ורד הוא ורד הוא ורד.

בשביל ללכת לבצור. כמו קיבוצניקית טובה, בחיי, אני כבר שבע עשרה וחצי שנה קיבוצניקית ואף פעם לא הרגשתי יותר קיבוצניקית מהיום.

אכלתי א. בוקר ופגשתי את סבא וסבתא בחדר אוכל הולכים ובכלל לא שמים לב שאני עומדת ממש ליידם.

אמרו לי משהו, הלכתי אליהם, וסבתא קפצה עליי בחיבוקים כאילו היא לא ראתה אותי חודש (היא ראתה אותי אתמול) היא חיבקה ונישקה אותי ואני חשבתי שזו הקבלת פנים הכי יפה שקיבלתי שנים ממנה. האלצהיימר הזה, לעזאזל איתו. יום אחד אני אזכר ביום הזה ואחייך חיוך ענק ואז אתחיל לבכות כי אני אזכר שהמוח שלה דייסה.

אז בצרנו. ובצרנו. ובצרנו. ודמענו מהמצח. טוב, לא אני, משומה אני לא מזיעה בכלל הרבה. אני רק נהיית נורא אדומה. זה לא פרט חשוב. למען האמת, שום דבר כאן בבלוג לא פרט חשוב. זו לא אמרה פסימית או רמז שאני מרגישה צורך עז לזרוק את עצמי לערמה של זבל ולהתגלגל אלא פשוט מחשבה. 

אבל. אני כן אגיד את זה. ממש מתחשק לי ללכת לרפת ולהתפלש קצת בפיכסה שלהם. לא ברור לי למה. אבל התקלחתי לפני שש שעות ואז ישר נכנסתי למיטה והתעוררתי לא מזמן והשיער שלי נראה כמו ציור של דמות קומיקס.

יש לי הרגשה שאחותי שרה את השיר "סופרסטאר" של רוני דואני (רק מעריצים אמיתיים לשעבר זוכרים את השם אמיתי שלה!! אוי אלוהים. אני לא. כתבתי את זה עכשיו.) לייד במיטה שלי כשישנתי כי הוא פשוט לא יוצא לי מהראש.

עד כאן החפירה לעכשיו.

הקינקס, חברייה, הקינקס.