המאלפת של פו הדוב הדלמטי

תמיד כשאני סופסוף מאושרת, שמחה או קץ וגרג'ובה שמחה הוא בא.

הוא, כן הוא.. המעצבן הזה זה שתמיד מפקפק בהכל.

בכל מה שאני משיגה ומצליחה בו.

שובפעם בא האילו. האבל. הלמה לא.

קיבלתי 96 במבחן, שהוא בכלל עם ילדים שבשכבה מעלי, והנה אני מרוצה! שמחה! 

ואז הדודה פולטת את הלמה לא (שהוא לדעתי הנורא מכל).

למה לא 100?? למה לא מצויין?? למה מקום שני?

אבל למה ירושלמי? ומה אילו ר' היה מסתכל עלייך כשעוד היית ב'קטע' שלו? 

למה?

למה את לא כמו אח שלך? הוא שמח לטפל בכלב!

אילו רק היית יכולה להגיד תודה..

אילו רק..

אבל לא.

אני לא כמו אח שלי הגדול או כמו אחד מהאחים הקטנים.

לא אני לא אוהבת לטייל כל כך.

לא אני לא אוהבת לקום מוקדם.

לא.

דיי!! פשוט אוף! תפסיקו להשוות אותי! תפסיקו לצחוק לי על ההצלחות והציונים! 

כשאני באה הביתה אחרי משחק מוצלח מאד, שבו שיחקתי 2 רבעים, פתחתי חמישיה, שמרתי על שחקנית משמעותית ואפילו קלעתי (שזה לא קורה הרבה)!

למה רק 4? למה לא 3 רבעים?

והם חושבים שזה מצחיק!

אז צר לי לבשר לכם..

זה לא!