******
היה לו הכל.
היה לו הכל בחיים
כל מה שחפץ וכל מה שרצה,
והוא הצליח.
וכאשר העבודה הקשה
סוף סוף השתלמה
הוא ישב ונח
והסתכל על השלל
ופחד.
פחד אחז בו,
חרדה תפסה אותו,
הוא רק רצה להגן על כל מה שיש לו.
הוא הפסיק להנות,
הסתכל על הדברים הטובים וחשב רק על דברים רעים
ואז כבר הפסיק להנות
והכיף היה בשבילו סבל-
כי יש סיבה לדאוג.
ואחר כך הוא הקים חומה מסביבו כדי שאף אחד
לא יוכל לפגוע בדברים היקרים שלו
הוא קנה כספת ושם את המטלטלים,
רצה שקט קצת.
אבל אפילו זה לא הרגיע אותו.
אז ביום בהיר אחד
השמש זרחה,
ואותו אדם זרק את כל מה שהיה לו,
ושרף אותו.
שרף.
כי אם מישהו יהרוס את מה שיש לו, עדיף כבר...
שזה יהיה הוא.
החיים התנהלו יפה בצד הזה של הגשר. אתה קם בבוקר, מצחצח שניים, חושב על לחצות לצד השני. יושב קצת, מנגן, שותה קפה, חושב על לחצוץ לצד השני.
אבל -
נגמרו לך המחויבויות.
אז אתה יושב לבד
וחושב
על הצד השני
ועל מה שיש שם
אתה חושב כל כך הרבה, ובאותה עת זה נראה לך הגיוני אלא מה?
זה הרבה יותר כיף הדברים בצד השני, לא?
או לפחות להביא דברים מהצד השני לפה.
אתה חושב כל כך הרבה על הצד השני,
שהצד שלך כבר מוזנח לגמרי, אין בו כלום.
אז מה אתה עושה?
אתה אורז את כל הדברים שלך ועובר לצד השני.
והצד שלך נשאר בודד, לגמרי.
שכחת אותו.
אתה חי בצד השני, ועושה את הדברים שלך- רק בצד השני.
וזה רק אתה עושה את זה, ואתה יודע שאתה לא מסוגל להפסיק.
ובהתחלה אתה אפילו לא רוצה, אתה די נהנה מהתלות הזאת.
אבל באיזשהו שלב,
אותו צד שלך, יתחיל לההרס.
ואז אתה תופס את עצמך בפחד מטורף.
כי אם מה שיש בצד הזה יהרס, אין לך כבר לאן לחזור
אתה בודד.
אתה תיהיה בודד.
אז החרדה שלך שוברת אותך והורגת אותך ואתה לא יודע מה לעשות
כי-
אתה-
מפחד-
להיות-
לבד.
אז מה עושים?
אתה תופס את עצמך. אתה נושם.
אתה יודע שיהיה בסדר
ואתה
לאט לאט
עם כמה שזה קשה,
חוזר לצד שלך,
ככה שהפגישה הבאה-
תיהיה באמצע.
או אפילו...
רחמנא לצלן....
אצלך.
באהבה לעצמי, אבל גם המון לך-
עידו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: