סופסוף אני מבינה. הגיע הזמן לא ככה? תמיד הייתי עוף מוזר, לא זוכרת את עצמי מהרגע שעברתי לישוב כשהייתי ביסודי בתור "מקובלת". היה לי אז שיער קצר ושיניים עקומות וחצי שנה מכיתה ג' הסתובבתי עם ילדה אחת. השאר לא הסכימו לקבל אותי בכלל, הם התרחקו ממני כאילו אני נגועה או משהו כזה. לי זה לא היה מוזר להיות עם שיער קצר בכלל, אני באה ממשפחה שבה לכל הבנות שיער קצר וגם אין לי בנות דודות גדולות, רק את אח שלי הגדול שממנו למדתי איך להתנהג. את היום הראשון בכיתה ג' אני זוכרת היטב, ישבתי בכיתה קוראת ספר והגיע ילד שלומד איתי עד היום בשכבה ואמר "אחי אתה יודע לשחק כדורגל?". אני זוכרת שהבטתי בו כמה שניות ואז אמרתי לו "אני בת" והוא התרחק ממני. וככה עד סוף היסודי לא שפעתי בחברים.
ואז באופן טבעי הגיעה החטיבה ושם במקום להתחיל ולמרוד בהורים, המשכתי ב"מרידה" (אני אפילו לא חושבת על זה ככה, אבל זאת ההגדרה הכי קרובה שיש לי). אז הייתי מוזרה שיחקתי כדורסל, קראתי, נהנתי ללמוד והייתי מאד אלימה כלפי אנשים מסויימים.
ועכשיו אני בתיכון וקצת יותר בחברה, "מקובלת" על אנשי השכבה השונים, חברה של הרוב (לא כולם, יש כאלה שאני פשוט כועסת עליהם עכשיו).
אבל עדיין אני לא כמו כולם, איכשהו אני עדיין ממש יוצאת דופן, לא בקטע רע, פשוט בקטע שאני לא כמו כולם. אז ישבתי וחשבתי למה זה? למה אני לא נכנסת לבועה כמו כולם? איך זה יכול להיות שהבועה אופפת את כולם ורק אותי לא??
ואז הי"בניק ששחכתי את שמו עזר לי להבין את מה שלא הבנתי כל הזמן הזה. השכבה שלי לא מרבה לצאת מהישוב, להכיר אנשים חדשים (לאו דוקא מהתנועה) הם לא נפתחים לאנשים שונים. עובדה שמבלי להתאמץ אני מכירה לפחות 2 אנשים חדשים כל חודש. אני מנסה להפתח לאנשים אחרים ועצם העובדה שאני לא נוטה לשפוט אנשים אחרים עוזרת.
"למה כל החברים שלך רחוקים?" שאלו אותי אינספור פעמים, התשובה ברורה לדעתי. המבחר כאן הוא קטן ואלה הם אנשים שאני לא כל כך חושבת שילך לי איתם או שבכלל יש חיבור ביננו. אבל אנשים חדשים לעומת זאת, הם באים עם עבר נקי והם לא שופטים אותי לגבי מי שהייתי פעם ואני לא שופטת אותם.
בחיי שזה כל כך ברור עכשיו, חבל שלא ידעתי את זה קודם..
החיים נראים אופטימיים יותר מתמיד D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: