אז אני יושבת פה בחדר שהיה רק לפני ארבע שעות מואר והשיער שלי פרוע והמחשבות רצות יותר מידי מהר בשביל שאספיק לעקוב אחריהן ובטח שבשביל להתעמק בכל אחת מהן בנפרד. אין לי זמן עוד רגע אני נחנקת מכמה שחסר לי קצת חופש ממנו, הכל קצוב והכל ממותן והכל ברור מידי. והירוק עם האדום זה כמו אבטיח זה יפה תעשי ככה עוד. אנשים מסביב בכלל לא מודעים כמה השפעה יש למילים שלהם עליי, כל מילה נצרבת בי לחודשים ולפעמים לשנים והם בכלל לא יודעים, ואם הם ידעו, זה לא יפריע להם. הסיבה שבגללה מנצלים אותי כמעט מידי יום זה בגלל שאני תמיד סולחת ולא עושה דרמה מעניינים כאלו.
כלום לא משנה בעצם, אני רק רוצה לעבור את זה כבר.
אולי לא ממש.
"את נראית נהדר בכללית היום את יודעת"
ואני רציתי לענות שזה בגלל שאני מאושרת כמו שהייתי עונה פעם אבל זה יהיה שקר ואני שונאת לשקר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
