בהתחלה הוא רק הסתכל למטה. רק הסתכל, ראה את מה שיש שם, ופחד קצת. הטלפיים שלו לפתו חזק חזק את הגזע והוא לא רצה להרפות. על העץ יש לו פירות, יש לו צל, נוח בעץ, למה שהוא יעזוב? למה שהוא ירד מהעץ?
ליער הוא הגיע לפני איזה חצי שנה... והוא ישר נתפס בעץ. תפס אותו חזק, זנבו מתנדנד בחוסר אונים עד שהוא מוצא מקום מנוחה על איזה ענף. בעץ הוא הרגיש מוגן ובטוח, בעודו תופס בלחץ הסטרי את הגזע- את כדי כך שציפורניו המלוכלכות יצרו חריצים עמוקים מאוד בגזע.
אבל...
הוא התחיל לחשוב- מה עם להרפות קצת מהעץ הזה? לראות עצים אחרים טיפה?
כי היער אולי נראה מפחיד, אבל בטח יש בו עוד דברים מגניבים חוץ מהעץ הזה-
אז הוא שחרר טיפה, וירד חצי מטר.
ועוד חצי מטר.
וכף רגלו דרכה בבוץ הרטוב, פרוותו מתלכלת ונרטבת.
רגע.
לחץ.
בעתה.
אבל מה קרה?
שומדבר, אבל הוא הרפה.
הרפתי.
אז הוא נלחץ ובוכה, צורח בהסטריה ורץ חזרה לעץ, שמנחם אותו ונותן לו את אותה הגנה בדיוק כמו מקודם.
אבל העץ גם נותן לו שליטה.
וחוזר חלילה.
הקוף רוצה לרדת, יורד קצת, דורך- נבהל ורץ, וכל פעם הוא מתחפר עמוק יותר וגבוה יותר, ובנפשו רק רוצה יותר לברוח מהעץ ואולי אפילו מהיער בכלל.
היער מבין, והיער תומך- הציפורים מלוות את הקוף מידי יום ביומו בשיר, העצים מעניקים לו צל והגנה, בעלי החיים רוצים לשחק איתו ולארח לו חברה, והוא- בשלו.
עד שיום אחד הקוף החליט שנמאס לו, והוא ירד מהעץ לגמרי. והוא נלחץ, אבל נמאס לו להלחץ. נמאס לו מהפחדים והחששות, נמאס לו מהכל, אז הוא מתחיל לרוץ, והוא רץ רץ רץ רץ עמוק וחזק לתוך היער.
הפחד אחז בו כל הדרך, והוא התעלם מהנופים המרהיבים שנגלו בפניו. הוא לא הפסיק לרוץ עד שהוא הגיע לקרחתת היער. השמיים היו נקיים מעננים וברורים ויפים, הירח זרח בשמיים, הכוכבים ניצנצו. הקוף שכב על הדשא ברוגע מוחלט ושקט גמור, עד שהשמש התחילה לזרוח. האוויר החמים העיר אותו משנתו, והשמש שטפה את פניו באור ושמחה. הוא פתאום הבין.
בדרך חזרה לעץ שלו, הוא ראה את המראות היפים שהוא פספס בדרך-
גזעים מלבלבים של עצים פורחים, עמוסי פירות, פרחי בר הגדלים מן האדמה, בעלי חיים מלכחים עשב ברוגע, אגמים מלאים חלוקים וצמחייה, מפלים רועשים ומדהימים.
ההרמוניה של הטבע הכתה בו- הוא הבין מה הוא פספס כל הזמן הזה.
אז הוא חזר לעץ שלו. ושכב ליד העץ שלו. ולאט לאט התרחק, ולאט לאט ניסה מקומות אחרים ביער, ושחה באגם, וחזה ביופי המפל, ושיחק עם החיות האחרות,
עד שכל הפחד נעלם.
כל הלחץ הלך,
ונשאר רק הוא-
והיער.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: