ורד הוא ורד הוא ורד.

יולו! סתם, מצחיק אותי נורא להגיד יולו, למרות שאני אומרת את זה בציניות ובמרירות רבה. די נו זו מילה מצחיקה, בחייכם, אל תשפטו אותי.

אורן אורן אורן אורן. אורן הוא ללא ספק אהבתי הראשונה. אותה אני חווה ממש ברגע זה. היא החלה בזה שלפני שנה כמעט בדיוק התחלתי שנת שירות בחווה מקסימה ומדברית עם חבר'ה לא קלים בכלל. והוא היה שם. אני רוצה להגיד שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, שישר היה קליק וישר הוא עלה לי במחשבות. אז יפה שאני רוצה להגיד את זה, אבל בפועל, שנאתי אותו. אין דרך יפה להגיד את זה. שנאתי אותו. מאוד. הוא היה מעצבן, ולא רגיש, ואגואיסט וביקורתי ופשוט ממש

שנאתי אותו. וכך עבר החודש הראשון. שנאה רבה שנאה רבה. סתם, אני לא באמת יכולה לשנוא מאוד, אבל הוא גרם לי לבכות המון. ואז היו עוד יום שגרתי בעבודה במטע תמרים ובטרקטור ועגלה באו לאסוף את כולנו. הייתה לי רוח בשיער והציצים שלי קפצו בכל קפיצה על כל אבן וניסיתי להסוות את זה כי כל החבר'ה הסתכלו עליי ועל חיות הבר הקופצות שלי (לא היה להם ממש כבוד אליי בהתחלה בלשון המעטה- אלא אם כבוד זה לא לדבר לך לעיניים במשך חודשיים שלושה ראשונים) כשהבחנתי שאורן מחזיק בקצה העגלה  כשהרוח נושבת על הפנים שלו והוא פורש ידיים. "אורן"

"כן?" הוא אמר בקול מאוד מאוד מוטש ומאוד מאוד חסר סבלנות. חצוף. "קראת את כמה טוב להיות פרק קיר?" 

מבט מהיר. מתיישב מולי. "מה את מחשיבה קראתי?" אני כבר לא זוכרת מה הייתה התשובה שלי. אבל היא בטח הייתה מתחכמת ושנונה- אני במיטבי (ממש לא). הפואנטה היא שהוא קרא. ומאז.. נהיה לנו כייף. זוכרת שחזרתי הבייתה מהשנת שירות באחד הסופשים ואמרתי לחברה שיש לי הרגשה שהוא ואני הולכים להיות חברים ממש טובים. ואז חברת קומונה רצתה אותו. והיא לא סיפרה לי, ואני סתומה ולא הרגשתי. ואני לא רציתי אותו, ככה שאם היא הייתה אומרת משהו אפילו הייתי מברכת אותה בקריאות "יא אללה יא אחות לכי על זה את נהדרת!" (בסטייל יותר עמיתאי כמובן). בכל מקרה, במשך כמה חודשים היא הייתה עסוקה בלנסות להרחיק אותנו אחד מהשנייה בלי ששמתי לב כמובן (אמרתי כבר שאני מעופפת וסתומה?) עד שיום אחד, בלילה קפוא וכשגשם דפק על הקראוון של הקומונה אורן השתחל לי למיטה כי פחדתי לישון לבד והיו קולות שהפחידו אותי והוא חיבק אותי חזק חזק ואני ביקשתי שהוא לא ישים לי יד על הבטן בכפיות ואני כל הלילה הייתי ערה ונרגשת ולא הבנתי מה קורה כאן ולמה אני נרגשת מכפיות מסכנות. בתור אחת שבאה מהקיבוץ ושכבה כפיות עם מספר בנים ולא הרגשתי שום רגשות אליהם, זה היה מוזר. יום אחרי זה היא עשתה דרמה ובצדק קצת ואני הבטחתי לה שזה אפלטוני לחלוטין ושאני מצטערת, והיא התעקשה שהוא רוצה יותר. כמה ימים אחר כך בשיחת טלפון ארוכה הוא הודיע לי ש"הוא יודע שהכפיות לא היו עם משמעות בשבילי, אבל שהוא קצת התבלבל כנראה, ושהוא אומר בעצם שהוא קצת מרגיש וקצת נמשך אבל שהוא יודע שאני לא ככה אז הוא פשוט יעבור הלאה ושניינו נשכח מזה." ואני אמרתי "אהההה אורן... אההה... גם אני אההה... קצת אההה... התבלבלבתי..." ואז הוא התחרפן. וגם אני. וככה זה בעצם ממש התחיל. מאז היו הרבה הפסקות מהקשר המוזר הזה, הכרזה שזה רק פיזי, המון בכי והמון כעס וביקורת. ולבסוף, לפני בערך חצי שנה, הפסקנו להחליט שמספיק. ובפעם הראשונה מאז תחילת הקשר (שיש לציין לא היה רשמי באף שלב עד אז) הבחורה שהייתה מאוהבת בו, עזבה את הקומונה, ואני נשארתי בידיים שלו כל שאר הלילות שנותרו בשנת שירות. והיו נשיקות. ודיבורים כל הלילה. והמון. המון המון אהבה. ואז נהיינו יחד. לפני בערך ארבעה חודשים. ונהייתי מאושרת. נהייתי שמחה, נהיה לי טוב. תמיד הרגשתי שמשהו חסר לי ולא הבנתי מה, ניסיתי למלא את הריק בכל כך הרבה דברים ולא הבנתי. זה נורא קיטצ'י ונוראי באופן כללי אבל ככה זה היה וככה זה עכשיו. אורן היה הנשיקה הראשונה שלי. בגיל שמונה עשרה, אני יודעת שזה לא גיל שנחשב "מתאים" לנשיקה ראשונה והגעתי לכל העניין במלא חששות. במשך חודשיים וחצי מאז השיחה ההיא בטלפון לא הסכמתי לאורן לנשק אותי, בכל פעם שהוא התקרב התרחקתי. ואז לילה אחד הוא אמר שזה לא מפריע לו. שהוא חושב שאני מדהימה, ושזה כל כך שונה וכל כך מיוחד והוא התקרב ואני לחשתי "לא לא לא" והוא לחש "כן כן כן" ואז אמרתי "טוב" וזה היה זה. אני שמחה שזה היה איתו, אפילו שנשיקות זה לא באמת עניין גדול, אבל כנראה שבשבילי זה כן.

כמה טוב זה שיש אהבה בעולם.

כמה טוב.

מה היינו עושים בלי זה בעצם? סתם גושי שומן מסתובבים