד. אחלה.

יצאתי. מבט קצר במראה - כן, המסקרה מרוחה. בכלל לא אותו פרצוץ שהיה בבוקר. רגע, מנסה לחזק את הקולאז' במסקרה ששיריינתי בתיק למקרים כאלה. כמעט הצליח.

בסופו של עניין, חזרתי הביתה. והגב נתפס לי ! המממ... מעניין אם זה קשור לכל העניין. אני עוד צריכה לחשוב על זה קצת.

מצחיק