המאלפת של פו הדוב הדלמטי

היא ישבה על הספסל שמול היסודי, בוהה בילדים השמחים שיוצאים מן השער מחכה לחברה שלה שקבעה איתה להפגש פה. מלפניה עמד בית ספרה הישן, ממש מעבר לכביש. מאחוריה הייתה חומה גדולה ואנשים שונים עברו מולה ממהרים. עיניה עותרו בעיגולים שחורים, שערה החום נשפך על גבה וציפורניה הארוכות אותן צבעה בלק אדום תופפו בעצבנות על רגליה המשולבות. היא הגבירה את המוזיקה שבאוזניותיה כדי שלא תשמע את שאון הילדים השמחים. היא לא רצתה להיות שמחה עכשיו, היא רצתה להיות עם עצמה. המוזיקה התנגנה לה ומחשבותיה נשאו אותה הרחק מחייה האפרוריים. הם הביאו אותה אל מחוזות בהם היא יכלה לדבר איתו מבלי לחשוש לרגע שתפגע, למקומות טובים הרבה יותר ממקומה עכשיו.

החברה הגיעה, היא הורידה את האוזניות וחייכה אליה. "מה חדש?" שאלה החברה "בסדר את יודעת.." ענתה באדישות מעושה, מושכת בכתפיה. "דיברת איתו כבר?" שאלה החברה שרק בנים בראש שלה מסתובבים שאלה וחייכה חיוך יודע. לה אין בעיות להגיד את זה, כי את הבן שלה היא השיגה. שבריר שניה של חוסר מחשבה ושליטה עצמית גרם לה להפנות אל חברתה מבט פגוע מעט ולהיפתח אליה "את יודעת שזה לא ילך, אני לא מסוגלת להגיד לו שאני ממש מחבבת אותו ומלבד זאת הוא בכלל לא בעניין" החברה הרימה גבות, היא לא רגילה לישירות כזאת ממנה. היא חשבה קצת לא יודעת איך להגיב לדברי הפתיחות האלה, הייתה שתיקה נעימה באויר. צל נפל עליה והיא הרימה את מבטה למעלה. השמש שמאחורי הדמות הפריעה לה לראות מי העומדת מעליה. היא הניחה שזאת עוד חברה והחזירה את מבטה קדימה, אבל משהו לא היה בסדר. פתאום הוא התיישב לידה. היא נבהלה, חטפה רגליים קרות ובמקום להתייחס אליו היא הסתכלה על החברה שלה במבט עוין "את מוכנה להפסיק ולהתערב לי בחיים?" סיננה לעברה בכעס, קמה והלכה.

היא רצה הביתה בכל כוחה, מרגישה נבגדת, שאין עוד אף אחד שמבין אותה בחייה. היא הרכיבה על אוזניה את האוזניות והפעילה את הנגן על פול ווליום. באמצע הדרך, כאשר הרגישה שהתרחקה מספיק, היא עצרה והתיישבה על ספסל אחר באמצע גן שעשועים. היא התקפלה לתוך עצמה והשעינה את ראשה על ברכיה, נותנת לדמעות לזלוג. היא ניסתה להרגע אבל ללא הצלחה. איך שהיא שונאת אנשים כאלה, שחושבים שהכל בסדר איתם אז הם חייבים לעזור לאחרים. היא בסדר, היא הכי בסדר. למה לערב אותו? ואם הוא שמע? בטוח ששמע. היום הזה גם ככה גרוע מספיק אז למה להרוס אותו עוד? בראשה מחשבות רבות התרוצצו, מחפשות ישועה.

לאחר כשעה, אחרי שהרגישה שהיא מתחילה להתחרש מרוב מוזיקה חזקה היא הורידה את האוזניות וניגבה את הדמעות שעדיין זלגו על לחייה לפרקים. לפתע קפצה בצעקה, הוא ישב לצידה. הוא חייך והיא קמה והתרחקה ממנו, מתביישת. לא הייתה לה כל כוונה להביך את עצמה עוד יותר מולו. וכך הם עמדו שם אובדי עצות עד שהוא פתח את פיו והחל לדבר. "את יודעת שאני שמעתי את מה שאמרת?" שאל "כן" נאנחה, מחכה לשמוע שוב את ה"לא" שהיא כל כך רגילה לקבל. הוא התקרב, היא צעדה צעד אחורה והשפילה את מבטה לרצפה מתפללת שכל זה יגמר כבר ותוכל ללכת הביתה. "את מוכנה להפסיק לברוח? את לא עושה את זה יותר קל בשבילי" הוא אמר, התקרב ותפס את ידה. היא הסתכלה על היד שלו אוחזת בשלה והרגישה כמו ילדה קטנה שנתפסה מתגנבת למטבח לגנוב עוגיות. היא התבוננה בו ולחשה "זה כואב". היא לא ידעה מה כאב יותר היד שבה תפס בחוזה או הלב שלה שעומד להשבר. במקום לשחרר הוא התקרב יותר אליה וכל שפסיעה קטנה הפרידה בינהם "אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותך ככה" אמר "ככה איך?" שאלה, מנסה להבין. "ככה.. חשופה" לחש.

היא שחררה את ידה מידו בכח הסתובבה והמשיכה בדרכה הביתה. הפעם היא צעדה לאט והרהרה. הוא הצתרף אליה והיא לא התנגדה. הם צעדו זמן מה בשקט עד שהוא הפריע לדממה הטעונה שעמדה בינהם "תגידי, את התכוונת למה שאמרת?" שאל בשקט, היא השפילה את מבטה את הרצפה "כן" ענתה בהכנעה שלא אופיינית לה. הוא נעצר בפתאומיות, היא הסתובבה לראות מה קרה ואז הוא פלט "מזל" וחייך אליה. היא ניסתה להבין את פשר דבריו. לפתע הוא התקרב אליה, הפעם היא לא התרחקה. ליבה פעם במהירות והיא הייתה אובדת עצות. הוא לא הפסיק להתקרב. ולבסוף הוא נעצר כאשר פניו מול פניה. "את מיוחדת" אמר לה, היא חייכה "אתה סתם רגיל" השיבה לו, לא מוכנה להיכנס לרגע שניסה ליצור, הוא צחק "את יותר יפה כשאת מחייכת" חיוכה התרחב "גם אתה בסדר" אמרה. הוא נישק אותה ואז אמר "אני לא מאמין שאמרת לחברה שלך שאני לא בקטע" אמר " כפי שזה נראה עכשיו אתה ממש לא בקטע" השיבה. "נכון, אני בקטע שלך" אמר הם התחבקו והמשיכו לצעוד.

הם המשיכו לצעוד ואני נותרתי שם עומדת ומסתכלת עליהם בערגה. הם לא ראו אותי, שקופה אני לידם. כי הרי למי אכפת ממני? הרי אני זאת שאמרתי לו להיות מאחורי החומה, לברוח מהצעקות של ההורים. אני זאת שסידרתי פגישה בין החברה ובינה כדי לתכנן מסיבה בבית החברה בסוף השבוע. 

חבל שהם לא יודעים מה אני עשיתי בשבילם.

כי הרי מי סופר את צירופי המקרים?