אני דוחפת אצבע ארוכה, משוחה בלק אדום

במורד הגרון

ומקיאה מילים

ונשאר קצת טעם לוואי בפה

של רגשות חצי-מעוכלים

אני אוכלת חוויות כבפס ייצור, מתחים

לא מתחשבת בכמות ולא באיכות

רק להעביר, עוד ועוד

הלאה, רק הלאה

ואני מפסיקה להרגיש מה נכנס ומה יוצא

מתקשה לזכור כל אחד

אני מרעיבה את יצר התאווה שבי

הפתיינית על עקבים הפכה לשלד בבגדים רחבים

מסתירה, מתביישת

סופרת חיוכים על יד אחת

וכבר אפשר לראות, דרך העור

את המקום ההוא בבטן,

בו היית חשה

אותו תמיד שאפת למלא

אני יורקת חומצה

החיך שורף מרוב מילים

שאני מגרדת מפנים הלחי

עם השיניים

לפעמים אני יורקת דם,

מרוב המילים שלא נאמרות,

אלה שהלשון שלי נפצעת עבורן

וכל נהימות הרעב בעולם לא יוכל לגבור על שאגותיו של הלב